רציחות נוסח אוקספורד

רציחות נוסח אוקספורד (בספרדית: Crímenes imperceptibles – פשעים בלתי מורגשים) הוא ספר מתח מאת המתמטיקאי והסופר הארגנטינאי גיירמו מרטינס, שיצא לאור במקור בשנת 2003, ובתרגום לעברית בשנת 2007.

רציחות נוסח אוקספורד
Crímenes imperceptibles

עטיפת הספר בגרסתו העברית
מידע כללי
מאת	גיירמו מרטינס
שפת המקור	ספרדית
סוגה	רומן
הוצאה
הוצאה	עם עובד
תאריך הוצאה	2003
מספר עמודים	207 (בגרסה העברית)
הוצאה בעברית
תרגום	עינת טלמון
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	002570020

הספר עוסק בסדרת מעשי רצח המתרחשת באוקספורד, שבחקירתם עוסקים, בנוסף לקצין המשטרה, גם פרופסור ללוגיקה ודוקטורנט, שגילו את גופתה של הנרצחת הראשונה.

הספר שימש בסיס לסרט הקולנוע רציחות באוקספורד בבימויו של אלכס דה לה איגלסיה.

עלילה

המְּסַפֵּר, צעיר בן 22, בעל תואר ראשון במתמטיקה, הגיע בקיץ 1993 מארגנטינה לאוקספורד, לשם לימודים מתקדמים באוניברסיטת אוקספורד, בהנחייתה של אמילי ברונסון. בעצת המנחה שלו הוא שוכר חדר בביתה של גברת איגלטון, ישישה חולנית, שבמהלך מלחמת העולם השנייה סייעה לאלן טיורינג בפענוח צופן ה"אניגמה". בדירה מתגוררת גם בֶּת, נכדתה המרירה של גברת איגלטון, העוסקת בנגינה בצ'לו בתזמורת קאמרית מקומית.

אחר הצהריים ניגש המְּסַפֵּר למסור לגברת איגלטון את שכר הדירה, ובאותו זמן מגיע לשם ארתור סלדום, לוגיקן דגול, שספרו האחרון עוסק בסדרות לוגיות. השניים נכנסים יחד לבית, ומוצאים בו את גופתה של גברת איגלטון, שנרצחה בחניקה בכרית בעת ששיחקה "שבץ נא" לבדה. פגיעה באפה במהלך הרצח גרמה לדם על פניה ועל הכרית. השניים מזעיקים את המשטרה.

בחקירתם מספר סלדום לחוקר, פקד פיטרסן, כי הגיע לדירה בעקבות פתק שקיבל ובו כתובתה של גברת איגלטון, השעה שלוש אחר הצהריים והמילים "הראשון בסדרה". על הפתק צויר מעגל. כיוון שסלדום כלל בספרו על סדרות לוגיות פרק העוסק בפשעים סדרתיים, הוא משער שזו דרך של הרוצח להתגרות בו. על ציור המעגל אומר סלדום: "זו דרך מחוכמת לפתוח סדרה: להציב במקום הראשון סמל בעל אי-היקבעות מְרבית, כך שאנחנו מגששים באפלה לגבי ההמשך האפשרי". המְּסַפֵּר וסלדום משוחחים עד כמה קל היה להציג את הרצח כמוות טבעי, בהתחשב במחלתה הסופנית של גברת איגלטון, לוּ רק נזהר הרוצח מלחבול בפניה בעת הרצח. סלדום מכנה פשעים מסוג זה "פשעים לא נתפסים".^[1] העיתון המקומי רומז שבֶּת חשודה ברצח.

בשיחה עם המנחה שלו נודע למְּסַפֵּר שהוריה של בֶּת ואשתו של סלדום נהרגו בתאונת דרכים שבה היה סלדום הניצול היחיד. המְּסַפֵּר חוזר לתחביבו הישן, טניס, ובמסגרת זו קושר קשר רומנטי עם לורנה, אחות אירית יפהפייה, חובבת רומנים בלשיים, העובדת בבית החולים המקומי. בביקור בבית החולים פוגש המְּסַפֵּר איש, שהספר שהוא קורא, "מהפיתגוראים עד ישו" עורר את סקרנותו. האיש נמצא בבית החולים עם בתו הקטנה, קייטלין, הממתינה באופן נואש להשתלת ריאה, אך אינה זוכה לכך משום שקרובי הנפטרים מסרבים לתרום את איבריהם.

כעבור זמן קצר מתגלה בבית החולים מקרה נוסף של זקן שמת לאחר שאלמוני הזריק חומר לא ידוע לזרועו. גם מוות זה לווה בפתק, שעליו ציור של סמל הדג (איכטוס). רק לאחר גילוי הפתק התברר שהזקן לא מת מוות טבעי, "רצח שבהתחלה איש לא ראה בו רצח", תיאר זאת סלדום, והציג את דעתו על מאפייניו של הפשע המושלם: "הפשע המושלם אינו זה שנותר בלתי מפוענח אלא זה שמפוענח תוך ייחוסו לנאשם הלא נכון".

פקד פיטרסן, ואתו המְּסַפֵּר וסלדום, מנסים לגלות בשני הפתקים הללו רמז לרצח הבא, וסלדום נותן לפיטרסן דף ובו תחזיתו לסמל הבא בסדרה, אך הם אינם מצליחים למנוע את הרצח הבא: בעת שהם נוכחים בקונצרט בארמון בלנהיים, בהשתתפותה של בֶּת, נגן המשולש הזקן מת. במקום נמצאו, על כסאו של סלדום, שתי פיסות נייר שנתלשו מהתוכנייה, ובהן המילים "השלישי בסדרה" ו"משולש".

סלדום מביע חשש שהנרצח הבא בסדרה יהיה המתמטיקאי אנדרו ויילס, שצפוי להרצות באוניברסיטת קיימברידג' על הישגו הגדול – הוכחתו למשפט האחרון של פרמה. סלדום ומתמטיקאים נוספים נוסעים באוטובוס לאוניברסיטת קיימברידג' כדי לשמוע את ההרצאה, ואילו המְּסַפֵּר נשאר באוקספורד עם לורנה. לורנה מוזעקת לבית החולים בעקבות תאונת דרכים רבת נפגעים של אוטובוס שהיה בדרכו מקיימברידג' לאוקספורד, והמְּסַפֵּר חושש שזה היה האוטובוס של המתמטיקאים, אך מצפייה בטלוויזיה מתברר לו שהיה זה אוטובוס של תלמידים הלוקים בתסמונת דאון. עשרת התלמידים נספו בתאונה. נהג האוטובוס, שאותו זיהה המְסַפֵּר כאביה של קייטלין, נספה גם הוא, אף שקפץ מהאוטובוס ברגע האחרון. מאחד התלמידים שנספו נלקחה ריאה שהושתלה בקייטלין.

פקד פיטרסן מספר למְּסַפֵּר ולסלדום שהפעם הגיעה הודעה לפני התאונה: "הרביעי בסדרה הוא הטטרקטיס. עשר נקודות במשולש העיוור". מהאירועים הוא מבין שאביה של קייטלין הוא הרוצח הסדרתי, שעשה את מעשהו לאחר שנואש מלהשיג בדרך אחרת ריאה לבתו הגוועת. על בסיס ראייה זו, פיטרסן מספק פרשנות הולמת גם לשלושת מעשי הרצח הראשונים.

בשלב זה נוצר רושם שכל הרציחות באו על פתרונן, אך המְּסַפֵּר ממשיך להרהר באירועים, ומגיע לפרשנות שונה לחלוטין. את פרשנותו החדשה הוא מציג לסלדום, המאשר פרשנות זו, תוך שהוא מוסיף מניע סמוי.

פרשנות

רעיונות מדעיים הנשזרים בספר

בעלילת הספר נשזר עיסוק ברעיונות מדעיים אחדים, ובהם תערו של אוקאם, עקרון האי-ודאות של הייזנברג, משפטי האי-שלמות של גדל, פרדוקס הכללים של ויטגנשטיין, המשפט האחרון של פרמה ובעיית החדר הסיני. מידע זה הניע את המתרגמת לעברית, עינת טלמון, להוסיף הערות שוליים המסבירות בקצרה כל אחד מרעיונות אלה.

בסקירתה על הספר מונה פניה עוז-זלצברגר מאפיין זה עם מעלותיו של הספר:

בספר פזורות כמוסות קטנות וקלות לבליעה של תורות פילוסופיות ומדעיות. הן ממלאות כמה תפקידים: ראשית, הן מציעות היגיון פנימי לעלילה. שנית, הן עשויות גם להיות הטעיות בעצמן, כלומר העלילה עלולה לסרב לציית להן. ושלישית, הן מעניקות לקוראים תמציות בהירות של כמה משיאי מחשבת המאה ה-20, כמו הפרדוקס של ויטגנשטיין על כללים סופיים או תיאורמת אי-השלמות של קורט גדל. יש אפילו חדשות מתמטיות מסעירות: במהלך הספר נוסעים המתמטיקאים מאוקספורד לקיימברידג' כדי לשמוע מפי אנדרו ויילס את פתרונו ההיסטורי למשפט האחרון של פרמה. כך מצליח המחבר להעניק למתמטיקה אקטואליות, נוסף לרלוונטיות (לעלילה ואולי גם לחיינו), וזה הישג.^[2]

לא כך התפתחה המתמטיקה

סלדום מדבר על משפט גדל, ומציין: "זו הייתה השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי: מדוע לא נתקלו המתמטיקאים במשך מאות שנים באף אחד מהפסוקים שאינם בני הכרעה". זו שאלה תמוהה מפיו של מי שבקי בתולדות המתמטיקה, שבה ידועים שני מקרים בולטים של פסוקים שהתגלו ככאלה שאינם בני הכרעה:

• אקסיומת המקבילים, שהניסיונות להוכיחה הובילו במאה ה-18 למסקנה שהיא אינה תלויה באקסיומות האחרות של הגאומטריה, ולכן היא אכן אקסיומה, שניתן להחליפה באקסיומה אחרת, ולקבל גאומטריה לא אוקלידית.
• השערת הרצף, שהניסיונות להוכיחה הובילו במאה ה-20 למסקנה שהיא אינה תלויה באקסיומות של תורת הקבוצות, ולכן ניתן לראותה כאקסיומה, או לראות דווקא את שלילתה כאקסיומה.

אהבת הורים לילדם

בסקירתה את הספר מציינת רות אלמוג סוגיה הנמצאת במרכז הספר:

בלבו של ספר המתח הזה, המתחכם להיות מתוחכם, מסתתרת שאלה פשוטה, שיש לה השלכות מורכבות וכוח לעורר דיון פילוסופי-אתי לא פשוט כלל. השאלה היא: עד כמה מסוגלים הורים – אב או אם – להרחיק לכת כדי להציל את ילדם, בתם או בנם, ממוות או מגורל מר, כמו מאסר עולם, למשל. היהיו מוכנים להפר חוקים? היהיו מוכנים להרוג? זו שאלה עתיקה. היא מופיעה כבר במקרא בסיפור על שלמה המלך ושתיים נשים, הטוענות לאמהות על אותו ילד עצמו. בסיפור ההוא, האם האמיתית מרחיקה לכת עד כדי ויתור על בנה, כדי להצילו ממוות. כדי לדעת את התשובה שמשיב גיירמו מרטינס על השאלה הזאת יש לקרוא את הספר הזה עד תומו.^[3]

קישורים חיצוניים

• רציחות נוסח אוקספורד, באתר של הוצאת עם עובד
• רציחות נוסח אוקספורד – פרק ראשון, באתר של הוצאת עם עובד
• מאיה פלדמן, רצח בחוג למתמטיקה, באתר ynet, 13 ביולי 2007
• פניה עוז-זלצברגר, חשבתם שהרצח פוענח? חשבו שנית, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2007
• רות אלמוג, טיסה לטורקיה היא קצרה מדי, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2007

הערות שוליים

1. ביטוי שהוא שמו המקורי של הספר, Crímenes imperceptibles.
2. פניה עוז-זלצברגר, חשבתם שהרצח פוענח? חשבו שנית, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2007
3. רות אלמוג, טיסה לטורקיה היא קצרה מדי, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2007