קון-טיקי

קון-טיקי הוא שמה של רפסודה שחצתה בשנת 1947 את האוקיינוס השקט מפרו לפולינזיה, בניסיון להוכיח כי המסע היה בר ביצוע בתקופה הפרה-היסטורית, ובכך לחזק את ההשערה כי איי פולינזיה יושבו במקור על ידי מהגרים מאמריקה הדרומית.

Thumb — הקון-טיקי במוזיאון על שמה באוסלו

"לפעמים מוצא אתה את עצמך במצב מוזר. אתה מגיע אליו בהדרגה בדרך טבעית למדי, אולם לאחר שנכנסת לעוביה של הקורה, מתנער אתה לפתע, משתומם ושואל את עצמך כיצד לכל השדים והרוחות הגעת לכך.
אם למשל, מפליג אתה בים על רפסודת עץ עם תוכי וחמשה בני לוויה, מן הנמנע הוא שלא תתעורר סוף סוף בוקר אחד בים ותתחיל לתהות על המוצאות אותך."

— כל הציטוטים מתוך תרגומו של שמואל אילון לספר "מסע קון-טיקי"

כך מתחיל ספרו של תור היירדאל "מסע קון-טיקי". הספר מתאר כיצד עברו חמישה נורווגים ושוודי אחד מסע בן ארבעה חודשים על גבי רפסודה עשויה מגזעים של עץ בלזה מפרו שבאמריקה הדרומית לשונית רארויה שבקבוצת איי טואמוטו בפולינזיה. המסע, שהסתיים בהצלחה, ניסה להוכיח תאוריה שפיתח הוגה רעיון המסע, היוזם שלו ומנהיגו, הנורווגי תור היירדאל.

בראשית שנות העשרים לחייו קץ היירדאל בחיים המודרניים; הוא האמין כי הדרך הנכונה לחיות היא קרוב לטבע, בלי תלות באנשים אחרים. משסיים את לימודיו בזואולוגיה באוניברסיטת אוסלו, עבר להתגורר במשך כשנה (1937–1938) עם אשתו באי פאטו היווא שבקבוצת איי מרקיז שבפולינזיה הצרפתית. בשהותו שם נתקל בפולינזי זקן בשם טאי טטואה (Tei Tetua) שסיפר לו על המסורות שהוא קיבל בשעתו מאביו ומסבו. על פי מסורות אלו: "טיקי", שהיה גם אל וגם ראש השבט, הביא את אבות אבותיו לאיי פולינזיה. לפני כן הם חיו בארץ גדולה מעבר לים שהייתה ממזרח לאי. האזור היבשתי הגדול הקרוב ביותר לאי פאטו היווא ממזרח הוא יבשת אמריקה הדרומית, 8,000 ק"מ משם.

משחזר היירדאל לנורווגיה נטש את הזואולוגיה והתמסר למחקר אתנולוגי על מקורם של תושבי פולינזיה. מקובל לתחום את איי פולינזיה במשולש שקודקוד הראש שלו בהוואי וקודקודי הבסיס באי הפסחא ובניו זילנד המכונה המשולש הפולינזי. בכל המרחב הענק הזה חי עם אחד בלבד: הפולינזים, בני הגזע הלבן. המחקר המדעי הוכיח כי בתקופה שבה הופיע האדם על בימת ההיסטוריה, לא היה כל גשר יבשתי בין האיים שמהווים היום את פולינזיה, לבין היבשות השכנות. היה ברור שהתושבים של איי פולינזיה הפליגו אליהם, אם מרצון ואם מתוך כפייה. בדיקה יסודית של השפה הפולינזית הוכיחה כי על-אף שהפולינזים מפוזרים על שטח ים הגדול פי ארבעה משטחה של אירופה, טרם פיתחו שפות שונות באיים השונים, מה שמצביע על כך כי ההגירה התרחשה בתקופה מאוחרת יחסית - הערכה היא כי גלי ההגירה הראשונים התחילו בשנת 500 לספירה, אך עם-זאת מקורם הגאוגרפי טרם התברר.

התאוריה המקובלת אז והיום מדברת על הגירה בשלבים מיבשת אסיה. על פי תאוריה זו, הפולינזים יישבו קבוצת איים אחרי קבוצת איים במרכז ודרום האוקיינוס השקט בגלי הגירה ממערב למזרח. היירדאל הראה כי קיימת בעיה בתאוריה זו: עקב סיבוב כדור הארץ נושבת הרוח באזור קו המשווה כמעט תמיד ממערב למזרח, כלומר מחופי אמריקה הדרומית אל פולינזיה, וכך גם זרמי המים. זאת בניגוד לתאוריה המקובלת, לפיה יושבו איי מרכז ודרום האוקיינוס השקט, המצויים במרחק 10,000 ק"מ מחופי אסיה, על ידי תושבים מאסיה שעשו את כל הדרך כנגד הרוח.

תור היירדאל הציע תאוריה חלופית, על פיה מקורם של הפולינזים בעם ממוצא לבן שחי באזור אגם טיטיקקה שבבוליביה, עם שבנה את העיר טיוואנאקו ושהובס על ידי שבטים אינדיאנים שקדמו לאינקה. על פי אגדות האינקה עמד בראש העם הלבן אל בשם "ויראקוצ'ה". היירדאל חקר ומצא כי שם זה אינו שמו המקורי. השם המקורי של מלך השמש, שליטם של "האנשים הלבנים", היה "קון-טיקי" ופירושו "טיקי השמש". לא היה ספק בלבו שהמנהיג האל טיקי, אשר לדברי האינקה גורש מפרו אל הים על ידי אבות אבותיהם, זה היה עם טיקי בן-השמש אשר כל יושבי האיים ראו בו את אבי גזעם.

מלחמת העולם השנייה הפסיקה את מחקרו של היירדאל והוא חזר אליו לאחר שהסתיימה. אלא שאז גילה כי איש אינו רוצה לקרוא את כתב היד שהכין בנושא. השינוי חל דווקא בעת ביקור מאכזב אצל האנתרופולוג פרופסור הרברט ספינדן, המנהל של מוזיאון ברוקלין בניו יורק. שם שמע היירדאל חוות דעת פסקנית מהמנהל: "אתה טועה, טועה לחלוטין. איש מתושבי אמריקה הדרומית לא הגיע אל איי האוקיינוס השקט. ויודע אתה מדוע? התשובה היא פשוטה מאוד. הם לא יכלו להגיע. לא היו להם סירות!" היירדאל ניסה להשיב בהיסוס "היו להם רפסודות. רפסודות עשויות מעץ בלזה". ועל כך נענה בבוז "יכול אתה לנסות להפליג מפרו לאיי האוקיינוס השקט על רפסודה עשויה עץ בלזה." זו הייתה נקודת המפנה. היירדאל החליט להיענות לאתגר, ומרגע שהחליט החל כדור השלג להתגלגל. הוא קיבל הצעה נדיבה לממן את הוצאות המסע בתמורה לכתבה בסיומה. וכל שנותר היה לארגן את המסע עצמו.

מלכתחילה תכנן היירדאל כי בצוות יהיו שישה אנשים חסרי ניסיון ימי (כדי שלא יטענו אחר כך שהמסע אינו משקף את היכולות הימיות הדלות שהיו לאינדיאנים). באקראי פגש מהנדס מכונות מנורווגיה בשם הרמן ואצינגר שהתנדב מיד להצטרף על תקן של מבצע מדידות. יחד תכננו את יתרת הצוות. אחד מהם היה הצייר אריק הסלברג, ידיד נעורים של היירדאל, שלמד בבית ספר ימי וידע להשתמש בסקסטנט. שני אנשי צוות נוספים היו האלחוטנים קנוט הוגלאנד וטורשטיין ראבי, שהיירדאל הכיר מהשרות במחתרת הנורווגית בעת מלחמת העולם השנייה. איש הצוות השישי נקבע מאוחר יותר כאשר ההכנות למסע כבר הגיעו לשלב מעשי. היה זה החוקר השוודי בנגט דניאלסון, שסיים מסע מדעי באמזונאס ושמע על תוכנית הרפסודה בפרו, וביקש מיד להצטרף.

קשרים שהיו להיירדאל בשגרירות הנורווגית בוושינגטון סייעו לפתוח דלתות במחלקת ההספקה של הצבא האמריקני. תור היירדאל קיבל אפשרות לבחור בחינם מתוך שלל הציוד המגוון של הצבא האמריקני, בתמורה למידע על תפקוד הציוד. באופן דומה התקבלו המפות הטובות ביותר של אזור האוקיינוס השקט וציוד המדידה והאלחוט.

היירדאל וואצינגר טסו לאקוודור, ושם במטע עצי בלזה בחרו ואף חטבו את הגזעים שישמשו לבניית הרפסודה. הגזעים הנבחרים הושטו במורד הנהר פלנק עד לנמל גואיאקיל באקוודור, שם הועלו על אוניית משא ונשלחו לנמל קייאו בפרו. בינתיים טס היירדאל ללימה בירת פרו והתקבל לראיון אצל נשיא פרו. הוא הביא עמו מכתב המלצה שקיבל משגריר צ'ילה באו"ם, ד"ר בנימין כהן, שהיה ארכאולוג חובב. הנשיא התעניין בסיפור והבטיח את עזרת פרו בפרויקט.

משהגיעו קורות הבלזה לקייאו הן הועברו למספנה של חיל הים הפרואני. נבחרו תשע קורות שנקשרו יחד בחבלים קלועים. על הרצפה הונחו לוחות בלזה ועליהם מחצלות קנים. באמצעיתה של הרפסודה נבנה תא קטן עשוי במבוק ומכוסה עלי בננות. כל המבנה היה העתק של הרפסודות העתיקות בפרו. על הרפסודה הועמסו הציוד, מזון ומים שהיו אמורים להספיק לארבעה חודשים של שהייה בים. לרפסודה היה תורן ומפרש מרובע שעליו צייר הלסברג את דיוקנו האגדתי של "קון-טיקי", השם שקיבלה הרפסודה.

על פי מהירות הרוח וההשערה לגבי מהירות הרפסודה, הניח היירדאל כי יעשו את המסע בן ה-7,000 ק"מ ב-97 יום.

ב-28 באפריל 1947, בנוכחות צופים רבים, עיתונאים וצלמים עזבה ה"קון-טיקי" את נמל קייאו כשהיא קשורה לגוררת. הגוררת הביאה את ה"קון-טיקי" למרחק 80 ק"מ מהחוף ושם נפרד צוות הגוררת מה"קון-טיקי" בברכת הצלחה.

היומיים הראשונים היו קשים מאוד משום שהים היה סוער והצוות היה חסר ניסיון בתפעול משוט ההיגוי. אך מרגע שיצאו מתחום הזרמים של החוף עבר המשך המסע בצורה חלקה יחסית. הרוח שנשבה קבוע השיטה את הרפסודה מערבה בקצב של כ-80 ק"מ ליממה. התברר כי העובדה כי הרפסודה נבנתה בשיטות העתיקות הצילה את חייהם של אנשי הצוות: עצי הבלזה שלא עברו יבוש על החוף ספגו לתוכם מים, מה שריכך אותם ואיפשר לחבלים הקלועים "להבלע" בקורות - דבר שמנע חיכוך בין החבלים והקורות וששמר על יציבותה המבנית של הרפסודה.

לצוות היה סדר יום קבוע, שכלל תורנות היגוי והכנת הארוחות, וביניהן היו חופשיים לעסוק בתחביביהם: קריאה, ציור ונגינה. הרפסודה שמרה על קשר אלחוטי קבוע עם חובבי רדיו בעולם שעקבו בעניין רב אחרי מסעם. היה ברפסודה מזון משומר ומים למשך כל תקופת המסע החזויה, אך מהר למדי התברר שאין בהם צורך. הים סביבם היה עשיר בדגה. כל בוקר היה האחראי על ארוחת הבוקר עורך סיור על הרפסודה ואוסף את הדגים המעופפים והדיונונים שנחתו על הרפסודה. בחלקם השתמשו כפתיון על מנת לדוג דגי רעמתן כחלחל, כרישים ודגי טונה. חודשיים לאחר תחילת המסע הגיעה הרפסודה לאזור גשום וכך לא חסרו להם מים טריים. קרוב לפולינזיה עברה הרפסודה בשלום שתי סערות עזות.

ביום ה-93 למסע עברה הרפסודה ליד חלוץ האיים של קבוצת טואמוטו "פוקה פוקה", אולם האי היה מחוץ ליכולתם לנווט אליו את הרפסודה. שלושה ימים אחר כך התקרבה הקון-טיקי לאי הבא "פאנגאטאו" (Fangatau) ותושבים מקומיים הגיעו אליהם עם סירות. שוב לא ניתן היה לכוון את הרפסודה אל הפתח הצר בשונית האלמוגים, והצוות נאלץ לוותר ולהמשיך הלאה.

ב-7 באוגוסט 1947, ביום ה-101 למסע, אחרי מסע של 6,980 קילומטרים, נסחפה הרפסודה ישירות אל שונית האלמוגים של אטול "רארויה". ההיתקלות בשונית גרמה נזק ניכר לרפסודה והיא נשארה תקועה על השונית, אבל הצוות הצליח להגיע בשלום לכפר ששכן בצד השני של הלגונה שיצרה השונית, ובכך הסתיים בשלום המסע שהתחיל שלושה חודשים קודם לכן בחופי אמריקה הדרומית. הרפסודה נשטפה במהרה מעל השונית אל תוך הלגונה כאשר הגאות הייתה גבוהה. לאחר מכן היא נגררה לטהיטי ובעזרת בעלי ספינות נורווגיים הוחזרה לנורווגיה, שם הוקם מוזיאון קון-טיקי באוסלו.

מסע קון-טיקי זכה לפרסום רב. הספר שכתב תור היירדאל על המסע תורגם לכ-70 שפות והיה לרב-מכר. הסרט הדוקומנטרי שנעשה על המסע זכה בפרס אוסקר לסרטים דוקומנטריים בשנת 1952. באוסלו הוקם מוזיאון לנושא, מוזיאון קון-טיקי ובו מצויה הרפסודה המקורית.

ב-2012 יצא לאקרנים הסרט הנורווגי "קון-טיקי" המבוסס על הספר בבימוים של יואקים רוניג (אנ') ואספן סנדברג (אנ'). השחקן פול האגן (אנ') מגלם את דמותו של תור היירדאל.

תור היירדאל המשיך עד מותו ב-2002 במחקרים אתנולוגיים. תחילה באיי גלאפגוס ובאי הפסחא ואחר כך ניסה לחזור על ההצלחה של קון-טיקי באמצעות מסעות מאפריקה לאמריקה (מסעות "רע 1" ו"רע 2") ומעמק הסהר הפורה לעמק האינדוס (ה"טיגריס").

מחקרים גנטיים מאוחרים יותר נוטים בבירור למוצא אסיאתי של תושבי פולינזיה, אך יש המוצאים עקבות למקור דרום אמריקאי.^[1] מה שכן הוכח הוא כי האינדיאנים היו מסוגלים, עקרונית, לעבור בשלום את המרחק העצום שבין אמריקה הדרומית לפולינזיה, וזאת על פי מילותיו של היירדאל עצמו בסוף ספרו: "המרחק איננו הגורם הקובע במקרה של הגירה בין יבשתית. קובעת במקרה זה העובדה כי לרוח ולזרם כיוון כללי אחד יומם ולילה במשך כל תקופות השנה. הרוחות הקבועות וזרמי קו המשווה של האוקיינוס השקט פונים מערבה בגלל סיבובו של כדור הארץ, וסיבוב זה לא השתנה במשך תולדות האנושות".

ב-28 באפריל 2006, 59 שנים בדיוק מהיום שבו הפליגה הקון-טיקי, הפליגה מקייאו משלחת טנגארואה, רפסודת בלזה מעט גדולה יותר מהקון-טיקי שהשתמשה במַעֲטֶה (כלל התרנים, המפרשים וכדומה) משופר ובמתקן הניווט האינדיאני המכונה גווארה (guara). בשל שני השיפורים השלימה הרפסודה את המסע לרארויה ב-30 ימים פחות מהקון-טיקי.

בניסיון לשחזר חלק מהמסע ההיסטורי הפליגו שתי רפסודות בלזה המכונות "קון-טיקי 2" מנמל לימה בפרו ב-7 בנובמבר 2015 במטרה להגיע לאי הפסחא ולחזור בחזרה לאמריקה הדרומית. החלק הראשון של המסע הסתיים בהצלחה והרפסודות הגיעו לאי הפסחא ב-43 ימים. הניסיון לחזור לאמריקה הדרומית לעומת זאת נתקל ברוחות בלתי טיפוסיות, ולבסוף הצוותים הזעיקו עזרה. הם חולצו ב-18 במרץ 2016 בעזרתו של הצי של צ'ילה כשהיו במרחק של כ-1,600 קילומטרים מפוארטו מונט בצ'ילה.^[2]^[3]