מבצע רימון 20

רימון 20 היה מבצע שיזם חיל האוויר הישראלי, ששיאו בקרב אוויר שנערך ב-30 ביולי 1970, במהלך מלחמת ההתשה, במהלכו הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי בשמי מצרים חמישה מטוסי מיג-21 שהוטסו בידי טייסי חיל האוויר הסובייטי.

רימון 20

זוג מיג 21MF
מלחמה: מלחמת ההתשה
תאריכים	30 ביולי 1970
מקום	מצרים
תוצאה	ניצחון לחיל האוויר הישראלי
הצדדים הלוחמים ישראל ישראל ברית המועצות חיל משלוח סובייטי מפקדים האלוף מוטי הוד הצבא האדום קפיטן ניקולאי יורשצנקי כוחות חיל האוויר הישראלי: 4 מטוסי F-4 פנטום 12 מטוסי מיראז' 3 24 מטוסי מיג 21MF. אבדות מטוס מיראז' נפגע אך חזר בשלום לישראל חמישה מטוסי מיג 21 הופלו, שלושה טייסים נהרגו

רקע

במלחמת ההתשה התקשה הצבא המצרי בהתמודדותו מול חיל האוויר הישראלי, שהפגין עליונות אווירית הן בתקיפות לאורך תעלת סואץ והן בפשיטות ובמבצעים בעומק מצרים כנגד יעדים צבאיים עורפיים ויעדים אסטרטגיים. בעיקר בלט חוסר יכולתו לעצור את רצף מבצעי פריחה של מטוסי חיל האוויר מדגם F-4 פנטום ו־A-4 סקייהוק שנכנסו לשירות מבצעי במהלך המלחמה. בגיחות חוזרות ונשנות ללב מצרים הוטלו פצצות במשקל של מאות קילוגרמים על יעדי איכות וזאת ללא נפגעים לצה"ל.

מצב דברים זה הביא את נשיא מצרים נאצר, בביקורו במוסקבה בסתיו 1969 וב-24‏–25 בינואר 1970, לבקש הרחבה של הסיוע הצבאי לדגמים חדישים יותר של טילי קרקע-אוויר ומטוסים. כן ביקש נאצר סיוע בהגנה על שמי מצרים בעזרת חיל משלוח סובייטי שיוצב על אדמת מצרים.

הסובייטים נענו לבקשתו של נאצר והקימו חיל משלוח סובייטי גדול שכלל בין היתר דיוויזיה שלמה של טילי קרקע-אוויר חדישים, שלוש טייסות מטוסי מיג 21MF וציוד רב נוסף, וכן את כל הצוותים המקצועיים להפעלתם - טייסים, בקרים, מפעילי מכ"ם, טכנאים ועוד. חיל המשלוח נשלח בים והחל את פריסתו בינואר 1970 באזור קהיר, אסואן ובאתרים אחרים בעומק מצרים. נוכחותם של צוותים רוסיים נשמרה בסוד הן על ידי המצרים והן על ידי הסובייטים, אך יחידה 848 יירטה את תשדורותיהם ודיווחה על נוכחותם. ממשלת ישראל חששה מעימות ישיר עם ברית המועצות והורתה לחיל האוויר להימנע מתקיפתם. עקב כך, באפריל 1970 פסקו חדירות מטוסי חיל האוויר למצרים ובכך הסתיים רצף של מבצעי פריחה מוצלחים.

כתוצאה מכך, החלו הסובייטים לקדם בהדרגה סוללות טילים מאוישות על ידי מפעילים רוסיים לכיוון תעלת סואץ. שינוי זה גרם למגבלה משמעותית בחופש פעולתו של חיל האוויר הישראלי. הרעה נוספת מבחינתה של ישראל אירעה כאשר בחודשים יוני ויולי באותה השנה הצליחו מפעילי סוללות הטילים להפיל מספר מטוסי פנטום ישראליים. הצלחותיהם של המפעילים הרוסים עודדה הסלמה של פעילות חיל המשלוח, שהתבטאה במשטר הטיסות של טייסיהם תוך ניסיון ליצור מגע עם מטוסי חיל האוויר במטרה להפיל אותם. ב-25 ביולי נצפתה הסלמה נוספת כאשר מטוסי מיג 21 מוטסים על ידי טייסים רוסיים רדפו אחר מטוס סקייהוק אל תוך סיני, שיגרו לעברו טיל אוויר אוויר אטול, פגעו בו ואילצו אותו לנחות נחיתת חירום ברפידים. ביטחונם של הטייסים הרוסים ניכר גם בתעבורת הקשר בין הטייסים הרוסים שנקלטה ביחידה 848.

בשלב זה התעורר בישראל חשש ממשי כי העליונות האווירית של חיל האוויר תאבד אל מול הכוחות הרוסיים במצרים. בממשלת ישראל התגבשה התובנה כי מדיניות ההבלגה התפרשה כחולשה והביאה להתגרות הולכת וגוברת מצד הסובייטים, וכי על ישראל לנקוט פעולה שתבהיר לסובייטים את מחירה הגבוה של ההסלמה. לנוכח התנהגות הבוטחת של הרוסים הוחלט לתכנן קרב אווירי יזום שבו הרוסים יתפתו לרדוף אחר מטוסי חיל האוויר שיחדרו לשטח מצרים ושם יופלו על ידי מטוסים אחרים שיירטו אותם בתכנון מוקפד, ובכך לנצל את יתרונם היחסי של טייסי חיל האוויר הישראלי על מקביליהם הסובייטים.

את תכנון המבצע הטיל ראש מחלקת מבצעים, יעקב אגסי, על רס"ן דוד פורת, ראש מדור הגנה בענף המבצעים. המבצע אושר על ידי מפקד חיל האוויר אלוף מוטי הוד והרמטכ"ל רא"ל חיים בר-לב וב-25 ביולי הובא המבצע לאישור הממשלה בראשות גולדה מאיר. למבצע נבחרו אנשי צוות אוויר בעלי ניסיון קרבי רב. תחילה נקבע המבצע ל-29 ביולי, אך לאחר מכן נדחה ביום אחד לתאריך 30 ביולי.

תכנון המארב

גולדה מאיר אישרה את העימות הישיר מול הסובייטים

המבצע תוכנן כמארב שבו יחדרו מטוסי חיל האוויר לשטח מצרים כשהם חמושים וערוכים לניהול קרבות אוויר אך מדמים את עצמם למטוסי תקיפה או צילום חסרי הגנה מפני מיירטים. צפוי היה שהסובייטים, שהתנהלו בתקופה זו בצורה תוקפנית ובוטחת, יתפתו להזניק כנגד המטוסים הישראלים מטוסי יירוט מדגם מיג 21, ובעודם מצפים לרדוף מזרחה אחר מטוסי הפצצה וצילום ישראלים הנסים לעבר התעלה, יופתעו על ידי רביעיית פנטום ורביעיית מיראז' 3, וייאלצו לנהל קרב אוויר בלתי מתוכנן עם טייסים ישראלים מנוסים בעלי היסטוריה של הפלות רבות. שלביו הראשונים של הקרב תוכננו כך שיתרונות יחסיים של מטוסי חיל האוויר הישראלי יבואו לידי ביטוי בקרב.

עוד תוכנן שרביעיית מיירטים נוספת תסייר במערב סיני באזור שאינו מכוסה מכ"מים מצריים ורביעייה נוספת תמתין בכוננות על המסלול. שתי הרביעיות נועדו לשמש עתודה ולהתווסף למיירטים הישראלים במידת הצורך.

לשם הבטחת כניסתם של הסובייטים לקרב, נבחר מיקום הקרב בסמוך לשדות התעופה שבהם שהו בסיסי חיל האוויר המצרי, בהם גם שהו המטוסים הסובייטים. אזור זה נקרא בפי הטייסים "טקסס".

כיסוי וליווי מודיעיני של המבצע

יחידת האזנה 848 הייתה בשיתוף פעולה צמוד עם חיל האוויר הן לפני המבצע והן במהלכו. הכוחות המודיעיניים שהשתתפו כללו הן את בסיסי הקבע של היחידה, והן צוות שמוקם על מטוס בואינג 377 סטרטוקרוזר ייעודי עם מערכות האזנה, שהמריא ב-12:00, ושכיסה את המבצע בזמן אמת מתחילתו ועד כשעתיים לאחר סיומו.

שתי יכולות של היחידה בלטו בכיסוי המודיעיני:

• מחלקות המתמחות בתחום הערבית שכיסו את ההערכות כוחות האוויר והקרקע המצריים.
• מחלקת "מסרגה" בפיקוד טוביה פיינמן, שהוקמה ב-1967 והורכבה מדוברי השפה הרוסית -שנקראו גם "גרצ'קואים" (כינוי שמקורו בשמו של שר ההגנה הרוסי המרשל אנדריי גרצ'קו) שכיסתה את הכוחות הסובייטים.

התרומה המודיעינית הורכבה ממספר רבדים שנתנו לחיל האוויר יתרון משמעותי במהלך המבצע, כולל מודיעין על סדרי הכוחות ומיקומם לפני תחילת המבצע, זיהוי ביצוע הזנקות של מטוסים בזמן אמת, וקליטת הקשר של הכוחות עם בקרי הטיסה וההוראות שניתנו להם בערוצים המבצעיים.

ביצוע המארב

במטרה לשמור על מערכת ההגנה האווירית המצרית-סובייטית דרוכה, בוצעו החל מהשעה 8:10 בבוקר הפצצות של מטוסי תקיפה ישראלים בשטח מצרים בסמוך לתעלה ברמת אינטנסיביות נמוכה. ההפצצות בוצעו בהפרשי זמן בין הפצצה להפצצה. בכל פעם הופצץ מבנה אחד על ידי זוג או רביעיית מטוסי תקיפה. לאחר הטלת הפצצות על המטרות שבו התוקפים לשטח ישראל. מטרות ההפצצה היו מחפורות של טילי קרקע-אוויר, סוללות ארטילריה, רכבת שהובילה ציוד להקמת מחפורות לחזית התעלה ועוד. ההנחיה לטייסים הייתה שאם אינם מזהים את המטרה המיועדת להם, עליהם לתקוף מטרה מזדמנת אחרת במטרה להשיג את הדריכות הדרושה מהצד המצרי. הטייסים דווחו על פגיעות טובות במטרות. אחרון המטוסים המפציצים נחת בשעה 11:41, מבלי שהמצרים-סובייטים הספיקו להזניק מיירטים כנגדם. בשלב זה ניתן היה להוציא את המארב לטייסים הסובייטים כמתוכנן.

המארב החל כאשר רביעיית מטוסי F-4 פנטום של חיל האוויר הישראלי הוזנקו מרמת דוד ותקפו מעט אחרי השעה 14:00 תחנת מכ"ם מצרית בסוחנה, ליד מפרץ סואץ. מטוסי הפנטום הפציצו תוך ביצוע תמרונים שאופייניים למטוסי הסקייהוק כאשר הם חגים יחד מעל המטרה וכל טייס בתורו מודיע בקשר ומבצע צלילת הפצצה תלולה, בזווית של 45 מעלות ולאחריה חוזר לחוג מעל המטרה. בה בעת חדרו ארבעה מטוסי מיראז' 3 שהוזנקו מתל נוף בגובה 20,000 רגל (6,100 מטרים) לשמי מצרים במסלול טיסה ישר ואופקי במבנה צמוד – שני מטוסים צמודים לפנים ושניים צמודים לאחור – ובכך נחזים על צגי המכ"ם כמטוס יחיד או כזוג המבצעים טיסת צילום שגרתית בנתיב שהיה מוכר למצרים מגיחות קודמות. טייסי המטוסים פרצו לקשר בצורה שמדמה גיחת צילום ו"דווחו" לבקרה על התחלת צילום והפסקת צילום. רביעייה נוספת של מיראז'ים הוזנקה לפטרול בסיני מזרחית לתעלה בגובה נמוך מעבר לרכסים, מחוץ ליכולת גילוי המכ"ם המצרי. רביעייה נוספת של מיראז'ים המתינה בתחילת המסלול של שדה התעופה ביר גפגפה (רפידים) שבסיני להמראה מיידית. סך הכל השתתפו במארב 16 מטוסי יירוט ישראליים כשהם מסודרים בארבע רביעיות - שלוש רביעיות באוויר ורביעייה ערוכה להזנקה מיידית.

הקרב

מיראז' 159, אחד משני מטוסי המיראז' בחיל האוויר שלהם 13 הפלות של מטוסי אויב

מערכת הבקרה האווירית המצרית איתרה את חדירת רביעיית המיראז'ים הישראלים שהתחזתה למטס צילום בשעה 14:28 כשהם טסים מדרום לצפון אל עבר מרכז דלתת הנילוס. כצפוי, כעבור דקות מעטות הוזנקו לעברם שתי רביעיות מיג 21, מוטסים בידי טייסים סובייטים. רביעייה ראשונה משדה התעופה קום אושים בהובלת קפיטן קמנייב הוזנקה צפונית למיראז'ים לקראת מפגש בהמשך מסלול הצילום. שתי דקות לאחר מכן הוזנקה רביעיית מיגים נוספת משדה התעופה בני סואף בהובלת מפקד הטייסת קפיטן יורצ'נקו. הרביעייה השנייה טסה דרומית למיראז'ים המצלמים במטרה לרדוף אחריהם וללכוד אותם במעין צבת יחד עם הרביעייה הצפונית. רביעיית מיגים שלישית הוזנקה שלוש דקות לאחר מכן משדה התעופה בני סואף בהובלת קפיטן סראנין והתקרבה גם היא למיראז'ים ממערב.

בשלב זה היה ברור שהמיגים נכנסו למארב. כשהתקרבו המיגים למרחק של 20 קילומטרים מצפון מערב ודרום, פרץ לקשר מפקד חיל האוויר האלוף מוטי הוד והורה להתקיף. בהתאם לתוכנית נערכו המטוסים הישראליים לקראת הקרב:

• רביעיית המיראז'ים המכונסים בהובלת עמוס עמיר, התרחקו זה מזה, הטילו את מכלי הדלק הנתיקים ופנו ישירות לרביעיית המיגים שהתקרבה אליהם.
• רביעיית הפנטומים בהובלת אביהו בן-נון שטסו במעגלים כמטוסי סקייהוק נסקו לגובה רב במטרה לזנב במיגים שימלטו ממתחם קרבות האוויר.
• רביעיית המיראז'ים שהמתינה מעברה המזרחי של התעלה דילגה מערבה במהירות אל מאחורי המיגים שנסקו לכיוון הפנטומים.
• רביעיית המיראז'ים שהמתינה בביר גפגפה הוזנקה לסייע בקרב שעתיד להתפתח.
• חיילי יחידת הלוחמה האלקטרונית של חיל האוויר 545 בשיתוף עם יחידת מודיעין 848, הפעילו חסימה אלקטרונית למכ"מי הגילוי האווירי המצרי. הבקר הרוסי שלא הייתה בפניו תמונת המצב בשל המכ"מים החסומים לא יכול היה להנחות את טייסי המיג והם נותרו לנהל את הקרב בעצמם ללא הכוונה מהקרקע בניגוד לנוהל הקרב הסובייטי ומבלי שידעו את תמונת המצב האמיתית.
• חיילי יחידת האזנה 848 כיסו את האירוע מודיעינית מן הקרקע ומן האוויר ודיווחו בזמן אמת לכוחות צה"ל על ההוראות אותן קיבלו המטוסים הסובייטים ועל תגובתם לפעולות צה"ל

מיד ביעף ההתקפה הראשון של רביעיית המיראז'ים (שהתחזתה למטוס צילום) הופלו שני מטוסי מיג שהתכוונו לתקוף את "מטוס הצילום". מאחד המיגים המופלים נפלט הטייס וצנח אל תוך המרחב העמוס מטוסים משני הצדדים. הפאנטומים שכבר נסקו לגובה רב צללו למרדפים אחר מיגים והפילו שניים נוספים. בינתיים הגיעה לזירה הרביעייה שהוזנקה מביר גפגפה. מיד עם הגעתה הצליח יפתח ספקטור לזהות מיג ולהפילו. מבוכת הבקרים הסובייטים הייתה גדולה ובתגובה הם הורו לרביעיות נוספות לצאת לאזור הקרב, אך מיד לאחר מכן הורה מפקד חיל האוויר להפסיק את הקרב.

בסך הכול השתתפו בקרב האוויר 16 מטוסים ישראליים ו-24 מטוסים סובייטים.

בקרב האוויר הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי חמישה מיגים - שלושה טייסים סובייטים נהרגו ושניים נטשו בשלום. מטוס מיראז' שהוטס על ידי אשר שניר נפגע בזנבו על ידי טיל אטול (של קפיטן ולדימיר איבלב), אך הצליח לנחות ברפידים.

מהצד הישראלי השתתפו בקרב טייסי מיראז' 3 מטייסת 119 ("טייסת העטלף"), עמוס עמיר, אשר שניר (הפלה אחת בקרב), אברהם שלמון (הפלה והפלה משותפת) ואבי גלעד, טייסי מיראז' מטייסת 117 ("טייסת הסילון הראשונה"), אורי אבן ניר, יהודה קורן, קובי ריכטר ואיתמר נוינר, טייסי מיראז' מטייסת 101 ("טייסת הקרב הראשונה"), יפתח ספקטור (הפלה משותפת), מיכאל צוק, ישראל בהרב וגיורא פורמן, וצוותי פנטום מטייסת 69 ("טייסת הפטישים"), אביהו בן-נון והנווט שאול לוי (הפלה אחת), אביאם סלע והנווט ראובן רשף (הפלה אחת), אורי גיל והנווט ישראל פרנס ואהוד חנקין עם נווטו.

לאחר הקרב

בישראל

מיד לאחר הקרב תודרכו עיתונאים ישראלים בידי הרמטכ"ל חיים בר-לב בנוגע לקרב ולמשמעותו, והתבקשו לשמור את דבר המעורבות הסובייטית בסוד. למחרת הקרב, פורסם בעיתונות הישראלית שארבעה מטוסי מיג 21 הופלו בקרב אוויר, ופורסמה השערה שבקרב השתתפו טייסים רוסים. בידיעה ב"מעריב" הודגשה הודעת דובר מצרי כי כל המטוסים המצריים חזרו בשלום.^[1] כבר ב-2 באוגוסט נכתב במעריב כי על פי מקורות זרים הטיסו את המטוסים טייסים סובייטים. יום למחרת ב-3 באוגוסט ציטטו במעריב את העיתון טיים שטען כי נהרגו בתקרית טייסים סובייטים. בסוף אוקטובר הודתה ראש הממשלה גולדה מאיר בכך שישראל נלחמה במטוסים סובייטים.

בברית המועצות

למחרת יום הקרב הגיע מפקד חיל האוויר הסובייטי המרשאל פאוול קוטאחוב למצרים. במהלך שהותו ביקש מהטייסים הרוסים לשמור את דבר קיומו של הקרב בסודיות. ב-3 באוגוסט ביצעו הסובייטים פעולת תגמול על ידי מארב טילים ממנו הופל מטוס פנטום ישראלי ומטוס נוסף ניזוק.

שלטונות ברית המועצות הבינו כי לעימות ישיר עם ישראל עשוי להיות מחיר שיתבטא לא רק באובדן ציוד וחיי אדם, אלא גם באובדן יוקרה בקרב בעלות בריתם (השמחה לאיד של הטייסים המצרים לא נעלמה מעיניהם), והעובדה שישראל נמנעה מלחשוף בפומבי את מפלתם לא מבטיחה התנהגות מרוסנת מצד ישראל להבא. כן עלה בקרב השלטונות הסובייטים חשש כי המשך ההסלמה עלול לסבך אותם בעימות ישיר עם ארצות הברית, ממנו ביקשו להימנע בכל מחיר.

במצרים

לימים כתב רמטכ"ל צבא מצרים סעד א-שאזלי בספרו חציית התעלה כי הפלת הטייסים הרוסיים שימחה במידת מה את טייסי חיל האוויר המצרי שסבלו עד אז מיחס מזלזל מצד האורחים הרוסים שלגלגו על יכולות ההטסה הירודות של הטייסים המצריים והטילו עליהם את האשמה לעליונות האווירית של חיל האוויר הישראלי.

בארצות הברית

לאחר כחודשיים פרסם הוושינגטון פוסט, על סמך מקורות מצריים, את דבר קיומו של קרב האוויר בין מטוסים ישראלים לסובייטים ואת תוצאותיו.

ההשלכות על המלחמה ואחריה

כבר בשבוע האחרון של יולי העלתה ארצות הברית הצעה להפסקת אש, שכללה הפסקת גיחות הן אוויריות והן יבשתיות ושמירה על הסטטוס קוו הצבאי ברצועה של 50 ק"מ משני עברי תעלת סואץ. ישראל קיבלה את ההצעה ב-6 באוגוסט ולמחרת קיבלה אותה מצרים. הפסקת האש נכנסה לתוקפה בליל 7–8 באוגוסט, אך למרות הפרתה הברורה בהמשך על ידי מצרים שניצלה אותה לקידום מערכי הטילים נ"מ לעבר תעלת סואץ, נמנעה ישראל מלהפר את ההסכם ולתקוף את המערכים ההולכים ונבנים. עם זאת, הכירה ארצות הברית בהפרות המצריות של הפסקת האש ובאיפוק הישראלי, וכתוצאה מכך הסכימה לצייד את מדינת ישראל באמצעי לחימה חשובים כמערכות לוחמה אלקטרונית מוטסות, טילי אוויר קרקע נגד מכ"ם ופצצות מצרר.

ראו גם

• מבצע קווקז

לקריאה נוספת

• אהוד יונאי, עליונות אווירית, הוצאת כתר, 1995, עמודים 231–234
• דימה אדמסקי, מבצע קווקז - ההתערבות הסובייטית וההפתעה הישראלית במלחמת ההתשה, הוצאת מערכות/משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, 2006, עמודים 170–175
• דני שלום, רוח רפאים מעל קהיר, 2007, עמודים 1045–1069
• עמוס גלבוע, מר מודיעין - ארל'ה - אלוף אהרון יריב ראש אמ"ן, משכל הוצאה לאור, 2013, עמוד 720
• מירב הלפרין, אהרון לפידות, חליפת לחץ - דפים בספר הטיסות של חיל האוויר, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000, הפרק "מלכודת לרוסים", עמ' 116–112 - סיפור המבצע מנקודת מבטו של אביאם סלע

קישורים חיצוניים

• עמיר רפפורט ועמרי אסנהיים, הרוסים לא האמינו שזה קורה, באתר nrg‏, 13 באוגוסט 2005
• אילון טוהר, ‏למה הפיל חיל-האוויר 5 מטוסי מיג רוסיים?, באתר חיל האוויר הישראלי, 30 ביולי 2015
• דני דור, אילן כפיר, להפיל את הכוכב האדום, באתר "ידיעות אחרונות", 20 במרץ 2019
• טור מורשת - מבצע רימון 20, באתר עמותת בוגרי 8200
• ניצן סדן, מארב בשחקים: כך למדה ברית המועצות לפחד מחיל האוויר הישראלי, באתר כלכליסט, 1 באוגוסט 2020
• פסח מלובני, ‏יובל למבצע ”רימון 20“ - הניצחון האווירי על טייסים סובייטיים במצרים, מבט מל"מ 87, אוקטובר 2020, עמ' 29
• פסח מלובני, ‏מול קורנסים ישראליים, באתר חיל האוויר הישראלי, אוגוסט 2019
• מבצע רימון 20, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
• רן לוי, מלחמת ההתשה, חלק ה' - מבצע רימון 20, באתר "עושים היסטוריה" (שידור של הפודקאסט וטקסט מלא שלו)

הערות שוליים

1. עתונאים זרים מניחים שטייסי 4 מיגים שהופלו היו רוסים, מעריב, 31 ביולי 1970
   ארבעה מיג 21 הופלו מדרום לתעלה, מעריב, 31 ביולי 1970