ריצה יחפה

ריצה יחפה, המכונה גם ריצה טבעית, היא פעולת ריצה עם כפות רגליים יחפות.

אישה רצה ריצה יחפה בחוף הים

ריצה יחפה במסגרת הטריאתלון בקנדה, 31 ביולי 2017

בתקופה המודרנית, עם ההתפתחות הנרחבת של נעלי הספורט לסוגיהן, ריצה יחפה פחות נפוצה ברוב חלקי העולם. עם זאת, עדיין היא נהוגה בחלקים של אפריקה ואמריקה הלטינית. לאחר ירידה חדה בדורות האחרונים בריצה היחפה, עולה הפופולריות שלה במדינות מערביות בטענה של יתרונות בריאותיים בריצה כזו.^[1] על אף טענה זו, לא קיים קונצנזוס ברור בעולם המדעי לגבי סיכונים או יתרונות של ריצה יחפה. בעוד הנעלה עשויה לספק הגנה מפני חתכים, חבורות ומזג האוויר, תומכי הריצה היחפה טוענים כי ריצה ללא נעליים מפחיתה את הסיכון לפציעות ממושכות (בעיקר פציעות מתח חוזרות), שנגרמות כתוצאה מעקב בולט בנעלי ריצה מרופדות.

היסטוריה

פסל המתאר את פידיפידס בדרך מרתון.

איור משנת 1878 המתאר גבר עם מקל רץ כשהוא יחף.

במשך רוב ההיסטוריה האנושית רצו אנשים ברגליים יחפות או בנעליים בעלות סוליות דקות כגון מוקסין. נוהג זה נמשך עד היום בקניה ובקרב אנשי שבט טאראהומרה בצפון מקסיקו.^[2]

היסטוריה מודרנית

ב-1960 זכה אבבה ביקילה מאתיופיה במרתון האולימפי ברומא כאשר הוא יחף, וזאת לאחר שגילה כי לחברת אדידס, ספקית הנעליים האולימפית, לא נותרו נעליים במידה שלו. כאשר הוא ניסה נעליים במידות אחרות, הוא סבל מכאבים, ולכן החליט פשוט לרוץ יחף, ובשל כך החל להתאמן בריצה יחפה לפני האולימפיאדה.^[3] ביקילה המשיך להגן על תוארו כאלוף האולימפי גם ארבע שנים מאוחר יותר באולימפיאדת טוקיו, כאשר הוא נועל נעליים וקובע שיא עולמי חדש.

ברוס טולו הבריטי התחרה במרוצים רבים בשנות ה-60 בעודו יחף, וזכה במדליית זהב בריצת 5,000 מטר של המשחקים האירופאים ב-1962.^[4]

בשנות ה-70, שיבנת סינג, אחד הרצים הגדולים ביותר של הודו למרחקים ארוכים, היה ידוע תמיד כרץ יחף, כאשר רק רצועת סרט קשורה לרגליו.^[5]

במהלך שנות ה-80, האצנית הדרום אפריקאית, זולה באד, נודעה בזכות סגנון הריצה היחף שלה, גם באימונים ותחרויות. היא הייתה שיאנית עולם בריצת 2000 מטר (1984), בריצת 5000 מטר (1985) ופעמיים ברציפות אלופת העולם בריצות שדה (1985 ו-1986). כמו כן התחרתה באולימפיאדת לוס אנג'לס ב-1984.^[6]

האצנית הקנית טגלה לורופה החלה לרוץ יחפה עוד מגיל 7, כל יום לאורך 10 ק"מ מביתה אל בית הספר וחזרה. כמו כן היא שיחקה היטב בתחרויות ריצה בבית ספרה. ב-1988 זכתה במירוץ ריצת שדה יחף. היא הוסיפה להתחרות, יחפה ועם נעליים, בכמה תחרויות בינלאומיות, מרתונים וחצי מרתונים. היא ניצחה בתחרות משחקי הרצון הטוב בריצת מעל 10,000 מטרים, כאשר היא יחפה. היא הייתה לאישה האפריקאית הראשונה שזכתה במרתון ניו יורק בשנת 1994. היא זכתה שוב בתואר בשנת 1998.^[7]

בתחילת המאה ה-21, סגנון הריצה היחפה צבר תאוצה מועטה אך משמעותית בקרב קהילת האצנים. מארגני מרתון ניו יורק בשנת 2010 ראו עלייה במספר הרצים היחידים שהשתתפו באירוע כאשר הם יחפים.^[8] נוהג זה ראה גל של פופולריות לאחר פרסום ספרו של כריסטופר מקדוגל משנת 2009, "נולדנו לרוץ", שבו הוא קורא לקדם את הנוהג של הריצה היחפה.^[9][10]

בנובמבר 2009 הוקמה בארצות הברית "אגודת הרצים היחפים", כמועדון לאומי לרצים ללא נעליים. לאחר שנה, בנובמבר 2010, הארגון טען שהוא מונה כ-1,345 חברים, והוא כמעט והכפיל את עצמו מאז הקמתו, שאז מנה כ-680 חברים.^[8]

ב-1 באפריל 2012, האצנית הצעירה ריי היים יצאה לריצת 3,000 קילומטר מבוסטון, מסצ'וסטס כאשר היא יחפה, היים סיימה את המסלול ב-14 בנובמבר במנהטן ביץ', קליפורניה.^[11]

ב-23 ביוני 2012, רוברט נולס, מהעיר בריזבן באוסטרליה, קבע שני שיאי גינס עולמיים: עבור האצן היחף המהיר ביותר לריצת 100 קילומטר, ועבור האצן היחף שרץ את המרחק הארוך ביותר תוך 24 שעות. הוא רשם 166.444 קילומטר, או 416 הקפות על המסלול הבינלאומי בספורטפארק בלקטאון בסידני, כאשר הוא יחף.^[12]

רצים נוספים הידועים בסגנון ריצה יחפה הם: ריק רובר, קן בוב סקסטון, טוד ביירס, ניקו סורינגס ועוד.

ריצה יחפה מבחינה מדעית ורפואית

דוגמה של לחץ המופעל על כף הרגל בזמן נחיתה על הקרקע.

החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20, התפתח דיון נרחב בקרב הקהילה המדעית והרפואית על היתרונות והחסרונות של הריצה היחפה. זאת עקב העובדה שהחלה התעניינות מתחדשת במדינות מערביות בריצת ג'וגינג, ונעלי ריצה מודרניות פותחו ושווקו לצורך הטרנד החדש.^[13]

הועלתה טענה כי ריצה בנעליים מובילה לשכיחות מוגברת של פציעות בזמן הריצה, ורצים רבים העדיפו לרוץ כשהם יחפים.^[9] האגודה הרפואית הפודיאטרית האמריקאית הצהירה כי אין מספיק ראיות לתמוך בטענות שהנעליים הן אלה שגורמות לפציעות, והמליצו שלפני שאדם מחליט לרוץ ריצה יחפה, מוטב להתייעץ עם פודיאטור.^[14] כמו כן, איגוד הסוכרת האמריקאי דחק בחולי סוכרת ובאנשים עם תחושה מופחתת ברגליהם שלא לרוץ יחפים, בשל הסבירות הגוברת לפציעות ברגליים כתוצאה מכך.^[15] מחקר התומך בהמלצות הללו הראה סימנים לנזקים מוקדמים בעצמות בקרב רצים שהתחילו לרוץ יחפים.^[16][17]

במחקרים אחרים הסיקו תוצאות שונות. מדענים שחקרו תנועות רגליים של רצים הבחינו בהבדלים בולטים בין רצים עם נעליים לבין רצים יחפים. כף הרגל של רץ עם נעליים בדרך כלל נוחתת על עקב הנעל בזמן הריצה, בעוד שרגלו של רץ יחף נוחתת עם צעד קפיצי יותר באמצע כף הרגל, או על כרית כף הרגל.^[18] בנוסף, בקרב הרצים היחפים, משך זמן היות הרגל על הקרקע קצר יותר, ומספר הצעדים גבוה יותר. כאשר התבוננו החוקרים בפעילות מערכת השרירים, הם זיהו פעילות מוגברת יותר של שרירי השוקיים בזמן ריצה ללא נעליים. נחיתה על החלק הקדמי של כף הרגל, משך זמן קצר יותר על הקרקע, מספר צעדים גבוה יותר במשך הריצה, והפעלת שרירים מוגברת יותר, מפחיתות את התוצא של זעזועים גדולים וחוזרים.^[19] טכניקות אלו מונעות כאבים, וכן מונעות פגיעות והשפעות קשות על כפות הרגליים.^[13]

דניאל ליברמן, פרופסור לביולוגיה אבולוציונית אנושית באוניברסיטת הרווארד ואחד המחברים של מאמר המופיע בכתב העת המדעי Nature בנושא זה טען כי "אנשים שאינם נועלים נעליים כאשר הם רצים - הנחיתה שלהם על הרגל שונה להפליא". עוד אמר "על ידי הנחיתה על אמצע או על החלק הקדמי של כף הרגל, לרצים יחפים אין כמעט השפעה על כף הרגל בזמן ההתנגשות עם הקרקע. כמובן שהרבה פחות מזו של רוב הרצים עם הנעליים".^[20]

עם זאת, מחקרים אחרים הצביעו על תגובות אחרות של רצים יחפים. כך, מחקר משנת 2012 השווה בין רצים עם נעליים לבין רצים יחפים, תוך התמקדות ב-38 רצים של שבט דאסנאך בקניה, שנהגו לרוץ יחפים. התיעוד מצא שרוב הרצים, כולל אלו היחפים העדיפו נחיתה על העקבים, ולא על החלק הקדמי יותר של כף הרגל.^[21]

נכון להיום, עורכי שני המחקרים משווים את הנתונים שלהם אחד עם השני, אך ליברמן מציין שמחקרו, שהתמקד באנשי קלנג'ין שבקניה, מצא גם הוא רצים יחפים שהעדיפו לנחות על העקבים. כמו כן הוסיף כי אנשי שבט דאסנאך היו בעיקרם "רועים עזים, שכמעט ואינם רצים כלל, שלא כמו אנשי הקלנג'ין, שלהם נעשו הרבה מחקרים ורישומים בעולם".^[22]

ראו גם

• רגליים יחפות
• בגדי ספורט
• ריצה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ריצה יחפה בוויקישיתוף

• ג'ודי הורוויץ, רפואת ספורט: כל האמת על ריצה יחפה, באתר shvoong, ‏23 באפריל 2014
• אורלי גנוסר, ‏יחפנים מקומיים, באתר גלובס, 3 בדצמבר 2015
• "אחת ולתמיד: האם בריא יותר לרוץ יחפים?", באתר infomed, ‏16 בפברואר 2016
• איתן גפן, ליאור רץ עשרות ק"מ כשהוא יחף: "זה בריא יותר", באתר ynet, 19 באוקטובר 2016