Loading AI tools
מלחין אוסטרי מהתקופה הקלאסית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרנץ יוזף היידן (בגרמנית: Franz Joseph Haydn; 31 במרץ 1732 – 31 במאי 1809) היה מלחין אוסטרי, מחשובי המלחינים בתקופה הקלאסית.
.jpg) | |
| דיוקן של היידן מאת תומאס הרדי מ-1791 | |
| לידה |
31 במרץ 1732 רוהראו (אנ'), ארכידוכסות אוסטריה, האימפריה הרומית הקדושה |
|---|---|
| פטירה |
31 במאי 1809 (בגיל 77) וינה, האימפריה האוסטרית |
| מקום קבורה |
Bergkirche  |
| מוקד פעילות |
וינה |
| תקופת הפעילות | 1740–1809 (כ־69 שנים) |
| זרם | קלאסית |
| סוגה |
מוזיקה קלאסית |
| שפה מועדפת |
אלמאנית, גרמנית |
| כלי נגינה |
עוגב, פסנתר |
| מספר יצירות ידוע | כ-1300 |
| בן או בת זוג |
Anna Haydn |
| פרסים והוקרה |
אזרחות כבוד של וינה (1804) |
| פרופיל ב-IMDb | |
| חתימה |
 |
  | |
היידן, תושב אוסטריה כל חייו, עשה את רוב הקריירה שלו כמוזיקאי ומלחין החצר של משפחת אסטרהאזי באחוזתם הנידחת. הניתוק שנכפה עליו ממלחינים אחרים וממגמות חדשות במוזיקה עד סמוך לסוף חייו הארוכים, אילץ אותו, כפי שביטא זאת, "לגלות מקוריות".
יוזף היידן היה אח של מיכאל היידן, מלחין חשוב כשלעצמו, ושל יוהאן אוונגליסט היידן, זמר טנור.
יוזף היידן נולד בכפר רוהראו שבאוסטריה, באזור בורגנלנד סמוך לגבול הונגריה. אביו, מתיאס היידן, שהיה יצרן גלגלים לעגלות ושימש גם כראש הכפר (Marktrichter),[1] היה מוזיקאי בעצמו, והוא זה שטיפח וכיוון את היידן לכיוון המוזיקה. אמו של היידן, מריה קולר, עבדה לפני נישואיה כטבחית בארמון הרוזן האראך, האציל שחלש על רוהראו. שני ההורים לא ידעו לקרוא תווים, אבל מתיאס גילה התלהבות ממוזיקה עממית, ובמהלך חייו למד בעצמו לנגן בנבל. על פי זיכרונותיו של היידן בשנותיו מאוחרות, המשפחה שנולד אליה הייתה מוזיקלית מאוד והרבתה לשיר יחדיו ועם השכנים.
הוריו של היידן עמדו על כישרונו המוזיקלי יוצא הדופן של בנם כבר בהיותו רך בשנים, וידעו כי ברוהראו אין לו אפשרות לזכות בהכשרה מוזיקלית ראויה. משום כך קיבלו את הצעתו של קרוב משפחתם, יוהאן מתיאס פרנק, מנהל בית ספר ומנצח מקהלה בהיינבורג, לקחת את יוזף אל ביתו כשוליה ולהכשירו להיות מוזיקאי. אביו של יוזף קיווה שפרנק יכשיר אותו להיות מוזיקאי מקצועי, ואילו אמו הניחה שהכשרה כזו שיקבל אצל פרנק תסייע לו בייעוד שחזתה לו, הכמורה. היידן יצא איפוא בשנת 1738 (עוד טרם מלאו לו שש) עם פרנק להיינבורג (מרחק של 16 קילומטרים מרוהראו) ומעולם לא שב לחיות עם הוריו.
החיים בבית משפחת פרנק לא היו קלים להיידן. עם זאת, הוא החל ללמוד שירה ונגינה בכלים שונים ועד מהרה יכול היה לנגן בצ'מבלו ובכינור. תוך זמן קצר החלו תושבי היינבורג לשמוע את קול הסופרן שלו מזמר בתפקידי סולו במקהלת הכנסייה. בניגוד לדעה המקובלת, היידן לא היה אוטודידקט, כדברי יוזף היידן עצמו:
אהיה אסיר תודה לאיש זה אפילו בקברי, על שלימד אותי דברים רבים כל כך, אף כי במהלך הלימודים קיבלתי יותר מלקות מאוכל
— ביוגרפיה של יוזף היידן, גאורג אוגוסט גריזינגר, Grove Online
יש יסוד להניח ששירתו של היידן הייתה מרשימה, משום ששנתיים אחר כך, ב-1740, הוסבה אליו תשומת לבו של גאורג פון רויטר, המנהל המוזיקלי בקתדרלת סטפנוס הקדוש שבווינה, שסייר באזורי הכפר בחיפוש אחר נערי מקהלה מוכשרים. היידן הצליח במבחן הקול שערך לו רויטר, וכעבור זמן קצר עבר לווינה, שם שר במשך תשע השנים הבאות במקהלה, בארבע השנים האחרונות מתוכן בחברת אחיו הצעיר, מיכאל.[2]
בדומה לפרנק, גם רויטר לא דאג תמיד לוודא, שנערי המקהלה יאכלו די צורכם וגם לא השתדל במיוחד לקדם את השכלתם המוזיקלית. לימודיהם של החניכים כללו מקצועות שונים, בהם לטינית, עיקרי הדת, אריתמטיקה, קריאה וכתיבה. עם זאת, קתדרלת סטפנוס הקדוש הייתה, בימים ההם, בין מרכזי המוזיקה הראשונים במעלה באירופה, ומוזיקה של מלחינים מן השורה הראשונה הושמעה שם כדבר של קבע. לכן, היידן יכול היה ללמוד הרבה על מוזיקה פשוט מעצם שהייתו שם.
היידן החל ללמד פסנתר וללטש את נגינתו ואת טכניקות ההלחנה שלו. בתקופה זו הכיר את המשורר והלבריתן פייטרו מטסטאזיו ואת ניקולא פורפורה שלימד אותו הלחנה.[3]
בשנת 1749, כשקולו של היידן התחלף ולא יכול היה עוד לשיר את תפקידי הסופרן במקהלה, הציע מנהל המקהלה למשפחתו של היידן לסרסו, אך אביו לא הסכים לכך והיידן פוטר מהמקהלה. לילה אחד עבר עליו, כנראה, על ספסל בגן הציבורי, אבל חברים הזמינו אותו לביתם והוא החל לחפש עבודה כמוזיקאי עצמאי. באותה תקופה, שנמשכה כעשר שנים, ידע היידן מחסור ועבד בעבודות מזדמנות רבות, בהן חדרן-מלווה למלחין האיטלקי ניקולא פורפורה, שממנו, כך אמר לאחר זמן, למד "את יסודות הקומפוזיציה האמיתית". הוא עמל למלא את הפערים בהכשרתו, ולבסוף כתב את רביעיות המיתרים הראשונות שלו ואת האופרה הראשונה. במהלך תקופה זו גדלו המוניטין המקצועיים של היידן בהדרגה.
בשנת 1759 (או 1757, לפי אנציקלופדיה גרוב החדשה), קיבל היידן מינוי חשוב ראשון, כמנצח (מנהל מוזיקלי) בחצר הרוזן קרל פון מורצין. בתפקיד זה, ניצח על תזמורתו הקטנה של הרוזן ולהרכב זה כתב את הסימפוניות הראשונות שלו.[4] הרוזן מורצין חווה זמן קצר לאחר מכן הפסדים כספיים ניכרים, שאילצו אותו לפטר את סגל המוזיקאים שהעסיק, אך היידן לא איחר לקבל הצעה לכהן כעוזר למנצח אצל משפחת אסטרהאזי, אחת העשירות והחשובות בקיסרות אוסטריה. כאשר המנצח הזקן, גרגור ורנר, מת בשנת 1766, הועלה היידן לדרגת מנצח מלא.
לבוש במדי משרת של משפחת אסטרהאזי, התלווה היידן אל מעסיקיו במסעות בין שלושת משכנותיהם: בית המשפחה באייזנשטאדט, ארמון החורף שלהם בווינה ו"אסטרהאזה", ארמון מפואר, שנבנה בחבל ארץ כפרי בהונגריה בשנות ה-60' של המאה ה-18. מכלול החובות ותחומי האחריות שהוטלו על היידן היה עצום וכלל הלחנה, ניהול התזמורת, נגינת מוזיקה קאמרית לפני פטרוניו ובחברתם, ועם הזמן, הפקת הצגות אופרה. על אף עומס העבודה המפרך ראה עצמו היידן בר-מזל להחזיק במשרה זו. נסיכי אסטרהאזי (תחילה פאול אנטון ואחר, חשוב ביותר, ניקולאוס הראשון) היו חובבי מוזיקה בקיאים ואניני טעם, שהעריכו את עבודתו והעמידו לרשותו את התנאים הנחוצים להתפתחותו האמנותית, בהם גישה יום-יומית אל תזמורתו הקטנה.[5]
בשנת 1760, נסמך על הביטחון הכלכלי שהעניקה לו משרתו כמנצח, נשא היידן אישה, מריה אנה לבית קלר. הנישואים לא עלו יפה ולזוג לא נולדו ילדים. ייתכן שהיידן הוליד ילד אחד או יותר עם לואיג'ה פולצלי, זמרת בחצר אסטרהאזי, שעמה ניהל פרשיית אהבים ממושכת וקשרי מכתבים תכופים כשהיה במסעותיו.
במשך קרוב לשלושים השנים של שירותו בבית אסטרהאזי, הלחין היידן שפע של יצירות, וסגנונו המוזיקלי הוסיף להתפתח. גם הפופולריות שלו בעולם שמחוץ לאסטרהאזי גדלה והלכה. בשנת 1777 הוא סיים עבודה על סימפוניה מס' 53 (L'Impériale). עם הזמן, חיבר היידן עבור מזמינים מן החוץ לא פחות משהלחין למען מעסיקו וכמה יצירות חשובות מתקופה זו, כמו סימפוניות פריז (1785-6) והגרסה התזמורתית המקורית של "שבע המילים האחרונות של ישו" (1786) הוזמנו מארצות שמחוץ לאוסטריה.
בסביבות 1781 קשר היידן קשרי ידידות עם מוצרט, שהושפע כבר שנים קודם לכן מיצירותיו. על פי עדות של סטיבן סטורייס, שני המלחינים ניגנו לעיתים יחדיו ברביעיית כלי קשת. היידן התרשם מאוד מן המוזיקה של מוצרט והשתדל לעזור באופנים שונים למלחין הצעיר ממנו. במהלך השנים 1782 עד 1785 כתב מוצרט סדרת רביעיות כלי קשת, כנראה בהשראת הסדרה אופוס 33 של היידן. והקדיש אותן להיידן, מעשה יוצא דופן ביותר בתקופה, שנשואי הקדשות כאלה היו תמיד ממעמד האצולה. קשר האחווה הקרוב כל כך בין מוצרט להיידן היה, אולי, גם ביטוי לאהדה הטבעית שבין בונים חופשיים: מוצרט הצטרף לארגון בשנת 1784, בעיצומה של הלחנת אותן רביעיות כלי קשת, שהוקדשו להיידן. היידן עצמו לא נכח באף אירוע של הבונים בחופשיים מאז הצטרפותו, ובשנת 1787 חברותו במסדר נפסקה.
בשנת 1785 המוסד הפריזאי "האגודה של התא האולימפי" הזמין שצל היידן סדרה של שש סימפוניות שקיבלו שם סימפוניות פריז. בהמשך, לפי הזמנה נוספת הוא כתב סימפוניות מס' 90–92.
בשנת 1789 פיתח היידן קשר עם מריה אנה פון גנצינגר (1750 - 1793), אשת רופאו האישי של הנסיך ניקולאוס בווינה. ידידותם, שתועדה במכתביו של היידן, הייתה ככל הנראה איתנה, אך אפלטונית. המכתבים מבטאים את תחושת הבדידות והמלנכוליה של היידן עקב בידודו הממושך באזור הביצות הלח של אחוזת אסטרהאזי. מותה של גנצינגר בשנת 1793 היווה מהלומה להיידן, והווריאציות שלו לפסנתר בפה מינור, החריגות לגבי יצירתו של היידן בנימת הטרגדיה הנוקבת השזורה בהן, נכתבו אולי בתגובה למותה. הבידוד מן העולם השפיע על הלך הרוח של היידן עצמו ושל נגני התזמורת שלו, והיצירות הקודרות שכתב בשנים 1766 עד 1772 הושפעו הן מן הסביבה והן מתנועת הסער והפרץ, שצמחה בתקופה זו. שש רביעיות כלי הקשת אופוס 20, שכתב בתקופה זו, ביססו את מעמדו כ"מייסד" רביעיית המיתרים הקלאסית.[6]
בשנת 1790 מת הנסיך ניקולאוס ואת מקומו ירש נסיך בלתי מוזיקלי לחלוטין, שפיטר את כל הסגל המוזיקלי בחצרו והוציא את היידן לגמלאות. לאחר שהשתחרר ממחויבותו, התאפשר להיידן להיענות להצעה משתלמת מיוהאן פטר סלומון, אמרגן גרמני, לבקר בממלכת בריטניה הגדולה ולנצח על סימפוניות חדשות בביצוע תזמורת גדולה.
הביקור (1791-2), וכמוהו גם הביקור חוזר (1794-5) נחלו הצלחה מסחררת. הקהל צבא בהמוניו על האולמות בהם התקיימו ההקונצרטים של היידן, והוא השיג תוך זמן קצר עושר ותהילה: ביקורת אחת הגדירה אותו כמי ש"איש לא ישווה לו". הביקורים בבריטניה הניבו כמה מיצירותיו הנודעות ביותר של היידן, בהן "סימפוניית ההפתעה", "הסימפוניה הצבאית", "דרדור התוף" ו"סימפוניית לונדון", רביעיית "הפרש" ושלישיית הפסנתר "רונדו הצוענים".
הכישלון היחיד הייתה אופרה, "נשמת הפילוסוף", שהיידן נשכר לחבר, בתשלום נכבד, אך רק אריה אחת מתוכה הושרה בפומבי בשעתה, ו-11 קטעים בלבד יצאו לאור בדפוס; האופרה בשלמותה בוצעה לראשונה רק בשנת 1950.
היידן שקל לקבל אזרחות אנגלית ולהשתקע בממלכת בריטניה לצמיתות, כפי שעשה הנדל לפניו, אך שינה את דעתו. הוא חזר בשנת 1793 לאזור ווינה, בנה לעצמו בית גדול ופנה לחיבור יצירות דתיות גדולות למקהלה ותזמורת. עם אלה נמנות שתי האורטוריות הגדולות שלו, "הבריאה" ו"העונות" ושש מיסות למשפחת אסטרהאזי, שבראשה עמד שוב נסיך בעל נטיות מוזיקליות. היידן כתב אז גם את תשע האחרונות בשורה ארוכה של רביעיות כלי קשת, בהן רביעיות "הקיסר", "הזריחה" ו"הקווינטות". על אף גילו המתקדם, צפה היידן לעתיד. באחד ממכתביו הכריז, "כל כך הרבה עוד נשאר לעשות באמנות הזוהרת הזאת!"
בשנת 1802 גברה על היידן מחלה ממנה סבל תקופה מסוימת, עד שמצבו הפיזי מנע ממנו את האפשרות להלחין. דבר זה הקשה עליו מאוד, ללא ספק, משום שכדבריו הוא, זרם הרעיונות המוזיקליים החדשים, המצפים למצוא ביטוי בתווים, לא חדל. היידן זכה לטיפול מסור ממשרתיו וקיבל מבקרים רבים ואותות הוקרה ציבוריים בשנותיו האחרונות, אבל ודאי לא היו אלה שנים טובות בחייו. במשך מחלתו, מצא היידן לא פעם ניחומים בישיבה אל הפסנתר ובנגינת Gott erhalte Franz den Kaiser, שחיבר בעצמו כמחווה פטריוטית בשנת 1797. הנעימה הזאת שימשה לאחר שנים את ההמנונים הלאומיים של אוסטריה ושל גרמניה.
במאי 1809 הצבא הצרפתי בפיקודו של נפוליאון תקף את וינה, וב-10 במאי הפציץ את שכונתו של היידן. לפי גריזינגר, בשעה שפגזים נפלו והרעידו את חלונות ודלתות הבית, היידן עודד את באי ביתו בביטחון עצמי רב אך עצמו נתקף רעד. בערב ה-26 במאי התמוטט ומת בשלווה ב-31 במאי 1809, בן 77. כאשר נודע הדבר לנפוליאון הורה להציב משמר כבוד ליד ביתו של היידן המנוח.
היידן נודע בקרב בני זמנו באישיותו האדיבה, האופטימית והידידותית. היה לו חוש הומור מפותח, שמצא ביטוי באהבתו למתיחות וניכר לא פעם גם במוזיקה שלו (למשל בפרק השני של סימפוניית ההפתעה). הוא זכה לכבוד מיוחד מצד המוזיקאים בחצר אסטרהאזי, שעליהם היה ממונה, כיוון שהצליח לקיים אווירה נוחה ולבבית ביחסי העבודה וייצג ביעילות את האינטרסים של הנגנים בפני מעסיקם. דוגמה טובה ומלאת חן לכך היא סימפוניה מספר 45 ("הפרידה"). היידן כתב וביצע אותה ב-1772, כתגובה לכך שהשהות הכפוייה של הצוות המוזיקלי במעון הקיץ של הנסיך התארכה מאוד, בעוד שמשפחותיהם נותרו באייזנשטאדט. הסימפוניה מסתיימת בפרק במהלכו מדי כמה תיבות קמים נגנים אחדים בתזמורת ממקומם, מכבים את נר התאורה של התווים שלהם, ועוזבים את האולם עד שנותרים על הבמה רק שני כנרים המנגנים דואט. הנסיך אסטרהאזי הבין את המחאה, ואנשי החצר הורשו לעזוב את מעון הקיץ כבר למחרת היום.
היידן היה קתולי אדוק ולא פעם נעזר במחרוזת התפילה שלו כשנתקל בקשיים במלאכת ההלחנה, נוהג שהועיל לו, בדרך כלל. לכן, עם סיום חיבור מוזיקלי, היה נוהג לכתוב בשולי כתב היד "לאוס דאו" ("ישתבח האל") או ביטוי דומה. בשעות הפנאי נהנה לצאת לצייד ולדייג.
היידן היה גוץ, אולי כתוצאה מתת-תזונה בילדותו ובנעוריו. בדומה לרבים מבני דורו, חלה באבעבועות שחורות ושרד אותה, אך פניו נותרו מחוטטים בצלקות המחלה. הוא לא היה יפה-תואר והופתע כאשר נשים התקהלו סביבו בביקוריו בלונדון.
היידן מתואר כ"אבי" הסימפוניה הקלאסית ורביעיית כלי הקשת. למעשה, הסימפוניה הייתה כבר צורה מבוססת היטב לפני שהיידן החל בקריירת ההלחנה שלו, ודוגמאות מרשימות לכך אפשר לראות ביצירתו של קרל פיליפ עמנואל באך, בין השאר, אבל הסימפוניות של היידן הן הראשונות, שנכנסו לרפרטואר "התקני" ונשארו שם. אבהותו על רביעיית כלי הקשת, לעומת זאת, אינה מוטלת בספק: בעיקרו של דבר, הוא לבדו המציא את המדיום הזה. הוא כתב גם סונאטות לפסנתר, שלישיות פסנתר, דיוורטימנטי ומיסות, שהיו לאבני המסד לסגנון הקלאסי בסוגי היצירות הללו. כמו כן כתב סוגים אחרים של מוזיקה קאמרית, אופרות וקונצ'רטי, אם כי יצירות אלה מוכרות פחות כיום.
אף כי מלחינים אחרים התבלטו בתקופה הקלאסית המוקדמת, בעיקר קרל פיליפ עמנואל באך בתחום הסונאטה לכלי מקלדת (הצ'מבלו ופסנתר הפטישים היו פופולריים באותה מידה כמו הפסנתר בזמן ההוא) ויוהאן כריסטיאן באך ולאופולד מוצרט בסימפוניה, הרי להיידן הייתה ללא ספק ההשפעה הכוללת החזקה ביותר על הסגנון המוזיקלי בתקופה זו.
בעיקר הודות להיידן ולממשיכי דרכו, התפתחה צורת הסונאטה לדרך ביטוי מוזיקלית גמישה וסובטילית, והייתה לכוח השליט בחשיבה המוזיקלית הקלאסית. חוש ההמצאה הצורנית של היידן הוליך אותו גם למיזוג הפוגה בסגנון הקלאסי ולהעשרת צורת הרונדו בהגיון טונאלי לכיד יותר. היידן היה גם התומך הראשי בצורת הווריאציה הכפולה, דהיינו, וריאציות על שני נושאים מתחלפים, המהווים לא פעם גרסאות הדדיות בסולמות מז'ור ומינור.
מאפיין מרכזי במוזיקה של היידן הוא פיתוח מבנים גדולים יותר ממוטיבים מוזיקליים קצרים ופשוטים מאוד, המעוצבים בדרך כלל מתבניות נלוות סטנדרטיות. המוזיקה מרוכזת מבחינה צורנית, ברוב המקרים, והאירועים המוזיקליים החשובים בפרק יכולים להיפרש במהירות רבה למדי. הנהלים המוזיקליים של היידן יצרו את הבסיס לחלק גדול מן העתיד לבוא בפיתוח הטונאליות והצורה המוזיקלית. הוא נטל סוגות כמו הסימפוניה, שהיו אז קצרות יותר ומשניות למוזיקה הקולית, החשובה מהן, והוסיף עליהן בהדרגה באורך, במשקל ובמורכבות.
עיסוקו של היידן בהלחנה נבע ממחקר בקונטרפונקט המודאלי של פוקס והסגנונות ההומופוניים, שנעשו פופולריים יותר ויותר, בייחוד יצירותיהם של גלוק וקרל פיליפ עמנואל באך. על זה האחרון כתב היידן, "בלעדיו, איננו יודעים דבר". הוא האמין בחשיבות המלודיה, בייחוד כזו שאפשר לפרק לחלקים קטנים יותר, הניתנים בנקל לצירופים קונטרפונקטיים. במובן זה הקדים את בטהובן.
עבודתו של היידן הייתה מרכזית לפיתוח מה שנקרא בהמשך צורת הסונאטה. כתיבתו הייתה שונה, מכל מקום, בכמה מובנים מזו של מוצרט או בטהובן, בני זמנו הצעירים יותר, שהצטיינו גם הם בצורה מוזיקלית זו. היידן אהב במיוחד את מה שכונה תצוגה (אקספוזיציה) מונו-תמאטית, שבה המוזיקה הקובעת את הסולם הדומיננטי דומה או זהה לנושא הפותח. היידן שונה ממוצרט ובטהובן גם בחלקי הפיתוח, שבהם הוא נוהג לעיתים קרובות לערוך מחדש את סדר הנושאים בהשוואה לתצוגה ולהשתמש בפיתוח תמאטי רחב-היקף.
תאורטיקאים מאוחרים יותר אפיינו את הארגון הצורני של היידן באופן כזה:
לאורך התקופה הזאת, עוצבה המוזיקה הכתובה באמצעות הטונאליות, וקטעי יצירה מן התקופה הקלאסית צוינו בקדנצות טונאליות. המעברים החשובים ביותר בין קטעים היו מן התצוגה אל הפיתוח ומן הפיתוח אל הרפריזה. היידן התמקד במציאת דרכים שנונות ולא פעם דרמטיות ליצירת המעברים האלה, על ידי השהייתם או בהצגתם באופן סובטילי כל כך, שרק כעבור זמן מה עומדים על כך, שהמעבר התרחש כבר. פרדוקסלית, ייתכן שאחת הדרכים שהיידן נקט לשם כך הייתה להקטין את מספר האמצעים השונים למעברים ההרמוניים, כדי שיוכל לחקור ולפתח את האפשרויות שמצא באלה שנראו לו המעניינים ביותר.
אולי משום כך היידן ידוע, יותר מכל מלחין אחר, בהלצות שהכניס במוזיקה שלו. הדוגמה המפורסמת ביותר היא כאמור האקורד החזק הפתאומי בסימפוניית "ההפתעה" שלו, מס' 94, אבל יש אחרות, אולי מבדחות יותר: הסיומים המדומים ברביעיות אופוס 33 מס' 2 ואופוס 50, מס' 3, או האשליה הריתמית הראויה לציון שהכניס לקטע הטריו של אופוס 50, מס' 1.
ההערכה העצומה לה זכה היידן בחייו לא האריכה ימים כמו זו של בטהובן או העדנה לה זכה מוצרט אחרי מותו; יצירותיו המשיכו להתנגן בקביעות עד אמצע המאה ה-19 בקירוב. עם חילופי הסגנון הקומפוזיטורי והשינוי בטעם הקהל ירדה קרנו בהדרגה.[7] ציטוט ידוע של רוברט שומאן מלגלג על הסגנון ה"ארכאי" של היידן בכנותו "סבא היידן". כן מדווח רובינס-לנדון, שבאמצע המאה ה-20 רק כ-75 מיצירותיו הודפסו בקביעות.[8] עליית קרנו של היידן חבה אם כן חוב עצום לרובינס-לנדון, אשר החל את הקריירה שלו כמוזיקולוג בניסיון לתקן את מה שהיה לדעתו עיוות היסטורי. רובינס-לנדון ערך מסעות ברחבי אירופה על מנת לדלות כל פרט ארכיוני וכל יצירה שכוחה של היידן, ואף דאג להביאן לביצוע באסתרהאזה. פרסומו החשוב הראשון בנושא היה ספר המחקר "הסימפוניות של יוזף היידן" אשר יצא לאור בשנת 1955.
מפרצון היידן באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של היידן.
 |
השעון |
| לעזרה בהפעלת הקובץ |
|
עיינו גם בפורטל
פורטל המוזיקה הקלאסית מהווה שער לחובבי המוזיקה הקלאסית בפרט, ולחובבי המוזיקה בכלל, ולמתעניינים בתחום המוזיקה הקלאסית. בפורטל תוכלו למצוא מידע על מלחינים חשובים ודומיננטיים, על התקופות השונות במוזיקה הקלאסית, על יצירות מופת קלאסיות שונות ועוד. |
"J.M.Dent&Sons,1989,London series "The Masters Musicians רוזמרי יוז - היידן - דנט אנד סונס, 1989
יוזף היידן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
יוזף היידן, באתר ספוטיפיי
יוזף היידן, באתר Last.fm (באנגלית)
יוזף היידן, באתר AllMusic (באנגלית).svg){kind=logo}
יוזף היידן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
יוזף היידן, באתר Discogs (באנגלית)
יוזף היידן, באתר Songkick (באנגלית)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
