Loading AI tools
מכונת הזמן בסרט "בחזרה לעתיד" מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מכונת הזמן דלוריאן (באנגלית: DeLorean time machine) היא אמצעי מסע בזמן בדיוני בצורת כלי רכב המוצג בזיכיון "בחזרה לעתיד". בסדרת הסרטים בונה ד"ר אמט בראון מכונת זמן המבוססת על דלוריאן DMC-12. כוונתו המקורית של ד"ר בראון הייתה לחקור אחר תובנות חדשות על אודות היסטוריית המין האנושי, הן בעבר והן בעתיד, אולם בפועל - כל מסעותיה בזמן של הדלוריאן (על ידי ד"ר בראון, בשיתוף עמיתו מרטי מקפליי) הצטמצמו לתקופה של כ־130 שנה בהיסטוריה של העיר הבדיונית היל ואלי שבקליפורניה, בשנים 1885 עד 2015, והתמקדו במשימות של שינוי העבר לטובה וביטול ההשפעות השליליות של המסע בזמן. במהלך צילומי סדרת הסרטים נעשו שימושים במספר מכוניות, כאשר אחת מהם נמצאת כעת בתצוגה באולפני יוניברסל שבהוליווד.
אופן ההפעלה של הדלוריאן זהה בכל שלושת הסרטים. הנהג יושב בתוך הדלוריאן (למעט בפעם הראשונה, כאשר נעשה שימוש בשלט רחוק), ומדליק את מעגלי הזמן, הפעלת יחידה המכילה תצוגה של יעד הנסיעה הבא (בצבע אדום), זמן ההווה (בצבע ירוק), ומועד המוצא האחרון (בצבע צהוב). לאחר הזנת תאריך היעד הבא, הנהג מאיץ את המכונית למהירות של 88 מייל לשעה (141.6 קמ"ש), האצה אשר מפעילה את קבל השטף. תוך כדי ההאצה, כמה סלילים סביב גוף המכונית הופכים לזוהרים, בצבעי כחול ולבן. כאשר היא מוקפת כולה בזרם חשמלי הדומה במראהו לסליל טסלה, המכונית כולה נעלמה בהבזק של אור כחול־לבן, משאירה מאחור עקבות של צמיגים לוהטים. מעריצי סדרת הסרטים העלו בעבר מספר השערות מדוע על המכונית להגיע למהירות של 88 מייל לשעה כדי לנוע בזמן,[1] אך למעשה, צוות ההפקה של הסרט בחר במהירות הזו רק משום שהם אהבו את איך שזה נראה על מד המהירות.[1]
ברגע המסע בזמן, במבט מחוץ לרכב ניתן לראות קריסה של פלזמה ברגע שבו הרכב נעלם, ואילו מנקודת מבט שמתוך הרכב ניתן לראות הבזק מהיר של אור והגעה מיידית ליעד הנסיעה בזמן, בדיוק באותו המקום במרחב (יחסית לכדור הארץ) של נקודת המוצא. בזמן היעד, מייד לפני ההגעה של המכונית, שלושה הבזקים גדולים ורועמים נוצרים בנקודה שממנה המכונית מבצעת את המסע בזמן. לאחר המסע בזמן, המעטפת החיצונית של הדלוריאן היא קרה מאוד, וכל גוף המכונית מכוסה בכפור, שמקורו בלחות באטמוספירה.[2]
מספר תקלות טכניות עם הדלוריאן גרמו לעיכובים בקרב הנוסעים בזמן שעשו שימוש ברכב; בסרט הראשון, למכונית יש בעיות בהתנעה וקושי להתניע מחדש את הרכב לאחר הדממת המנוע, באופן שמתסכל שוב ושוב את מרטי.[2] בסרט השני, תקלות בתצוגת זמן היעד גורמות להופעת תאריכים אקראיים (בעיקר: 1 בינואר 1885), ועקב כך גורמים, בין השאר, להגעתו של דוק בראון לשנת 1885.[3] בסרט השלישי, צינור הדלק נקרע כאשר המכונית נוסעת בדרכי עפר.[4]
מכונת הזמן היא מכונה חשמלית, ונדרשת עבורה ריאקציה גרעינית (באמצעות פלוטוניום) כדי לייצר 1.21 גיגה־ואט של חשמל הדרוש לצורך המסע בזמן.[2] בסרט הראשון, נעשה שימוש בברק על מנת לספק כוח לקבל השטף, כאשר מוט ארוך עם קרס בקצהו מחוברים אל המכונית, על מנת לאפשר למרטי לחזור לשנת 1985.[2] כור ההיתוך (הממותג "מר היתוך") עושה שימוש בפסולת כדלק ומותקן במקום הכור הגרעיני מהסרט הראשון, במהלך מסעו הראשון של דוק בראון אל העתיד; במסע זה הוא אף המיר את המכונית והתקין בה מערכת רחיפה.[2][3]
אף על פי ש"מר היתוך" מספק כוח גרעיני למכונת הזמן, הדלוריאן עדיין מופעלת על ידי מנוע בעירה פנימית לצורך הנעה. צינור הדלק נפגע במהלך המסע בזמן של מרטי לשנת 1885 בסרט השלישי "בחזרה לעתיד 3"; ביחד עם דוק בראון הם מתקנים את הצינור, ומנסים להשתמש באלכוהול כתחליף לדלק (שאיננו זמין בשנת 1885). הניסוי נכשל, וגורם להרס של מערכת הזרקת הדלק של המכונית. דוק ומרטי שוקלים מספר אפשרויות, כיצד להגיע למהירות של 88 מייל לשעה, ובסופו של דבר מחליטים לדחוף את המכונית עם קטר קיטור, לאורך מסילה ישרה ארוכה מספיק.[4]
יחידת הכוח גיגה־ואט מבוטאת במהלך הסרט באופן הבא: "ג'יגו־וואטס" ("jigowatts"),[2] אף על פי שבכתוביות של גרסת הווידאו הביתי המילה מאויתת כפי שהיא מופיעה בתסריט - "ג'יגו־וואט" ("jigowatt"),[5] צורת האיות הנכונה צריכה להיות: "גיגה־וואט" ("gigawatt"). אף על פי שהשימוש בו הוא נדיר, הצליל "ג'" ("J") בתחילית "גיגה־" הוא צורת הגייה מקובלת של "גיגה־ואט".[6][7] בערוץ הפרשנות של ה־DVD של הסרט "בחזרה לעתיד", מסביר בוב גייל כי חשב שזוהי צורת ההגייה הנכונה, כי כך היועץ המדעי של הסרט ביטא זאת.[8]
קבל השטף, אשר מורכב מתא בצורת מלבן עם שלושה צינורות מהבהבים בדומה לשפופרת גייסלר, המסודרים בצורת האות "Y", מתואר על ידי דוק בראון כ"מה שעושה את המסע בזמן אפשרי". מכשיר זה הוא רכיב הליבה של מכונת הזמן.[2]
כאשר מכונת הזמן מתקרבת למהירות של 88 מייל לשעה, האור הבוקע מקבל השטף מתחיל לפעום במהירות ההולכת וגדלה, עד שהוא הופך לזרם יציב. במקור, דוק בראון הגה את הרעיון לקבל השטף ב־5 בנובמבר 1955 כשהוא החליק ופגע בראשו בכיור בחדר האמבטיה.[2] קבל שטף דומה, אבל פרימיטיבי יותר, המונע בקיטור, נראה בארובה של רכבת הקיטור, המשמשת כמכונת הזמן של דוק, בסופו של הסרט "בחזרה לעתיד 3".[4]
אף על פי שהסרטים לא מתארים בדיוק את אופן הפעולה של קבל השטף, דוק מזכיר בשלב מסוים שלגוף הנירוסטה של הדלוריאן יש השפעה ישירה על "פיזור השטף", אבל הוא נקטע לפני שהוא יכול לסיים את ההסבר.[2] קבל השטף דורש 1.21 גיגה־ואט של כוח חשמלי לתפעול, אשר שווה בערך לכוח המיוצר על ידי 15 מנועי סילון רגילים.
חברת הצעצועים "Aluminum Model Toys", הממוקמת בטרוי, מישיגן, ייצרה מודל של מכונית הדלוריאן, כאשר בחוברת ההוראות המצורפת לצעצוע נכתב: "גוף הנירוסטה של המכונית משפר את פיזור השטף שנוצר על ידי קבל השטף, על מנת לאפשר מעבר חלק עבור הרכב דרך רצף המרחב־זמן".
כור האנרגיה הביתי מר היתוך (באנגלית: Mr. Fusion) משמש כמקור הכוח המשמש את מכונת הזמן בטרילוגיית בחזרה לעתיד. ניתן לראות את המתקן בסוף הסרט "בחזרה לעתיד", כאשר דוק בראון דוהר אל תוך החנייה של משפחת מק'פליי, לאחר ששב לראשונה ממסע בזמן אל העתיד - שנת 2015. שמו של הכור הוא פרודיה על שמו של מותג מכונות הקפה "Mr. Coffee", מותג שהיה פופולרי בזמן הצילומים.[9] המכשיר שממנו נוצר האביזר לצורך הצילומים היה למעשה דגם של מטחנת קפה.
כור האנרגיה הביתי "מר היתוך" ממיר פסולת ביתית להספק חשמלי עבור קבל השטף ומעגלי הזמן של מכונת הזמן, באמצעות שימוש בהיתוך גרעיני, ככל הנראה היתוך קר. בסרט, מר היתוך מאפשר למכונת הזמן לייצר את 1.21 גיגה־ואט הנדרשים לצורך מסע בזמן. האנרגיה המופקת על ידי מר היתוך מחליפה את הפלוטוניום כמקור הכוח העיקרי של המסע בזמן בדלוריאן, המאפשרת לדמויות לעקוף את דרישות ייצור האנרגיה המפרכות, עליהן מבוססת עלילת הסרט הראשון בטרילוגיה. ככל הנראה, הפלוטוניום נותר מתחת למר היתוך, כמקור אנרגיה חילופי, לצורך גיבוי.[2][3]
מר היתוך יכול לספק מספיק כוח עבור קבל השטף, אבל לא נעשה בו שימוש על מנת לספק כוח למכונית הדלוריאן עצמה, מה שהופך את השימוש במנוע בעירה רגיל לצורך האצה למהירות של 88 מייל לשעה להכרחי עבור מסע בזמן, הגבלה שהתגלתה כקריטית בסרט השלישי בטרילוגיה, כאשר דוק ומרטי מוצאים את עצמם תקועים בשנת 1885 ולא מצליחים לחזור בזמן עם הדלוריאן, מאחר שמיכל הדלק התרוקן. המערכת הרחיפה של הרכב מופעלת אף היא על ידי מר היתוך, ומסוגלת להאיץ את דלוריאן עד ל־88 מייל לשעה הנדרשים; נראה שמנוע הבעירה הושאר במכונית, כגיבוי. עם זאת, מערכת הרחיפה נהרסה כתוצאה מפגיעת ברק, והותירה את מרטי עם הברירה היחידה להשתמש במנוע הבעירה המקורי.
במהלך רוב הסרט הראשון, 1.21 גיגה ואט מסופקים על ידי כור גרעיני המופעל באמצעות פלוטוניום, או, בהיעדר פלוטוניום, על ידי מכת ברק, המתועלת אל תוך קבל השטף על ידי מוט ארוך וקרס, כפי שמתרחש באחד מרגעי השיא של הסרט.[2] בסופו של הסרט הראשון, ובמהלכם של שאר סרטי הטרילוגיה, הכור הגרעיני הפועל על פלוטוניום מוחלף על ידי גנרטור ממותג, בשם "כור האנרגיה הביתי מר היתוך", שנרכש בעתיד (ייתכן שבשנת 2015).[3] המכשיר "מר היתוך" כנראה ממיר פסולת ביתית לכוח חשמלי. לאחר תהליך "המרה לרחפת" שעוברת המכונית בעתיד (ייתכן שבשנת 2015), המכונית גם מסוגלת לרחף ולטוס (אך מאבדת את היכולת הזו בסוף של הסרט השני.[3][4]
הדלוריאן חוזרת לשנת 1985, וממשיכה אל ה־21 באוקטובר 2015, על מנת לעצור את מרטי מק'פליי ג'וניור, בנם העתידי של מרטי מק'פליי וג'ניפר פרקר, מלהידרדר לחיי פשע. בהיותה שם, הדלוריאן נגנבת על ידי ביף טאנן הזקן, שחוזר בזמן אל 12 בנובמבר 1955, באותו היום שבו מתרחשת סצנת השיא של הסרט הראשון, וזאת על מנת למסור את אלמנך הספורט לעצמו הצעיר, למטרת הימורים. ביף הזקן שב לשנת 2015, ללא ידיעתם של מרטי ודוק, והשניים שבים לשנת 1985, אך מוצאים את עצמם בציר זמן חלופי, שבו היל ואלי נשלטת על ידי ביף. הדלוריאן חוזרת שוב אל 1955, על מנת לשחזר לקדמותו את ציר הזמן,[3] אבל מיד לאחר השלמת המשימה, היא נפגעת על ידי ברק באותו סופת ברקים מפורסמת, אולם הפעם זה קורה כתוצאה של תאונה. על פי התסריטאים בוב גייל ורוברט זמקיס, הברק גרם לדלוריאן להסתחרר במהירות של 88 מייל לשעה,[10] ומאוחר יותר דוק הסביר, במכתב שכתב למרטי, כי פגיעת הברק גרמה לעומס שהביא לקצר חשמלי במעגלי הזמן והרס את המעגלים שאיפשרו למכונית לעוף.[4] הדלוריאן נעלמת בשנת 1955, וחזרה בזמן ל־1 בינואר 1885 (קודם לכן בסרט, דוק מזכיר כי מעגלי הזמן אינם פועלים כראוי; בכמה מקרים בסרט נראה צג תצוגת מעגלי הזמן המקולקלים, כשהוא מורה על שנת 1885 כיעד הבא למסע בזמן).[3]
לאחר הגעתה לשנת 1885, הדלוריאן נקברת במכרה דלגאדו למשך כ־70 שנה, מאחר שחלקי חילוף מתאימים, על מנת שהדלוריאן תפעל שוב כשורה, אינם זמינים ולא יהיו זמינים - עד אשר יומצאו בשנת 1947 (ככל הנראה, הכוונה היא לטרנזיסטור, שהומצא באותה שנה). בשנת 1955, דוק בראון מוציא את הדלוריאן מהמכרה, מתקן אותה ומשיב אותה לקדמותה, למעט יכולות הטיסה, שאבדו. מלבד מעגלי טיסה הפגומים, הצמיגים של הדלוריאן התפוררו, ודוק נדרש להחליף אותם. מכת הברק שבסוף הסרט השני הרסה את מעגלי הזמן, כך שדוק בונה תחליף אנלוגי המבוסס על שפופרת ריק, שהוא מציב על מכסה המנוע הקדמי של המכונית.
במכתב שדוק כתב למרטי בשנת 1885, הוא מציין שחייו החדשים, במערב הפרוע, הם חיים מאושרים, והוא מבקש ממרטי שלא ינסה לבוא בעקבותיו ולהחזירו, אלא לחזור ישירות לשנת 1985 ולהרוס את הדלוריאן, מאחר שהוא מאמין שמכונת הזמן לא הביאה דבר פרט לאסון. עם זאת, בשנת 1955 מרטי ודוק מגלים כי טרגדיה צפויה לפקוד את דוק בשנת 1885 - הוא נרצח על ידי הסבא של ביף, ביופורד "כלב שוטה" טאנן, ב־7 בספטמבר 1885; לכן, דוק של שנת 1955 מסכים לשלוח את מרטי חזרה, אל המערב הפרוע, על מנת להציל את עצמו הזקן.
כאשר מרטי מגיע אל 1885, התקפה של אינדיאנים גורמת לקרע בצינור הדלק של הדלוריאן. ניסיון ראשוני להחליף את הדלק באלכוהול גורם לנזק במערכות אספקת הדלק וההצתה של הרכב. לפיכך, המסע בזמן האחרון שמבצעת הדלוריאן, מה־7 בספטמבר 1885 אל ה־27 באוקטובר 1985, מתבצע כאשר הרכב מופעל, באופן חלקי, על ידי קטר קיטור, שעובר שיפור של דוק, המאפשר לדוד לספק תוספת כוח הדרושה, על מנת לדחוף את המכונית למהירות של 88 קמ"ש תוך שימוש במר היתוך ליצירת 1.21 הג'יגה־ואט הנדרשים להפעלת קבל השטף ולשבור את מחסום הזמן.[4] דוק מחליף את גלגלי הרכב שיוצרו בשנת 1955 עם גלגלי רכבת יצוקים מברזל שמתאימים למסילות הרכבת. הוא משתמש בצמיגים הישנים לצורך ריכוך המגע בין הדלוריאן לבין הקטר; אל דוד הקיטור הוא מתקין מד טמפרטורה, המאפשר ליושב במושב הנהג של הדלוריאן להבחין מתי המכונית צפויה לחוות התפרצות פתאומית של האצה.
מיד לאחר שהדלוריאן מסיימת את מסעה האחרון בזמן, משנת 1885 לשנת 1985, היא נהרסת באופן מיידי על ידי רכבת משא הנוסעת על אותה המסילה, אך בכיוון ההפוך. מרטי מצליח לחלץ את עצמו מתוך המכונית שניות ספורות לפני פגיעת הרכבת. זמן קצר לאחר מכן, דוק בראון מופיע באותו המקום שבו הדלוריאן נהרסה, כשהוא רוכב על קטר קיטור שהוסב לשמש כמכונת זמן.
בטרילוגיית סרטי בחזרה לעתיד, הדלוריאן הוא רכב מורשה, רשום במדינת קליפורניה, שבה מתרחשות עלילות הסרטים. לרכב לוחית רישוי בהתאמה אישית, עליה כתוב "OUTATIME" (מחוץ לזמן), אנומליה מכוונת, שכן המספר המרבי של סימנים על לוחיות רישוי בקליפורניה הוא רק 7 תווים בלבד.[2] כאשר דוק חוזר משנת 2015, על לוחית הרישוי מופיע ברקוד,[2][3] ובכך נרמז כי עד לשנת 2015, לוחיות הרישוי צפוי לעשות שימוש באמצעים מתוחכמים יותר לצורך מעקב ורישום.
בסדרת אנימציה, דוק הופך מכונית דלוריאן חדשה למכונת זמן, תוך שהוא משחזר את רוב התכונות והמאפיינים של המכונית המקורית, כולל מר היתוך והתקנת מעגלי רחיפה (אם כי זה לא ברור האם הוא בונה לגמרי מחדש, או שהוא מרכיב מחדש את המכונית שנהרסה בסוף הסרט השלישי). לכאורה, דוק גם מוסיף את היכולת לנסוע במרחבי החלל, בנוסף לנסיעה במרחב הזמן (כלומר, המכונית יכולה להופיע במיקום במרחב השונה מנקודת המוצא שלה), בדומה לטארדיס של דוקטור הו. למכונית הדלוריאן המצוירת ישנן הרחבות רבות, ביחס לדגמים האמיתיים שבהם נעשה שימוש במהלך צילומי הסרטים, כגון מושב אחורי, שתי דלתות רגילות, מסך וידאו אחורי, והפעלת מעגלי הזמן באמצעות קול, ועוד.
בבחזרה לעתיד: מתקן השעשועים, דוק, שחי כיום במעבדה שלו, יוצר מכונית דלוריאן המתאימה ל־8 נוסעים, ואשר יכולה לרחף כמו הדלוריאן המקורית, אך בניגוד אליה, קבל השטף מותקן בחלק הקדמי של מושב הנהג, יחד עם מסך קטן, מעגלי הזמן, ושעון מהירות. הדלוריאן המקורית מוצגת עם לוחית הרישוי המקורית, עליה כתוב "OUTATIME", במקום הברקוד, אולם ייתכן כי דלוריאן זו היא למעשה מכונית חדשה שהוסבה למכונת זמן.
בסרט "דוק בראון מציל את העולם" נראית הדלוריאן מתוקנת, עם חלקי חילוף חדשים משנת 2015. לא ידוע אם קבל השטף נמצא בתוך המכונית. מדבריו של דוק משתמע שמכונית זו היא שכפול של הדלוריאן המקורית, שכן מכונית זו מסוגלת לעוף.
מכונת הזמן עברה מספר שינויים במהלך ההפקה של הסרט הראשון בטרילוגיה, "בחזרה לעתיד". בטיוטה הראשונה של התסריט, מכונת הזמן הייתה מכשיר לייזר ששכן בחדר. בהמשך, מכונת הזמן הייתה מחוברת למקרר ונלקחה לבדיקה באתר הפצצה אטומית. הבמאי רוברט זמקיס אמר בראיון כי הרעיון נפסל, מאחר שהוא לא רצה שילדים יתחילו להיכנס אל תוך מקררים וילכדו בתוכם. בטיוטה השלישית של הסרט מכונת הזמן הייתה מכונית, כשזמקיס מנמק החלטה זו בכך שאם היית הולך לבנות מכונת זמן, היית רוצה שהיא תהיה ניידת.[11] הבחירה הספציפית של רכב הייתה דגם דלוריאן DMC-12, מאחר שצורתה החיצונית נראית כמו חללית של עצם בלתי מזוהה[12] בשל הדלתות האופייניות שלה, הנפתחות כלפי מעלה. עם זאת, על מנת לשלוח את מרטי בחזרה לעתיד, על הרכב היה לנסוע לאתר ניסוי גרעיני. בסופו של דבר, אפשרות זו הייתה יקרה מדי בשביל התקציב של הסרט, ומקור הכוח שונה להיות ברק.[13]
כאשר היוצרים הגיעו להחלטה שמכונת הזמן תהיה מובנית בתוך מכונית, מחלקת העיצוב האמנותי הונחתה לבוא עם עיצובים לדלוריאן. אנדרו פרוברט היה הראשון שחקר את הנושא (לפני שרון קוב הצטרף להפקה), אבל העיצובים שלו נחשבו "מושלמים מדי" ביחס למראה שהמפיקים רצו בו - מראה שנועד לגרום למכונת הזמן להיראות כאילו נבנתה במוסך על ידי דוק בראון. הרעיון היה שהיא נבנתה עם חלקים הזמינים בחנויות לחומרי בניין ולאלקטרוניקה, כך שזה לא יכול להיראות מתוחכם מדי. זה היה צריך גם להיראות מסוכן, כפי שהמפיק בוב גייל מציין בערוץ הפרשנות של ה־DVD של הסרט.[12] המשימה בוצעה על ידי רון קוב, שהוסיף סלילים לחלק האחורי של הרכב. הכור הגרעיני היה גם בחירת עיצוב שנעשתה על ידי קוב. בחירה זו הפכה לבעלת חשיבות, בהתחשב בכיוון שאליו התסריט נלקח. קוב השלים את הכור הגרעיני עם מפלט אחד לפליטת קיטור בחלקה האחורי של המכונית, שכן היה זה ידוע שכורים גרעיניים פולטים קיטור. ברגע שהקוב עזב את ההפקה, המפיקים רצו לאזן את העיצוב עם פתח אוורור נוסף, על מנת לשמור על אסתטיקה סימטרית. פרוברט התבקש להתערב, והוא הביא את העיצוב לצורתו הסופית. בסופו של הסרט הראשון בטרילוגיה, פתחים אלו הופכים למערכת ההנעה המשופרת של הדלוריאן, שכעת הייתה לה היכולת לטוס באוויר, ולהגיע למהירות של 88 מייל לשעה תוך כדי טיסה. צוות העיצוב הוסיף כפתורים ואורות בתוך המכונית, כדי שתיראה יותר מושכת ומורכבת, על מנת שלקהל יהיה משהו אטרקטיבי להסתכל עליו.
במהלך צילומי הסרט הראשון, נעשה שימוש בחלקים משלוש מכוניות דלוריאן שונות, משנת ייצור 1981. חנקן נוזלי נשפך על המכונית, בסצנות שלאחר המסע בזמן, על מנת להעניק את הרושם שהמכונית קרה. הבסיס לכור הגרעיני נעשה מצלחת של רכב דודג'. חלקי מטוסים ואורות מהבהבים נוספו לצורך אפקטים חזותיים. באחת הסצנות הראשונות, מטפי פחמן דו־חמצני הוסתרו בתוך הדלוריאן כדי לדמות את הפליטה של הקיטור.[14] בסופו של דבר, נעשה שימוש בחמש מכוניות דלוריאן אמיתיות במהלך צילומי הטרילוגיה, בנוסף לרכב שנבנה באופן חלקי לצורך צילומי פנים בלבד. בסצנות שבסרט "בחזרה לעתיד 3", בהן הדלוריאן נוסעת בדרכי עפר, מסגרת מיוחדת וצלחות לגלגלים הותקנו על הרכב.[15] במכונית דלוריאן שביעית נעשה שימוש בצילומים; עם זאת, היה זה רק מודל בגודל מלא עשוי פיברגלס, שנועד לצילומי חוץ, בהם הרכב מרחף מעל סט הצילומים, כמו גם כאשר היה צורך באינטראקציה בין השחקנים לבין הרכב.[16]
מספר מכונאי־רכב פרטיים בנו העתקים של מכונת הזמן. על בסיס דלוריאן DMC-12 הם הוסיפו את רוב, אם לא את כל, האביזרים ששימשו את מפיקי הסרטים במהלך הצילומים. בנוסף לאביזרים בפנים הרכב ומחוצה לו, הם כוללים גם נוריות חיווי ומתגים, המשלבים אפקטים קוליים הדומים לשאלו שנשמעים בסרטים. הרכבים עצמם, בדרך כלל, כוללים מערכות הנעה וכשירים לנהיגה על הכביש; לעיתים קרובות בעליהם נוהגים בהם לתערוכות של מכוניות או לכנסים של מעריצי "בחזרה לעתיד".
חברה בשם דלוריאן אירוספייס, שנוסדה ב־2012, מפתחת רחפן המבוסס על הדגם ההוא ומיועד לטוס באזורים עירוניים על מנת להימנע מפקקי תנועה.[17]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
