פייר בורדייה
סוציולוג צרפתי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סוציולוג צרפתי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פייר בורדייה (בצרפתית: Pierre Bourdieu; 1 באוגוסט 1930 – 23 בינואר 2002) היה סוציולוג צרפתי מרכזי במחצית השנייה של המאה ה-20. תחומי מחקרו וחשיבתו המרכזיים התרכזו בניתוח של העשייה האמנותית בהקשר חברתי של יחסי כוח ותועלתנות חברתית[1]. בורדייה הפך לשחקן מרכזי בחיים האינטלקטואליים בצרפת לקראת סוף חייו, בשל פעילותו ומעורבותו הציבורית.
.jpg) | |
| לידה |
1 באוגוסט 1930 דנגן, הפירנאים האטלנטיים, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
23 בינואר 2002 (בגיל 71) הרובע השנים-עשר של פריז, צרפת |
| שם לידה |
Pierre Félix Bourdieu |
| מקום קבורה |
פר לשז |
| מקום לימודים |
אקול נורמל סופרייר, תיכון לואי הגדול, תיכון לואי בארתו |
| מנחה לדוקטורט |
ז'ורז' קנגילם |
| מוסדות |
|
| מונחה לדוקטורט |
Pascale Casanova, Sandrine Garcia, ג'זל ספירו, Anne-Marié Waser, Jean-Louis Fabiani, Marcel Fournier, Nathalie Heinich |
| תחומי עניין |
סוציולוגיה |
| עיסוק |
סוציולוג, צלם, מתרגם, סופר, אנתרופולוג, חוקר |
| הושפע מ | בשלאר, סארטר, דורקהיים, אליאס, מרקס, הוסרל, לוי-שטראוס, ובר, ויטגנשטיין, מרלו-פונטי, אלתוסר, פוקו, פנופסקי, ארון, מוס, סטרוסון |
| השפיע על | אנטנאס מוקוס, אנתוני גידנס |
| מדינה |
צרפת |
| יצירות ידועות |
Distinction, Les Héritiers, Reproduction in Education, Society, and Culture |
| פרסים והוקרה |
מדליית הזהב של המרכז הלאומי הצרפתי למחקר מדעי (1993) מדלייה לזכר האקסלי (2000) דוקטור לשם כבוד (1999) פרס ליסנקו (1998) פרס ארנסט בלוך (1997) מדליית גתה (1988) |
| בן או בת זוג |
Marie-Claire Bourdieu |
| צאצאים |
Emmanuel Bourdieu, Laurent Bourdieu, Jérôme Bourdieu |
  | |
בורדייה נולד בדנגן (Denguin) בפרובינציית בֵּאַרן (Béarn) (כיום במחוז הפירנאים האטלנטיים) בדרום צרפת. הוא היה בן יחיד להוריו. אמו באה ממשפחת איכרים "מיוחסת", יחסית לאביו, שהיה עובד אדמה שהפך לדוור ובהמשך התמנה למנהל משרד הדואר.
בורדייה למד בפנימייה בעיר פו שבמחוז ילדותו והיה תלמיד מצטיין. הישגיו משכו את תשומת לבו של אחד ממוריו, שהיה בוגר האקול נורמל סופרייר. הוא המליץ לבורדייה להרשם למכינה (khâgne) בפריז לקראת קבלה לאחד מ"בתי הספר הגדולים" של צרפת.
לימים כתב בורדייה על חוויית הלימודים בפּו, שהביאה אותו לאמץ השקפה ריאליסטית ולוחמנית בנוגע ליחסים החברתיים; בפנימייה חש את ההבדל החברתי בינו לבין בני העיר ה"בורגנים", וכן חווה את הנתק שבין העולם האלים, המניפולטיבי והמחוספס של הפנימייה לעולם של הכיתה והמורים, שם שולטים ערכים מנוגדים בתכלית, של תגליות אינטלקטואליות ויחסים קסומים כביכול[2]. בפנימייה למד לדבוק בחומרה בכללי בית הספר כדי להצליח ולהצטיין. מאידך, בית הספר היה "המקום שבו הוא [בורדייה] למד על בשרו שהחזית השלווה והמסודרת לכאורה של העולם נשענת על יסודות מוסתרים של עולם רווי מאבקים ומעשי אלימות. כאן נוצר ההאביטוס הלוחמני שלו, לרבות ספקנותו, חשדנותו וביקורתיותו כלפי מראית העין של המוסדות הרשמיים, לרבות התנגדותו ומרדנותו הכרונית כלפי כל מה שקשור לאליטות ולמשרתים אותן"[3].
בזכות הישגיו בבית הספר, הצליח בורדייה להתקבל למוסד הפריזאי היוקרתי, האקול נורמל סופרייר שברחוב אוּלְם, שם למד פילוסופיה. יחד עמו למדו גם הפילוסופים ז'אק דרידה ומישל סר, וההיסטוריון עמנואל לֵה רוּאָה לאדוּרי, ושם הכיר והתיידד עם הפילוסוף מישל פוקו. בעוד האקלים האינטלקטואלי נשלט באותה תקופה על ידי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ודמות "האינטלקטואל הטוטאלי" שהשליט ז'אן-פול סארטר, פנה בורדייה ללימודי לוגיקה והיסטוריה של הפילוסופיה והמדע, אותם למד אצל גסטון בשלאר (Bachelard) וז'ורז' קנגילם (Canguilhem). על מורים אלו כתב בורדייה: "מחברים אלו, שהיו שוליים ולזמן-מה נשלטים ומוסתרים מעין הכלל על ידי ברק השולטים, הציעו מפלט עבור מי שמסיבות שונות ביקשו להסתייג מן הדימוי הקוסם, אך גם מעורר ההתנגדות, של האינטלקטואל הטוטאלי הנוכח בכל חזיתות החשיבה."[4]
לאחר שהשלים את בחינת ההסמכה בפילוסופיה וסיים את לימודיו ב"אקול נורמל סופרייר" ב-1954, עבד בורדייה כמורה בתיכון במשך שנה. בשנת 1955 זומן לשירות צבאי, ובזמן מלחמת העצמאות האלג'יראית, בשנים 1958 - 1960, נשלח לשרת באלג'יר. תוך כדי שירותו בצבא הצרפתי, לימד פילוסופיה בפקולטה למדעי הרוח באלג'יר, והחל במקביל לערוך מחקר על ההוויה האלג'יראית. בורדייה נטש במהרה את העמדה הפילוסופית שאליה הוכשר ב"אקול נורמל", ועבר למחקר אמפירי - סטטיסטי - אתנוגרפי. הפניית הגב לפילוסופיה הצרפתית נבעה מתחושתו של בורדייה שהפילוסופים פועלים ביהירות בלתי נסבלת מתוך עולם של עצמם, מוגנים ומשוחררים מכל ידע ממשי על אודות המציאויות החברתיות שבעניינן הם כה שמחים לחרוץ משפט. זאת אף על פי שבציבוריות הצרפתית הם נהנים ממעמד רם ומיחס של חרדת קודש[5].
לאחר שובו לפריז מאלג'יריה, נשכר בורדייה על ידי רמון ארון לשמש כעוזר הוראה לשיעורו בסורבון על הקלאסיקות של התאוריה הסוציולוגית[6]. למרות עבודת השטח האנתרופולוגית התובענית, רבת השנים ורבת הסכנות שערך באלג'ריה, בחר בורדייה להפנות עורף לאנתרופולוגיה, הפעם בשל הרתיעה שעוררו בו האינטלקטואליזם המופשט והסגנון הספרותי של האנתרופולוגיה נוסח לוי שטראוס, שהיה אז האנתרופולוג הדומיננטי של צרפת[7]. משנת 1964 קיבל בורדייה משרת ניהול ב"בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה" (École des Hautes Études en Sciences Sociales). באותה שנה החלה שותפותו עם החוקר ז'אן-קלוד פאסרון (Passeron), ויחד הם פרסמו את ספרם היורשים (1964, Les Héritiers: les étudiants et la culture). החל משנת 1965, עם פרסום ספרו על השימוש החברתי בצילום - אמנות ביניים (Un Art Moyen: Essais sur les usages sociaux de la photographie), שאחריו פרסם את אהבת האמנות (L'amour de l'Art) ערך בורדייה סדרת מחקרים אודות הפרקטיקות התרבותיות החדשות. בניגוד למחקרים בסוציולוגיה של האמנות שראו באמנות מתחם אוטונומי בעל מימד אמנציפטורי, [דרושה הבהרה] עבור בורדייה האמנות אינה אלא "שדה", אחד מני המוסדות החברתיים הרבים שבהם מתארגן הידע. עבורו, האמנות אינה צופנת בחובה כל יסוד אוטופי, אלא מהווה שדה חברתי אשר מכונן על ידי מניפולציות דכאניות מוסתרות היטב. בורדייה גורס, בהשפעת העמדה המרקסיסטית, כי המוסדות התרבותיים המובהקים כדוגמת הדת, המדע והאמנות, באשר הם מתיימרים לייצג תובנות וערכים אוניברסליים, משרתים בפועל אינטרסים פרטיקולאריים-מעמדיים; הם ממלאים פונקציה אידאולוגית, הווה אומר, הם עשויים למסך את התודעה, לשקף את המציאות הכלכלית השוררת באורח מסולף. בניסוחו של מרקס, ביכולתם לעצב 'תודעה כוזבת' ביחס להוויה החברתית הקיימת.
עם זאת, כבר בחיבוריו המוקדמים של בורדייה בולט אופייה הכפול של הגותו ביחסה למרקסיזם. מצד אחד, אמנם ניכרים היטב מקורותיה המרקסיסטיים, שעה שהוא חושף את ממדה האידאולוגי של הבנת האמנות ואת היבטה המעמדי של האידאולוגיה. מצד אחר, נראה כי מה שמכונה אצלו 'הון סימבולי' או 'הון תרבותי' מעקר למעשה את פונקציית 'מבנה העל' ממעמדה הקלאסי כתלויה במבנה החברתי-כלכלי הקיים, ומקנה לה יתר עצמאות. משמעותי לא פחות הוא ערעור ההבחנה בין ה'גבוה' וה'נמוך' בתרבות, שממנו משתמע כי בורדייה מעתיק את הערכתה של היצירה מתחום מרכיביה וארגונה הפנימיים אל תחום הלגיטימציה החברתית שלה.
ב-1968 ייסד בורדייה את "המרכז לסוציולוגיה אירופאית" (Centre de Sociologie Européenne), מרכז מחקר שניהל עד מותו. ב-1975 הוא ייסד את כתב העת הבין תחומי "מחקרים במדעי החברה" (Actes de la recherche en sciences sociales), בעזרתו הוא ביקש לשנות את הקנונים המקובלים של הסוציולוגיה תוך הדגשת המדעיות שלה.
מ-1981 ועד מותו החזיק בקתדרה לסוציולוגיה בקולז' דה פראנס היוקרתי, המשרה הגבוהה ביותר במערכת האוניברסיטאות הצרפתית. בשנת 1993 היה לסוציולוג הראשון לו הוענקה מדליית הזהב של המכון הלאומי למחקר מדעי (CNRS). בשנת 1997 זכה בפרס ארנסט בלוך.
בורדייה ביקש תמיד לחבר את הרעיונות התאורטיים שלו עם מחקר אמפירי אשר מבוסס בחיים היומיומיים, וניתן לראות את עבודתו גם כסוציולוגיה תרבותית.
בהספד שנכתב עליו ב"גארדיאן" נאמר ש"הוא היה, לדעת רבים, האינטלקטואל המוביל בצרפת של היום [...] הוגה ברמה של פוקו, בארת ולאקאן"[8]. יצירתו תורגמה ליותר מעשרים שפות והשפיעה על תחומים רבים במדעי הרוח והחברה. כמה מספריו נחשבים כקלאסיקות בסוציולוגיה אך גם באנתרופולוגיה, חינוך ולימודי תרבות. ספרו "ביקורת חברתית על שיפוטי טעם" נבחר כאחד מעשרת הספרים החשובים ביותר בסוציולוגיה במאה ה-20 על ידי האגודה הבינלאומית לסוציולוגיה.
בצרפת, בורדייה לא נחשב כאקדמאי היושב במגדל השן או כפרופסור מנותק, אלא כאקטיביסט שפעל למען אלה שחשב שהחברה פוגעת בהם. ציטוט נוסף מ"הגארדיאן": "סרט דוקומנטרי על פייר בורדייה - "סוציולוגיה היא ספורט מלחמתי" - היה לשובר קופות מפתיע בפריז. אפילו שם הסרט הדגיש את האקטיביזם הפוליטי של בורדייה, שהלך בדרכם של אמיל זולא וז'אן-פול סארטר בחיי הציבור הצרפתיים, ונלחם בפוליטיקאים כי הוא חשב שזה תפקידו של אדם כמוהו"[8].
מ-1962 ועד מותו הוא היה נשוי למרי-קלייר בריזרד, ולהם שלושה ילדים, ג'רום, לורן ועמנואל - ד"ר לפילוסופיה ובמאי סרטים.
בורדייה הלך לעולמו בפריז בשנת 2002.
תחומי מחקרו וחשיבתו המרכזיים של בורדייה התרכזו כאמור בניתוח של העשייה האמנותית בהקשר חברתי של יחסי כוח ותועלתנות חברתית. בניגוד לעיסוק האקדמי באמנות, בורדייה רואה את הן את עבודתם היצירתית של יוצרים ואמנים הן את הצריכה האמנותית והתרבותית של תוצרי עבודה זו, כבעלות משמעות חברתית וקשורות לאינטרסים, לכוח, מאבקים להכרה וללגיטימציה ולסטטוס ויוקרה.
ניתן לחלק את עבודתו של בורדייה לשתי חטיבות - הראשונה עוסקת בדפוסים היררכיים של צריכה תרבותית ומאורגנת סביב המושג הון תרבותי, והשנייה בוחנת את תחום הייצור התרבותי אותו בורדייה מגדיר כשדה הייצור התרבותי.
המושגים שבהם משתמש בורדייה בתחום זה של עבודתו לקוחים לרוב מהעולם הכלכלי –
בעבודות מוקדמות שבהן חקר את תחום החינוך, בורדייה מצא כי ההון התרבותי, שיסודותיו נרכשים כבר בשלב מוקדם של החִברות, מהווה גורם מרכזי בתהליכי השעתוק החברתי ושימור ההיררכיה המעמדית, ובכך ערער על ההנחה המונחת בבסיס מערכות החינוך המודרניות לגבי יכולתן להעניק שוויון הזדמנויות לכל[9]. טענה נוספת היא קיומו של מתאם גבוה בין הון תרבותי להון כלכלי, כאשר ההון התרבותי נוטה להסתיר את מקורות ההון הכלכלי מהם צמח. בורדייה משתמש במילה אלכימיה כדי להסביר את המעבר מהון כלכלי לתרבותי – התהליכים מסתוריים, מעורפלים אך הקשר ברור ומובהק.
במחקריו מפתח בורדייה את מושג ההביטוס ומשתמש בו על מנת לנתח את הזיקה בין מבנים חברתיים לפעולתו של האדם הפרטי. הנחת היסוד שלו היא שהפעולה האנושית אינה מקרית אלא היא תוצר של הבנייה חברתית, וכי היא מהווה חלק ממודל פעולה תרבותי שלם. ההביטוס הוא מכלול ההרגלים והפרקטיקות התרבותיות של אדם בחיי היומיום, כאשר אלו ממקמים אותו ב"שדות" החברתיים השונים שבהם הוא מהווה "שחקן". ההביטוס הוא סוג של חוקיות מופנמת, הטמעת מערכת התיווך התרבותית באדם מרגע לידתו ובמהלך חייו, עד שהיא הופכת לבסיס הכרת המציאות שלו ומחוללת בכך את כל פעולותיו. מערכת זו היא מערכת כללים המוטבעת באדם באופן גופני, דרך מצבים ספציפיים, ולעולם אינה מערכת חוקים אובייקטיבית של מבנה המתקיים במנותק מהאנשים הפועלים לפיו. אין משמעות לחוקיות כללית ואובייקטיבית ללא הפעולה הממשית עצמה, טוען בורדייה, כשם שאין משמעות לפעולה בודדת המנותקת מהמערכת הסובבת אותה.
יש לציין כי מושג ההביטוס מוגדר גם-כן ביחס לשדות ודיסציפלינות, ולא רק ביחס לפרטים: "הביטוס", טוען בורדייה, "הנו בעת ובעונה אחת הן "מקצוע", אוצר של טכניקות ושל אסמכתות, והן מכלול של "אמונות" [...] כל התכונות הללו נובעות מן ההיסטוריה...הייחודית של הדיסציפלינה, ממיקומה...בהיררכיה של הדיסציפלינות: תכונות אלו מהוות בעת ובעונה אחת הן תנאי מוקדם, המאפשר לשדה לתפקד – והן תוצר של תפקודו"[9].
מושג מחקרי מרכזי נוסף בהגותו הוא שדה: "שדה הנו מרחב מתובנת, זירה של כוח – יש בו שולטים ונשלטים, יש בו יחסים מתמידים, מתמשכים, של חוסר שוויון ששוררים בתוך המרחב הזה – שהוא גם שדה קרב לשימור או לשינוי יחסי הכוחות הללו"[10]. כל גורם בשדה מוגדר ביחס למיקום שלו במרחב, ומתחרה באחרים תוך שימוש בכוח היחסי שיש בידו, ואשר מגדיר את מעמדו בתוך השדה, וכפועל יוצא את האסטרטגיות שינקוט. "כל שדה", מוסיף בורדייה, "מגדיר את עצמו בין השאר באמצעות מושאי-מאבק ואינטרסים ייחודיים לו [...] כדי ששדה יפעל, צריך שיהיו בו מושאי-מאבק ואנשים המוכנים לשחק את המשחק ובעלי הביטוס, הכולל הן הכרה של כללי המשחק האימננטיים, של מושאי-המאבק וכדומה, והן הכרה בתוקפם"[9].
פיתוח תורת השדות של בורדייה היא פרי השראתם הן של קרל מרקס והן של מקס ובר. ובר תפס את המציאות החברתית כמכלול של תת-ספירות – הספירה הכלכלית, הדתית וכו'. לכל ספירה יש אוטונומיה והגיון פנימי משלה[11]. גם על פי בורדייה, המרחב החברתי כולל שדות רבים, לכל שדה יש אוטונומיה אך זו אינה טוטלית. קיימים קשרים בין השדות - קשרים הניתנים לשינוי. כל השדות שייכים לשדה גדול יותר שנקרא "שדה הכח" – שדה זה נשלט על ידי המדינה (שלטון פוליטי). אמירה זו מתאימה לצרפת שהיא מדינה ריכוזית והשלטון בה מקרין על כל מה שמתרחש במדינה[דרוש מקור].
לשדות שונים יש חוקי תפקוד בלתי משתנים, שהמשמעותיים שבהם הם[9]:
בורדייה מיישם את מושג השדה לתחום הייצור התרבותי - שדה הייצור התרבותי הוא המרחב החברתי שבו מתקיימת עשיית תרבותית ואמנותית. במסגרת זו ניתן להתייחס לתת-שדות, כגון שדה הציור, שדה המוזיקה, הספרות ועוד. המאבק בשדה הייצור התרבותי הוא על הגדרת יצירות האמנות כיצירות מופת, הכנסתן ל"קאנון" והכרה בסטטוס של יוצריהם כטובים בתחומם, כגאונים יצירתיים. בורדייה מציין את המאבק המתמיד בשדה הייצור התרבותי בין אוטונומיה להטרונומיה. בתחום האוטונומי ההכרה ניתנת על בסיס עקרונות וחוקים ייחודיים לעולם התרבות והאמנות ("אמנות לשם אמנות"), בעוד בתחום ההטרונומי משולבים גם שיקולים חיצוניים מתחומים אחרים של הפעילות החברתית, כגון תפוצה, מסחריות וכדומה[12].
פיר בורדיה (1930-2002), דף שער בספרייה הלאומית
פייר בורדייה, ברשת החברתית Goodreadsמכּתביו:
