Loading AI tools
"על זאת" הוא שיר מאת נתן אלתרמן שפורסם במדורו "הטור השביעי" בעיתון "דבר" ב-19 בנובמבר 1948, בעת שמלחמת העצמאות הייתה בעיצומה. השיר מתאר פשע מלחמה של חייל צה"ל, ובסופו עולה הדרישה למצות את הדין עם פושעי מלחמה ולא לטייח את מעשיהם. לאחר פרסומו הופץ השיר בקרב חיילי צה"ל, לפי החלטת דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון.
השיר עוסק בפשע מלחמה של חייל צה"ל, המתואר בשני בתיו הראשונים של השיר:
חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה,
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר-כְּפִיר.
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.
וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:
"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"... וְנִסָּה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...
וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.
בהמשך השיר תובע אלתרמן למצות את הדין עם פושעי מלחמה (”לוּ יוּכְנוּ בְיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה! / בָּתֵּי דִין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!”), ולא לטייח את מעשיהם (”אַל יֻגַּד "רַק פְּרָטִים הֵם בְּפֶרֶק הַפְּאֵר"”).
בשיר נאמר ”חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה”, אך אין מידע מהו האירוע שדחף לכתיבת שיר זה, באיזו עיר מדובר ומתי נכבשה. פרשנות נפוצה מייחסת את השיר לאירוע שהתרחש במהלך כיבוש לוד, כארבעה חודשים קודם פרסום השיר.[1] מנחם פינקלשטיין מייחס את כתיבת השיר לאירוע אחר, שהתרחש בסוף אוקטובר 1948, סמוך יותר לפרסום השיר, בכפר דווימה שבחבל לכיש, שבמהלך כיבושו על ידי גדוד 89 של חטיבה 8 נרצחו עשרות אזרחים.[2] חוקרת הספרות זיוה שמיר הצטרפה לניתוחו ההיסטורי של פינקלשטיין, והוסיפה עליו נימוקים באמצעות ניתוח במישור הפואטי.[3] דן לאור קושר בין רצח הנשים והילדים על ידי חיילים שפעלו במסגרת מבצע יואב לבין העובדה שאלתרמן התגייס לחטיבה 8 שבפיקוד יצחק שדה והשתתף חלקית במבצע זה. הוא מביא מדבריהם של חיילים מגדוד 89 נגד אלתרמן ושירו ואומר ש"על אף אופיו הכללי של השיר, הבינו הלוחמים היטב, שהדברים מכוונים אליהם."
השיר פורסם בטורו של אלתרמן בעיתון "דבר", "הטור השביעי", ב-19 בנובמבר 1948, בעת שמלחמת העצמאות הייתה בעיצומה. כעבור יומיים צוטט השיר במלואו בעיתון "הארץ".
ב-21 בנובמבר, יומיים לאחר פרסום השיר, שלח דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון בממשלה הזמנית, לאלתרמן את המכתב הבא:
אלתרמן היקר,
- יישר כוחך – על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב"דבר". היית לפה – פה טהור ונאמן – למצפון האנושי; אם מצפון זה לא יפעל ויפעם בלבנו בימים כאלה – לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה... אני מבקש רשותך להדפיס "טור" זה – אין טור משוריין בציוד צבאנו העולה עליו בכוחו הלוחם – בהוצאת משרד הביטחון במאה אלף אכסמפלרים ולחלקו לכל איש צבא בישראל.
- בהוקרה ובתודה
- ד. בן-גוריון
— דן לאור, אלתרמן עמ' 369
השיר אכן הופץ בקרב חיילי צה"ל. בן-גוריון אף הקריא את השיר בישיבת מועצת המדינה הזמנית.[4]
בספרו "הטור השביעי", המקבץ את שירי "הטור השביעי" שפורסמו ב"דבר", הוסיף אלתרמן בית פותח לשיר, המציין את מעשהו של שר הביטחון. בספר זה מיקם אלתרמן את "על זאת" בצמוד לשירו המפורסם "מגש הכסף". זיוה שמיר רואה בכך "אמירה רבת משמעות".[3]
במקורות אחדים[5] נטען שהטור נפסל לפרסום על ידי הצנזורה הצבאית, ופורסם רק לאחר התערבותו של בן-גוריון. מנחם פינקלשטיין שלל טענה זו, ושיער שהיא נובעת מהבנה מוטעית של דברים שכתב בן-גוריון ביומנו.[2]
כאמור, בגרסתו שבאוסף שירי הטור השביעי נוסף לשיר בית פותח, מעין הקדמה, המתאר את תגובת שר הביטחון לשיר.
הבדל נוסף נכלל בבית השישי של השיר. בנוסח המקורי נאמר בבית זה:
כִּי בָנִים וּבָנוֹת, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל
וּמִי בִטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.
בנוסח המאוחר הוחלפה השורה הראשונה למילים ”כִּי חוֹגְרֵי כְלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם”. פינקלשטיין מנמק שינוי זה: "נראה כי אלתרמן שינה את הנוסח כדי להבחין בין הלוחמים עצמם (”בְּפֹעַל”) לבין האזרחים המצדיקים (”בִטְפִיחַת הַסְכָּמָה”)". חנן חבר ייחס לשינוי משמעות חריפה יותר: "דרך השינוי הזה, על אף שהכריז כי”אֲנַחְנוּ אִתָּם” הוא ייחד את הפשע הקונקרטי לכוחות הלוחמים ולא לכלל הבנים והבנות, ובכך הסיט את האש מן הזיהוי הקונקרטי היחידני אל האשמה קולקטיבית מטושטשת".[6]
שינוי נוסף הוא צמצום מספרם של סימני הקריאה הרבים שבשיר. בנוסח המקורי הכיל השיר 16 סימני קריאה. בנוסח המאוחר הוחלפו 5 סימני קריאה בנקודות.
שם השיר, "על זאת", מופיע בסוף הבית השלישי, בשתי שורות בעלות אופי ארס פואטי:
מִלְחַמְתֵּנוּ תוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים...
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם-כֵּן, גַּם עַל זֹאת!
חוקרת הספרות זיוה שמיר עסקה במשמעותו של שם זה:
- הטור של אלתרמן נושא כותרת שמופיעה בדרך-כלל במקרא בהקשרים שליליים, רבים מהם בדברי התוכחה של הנביא ירמיהו, כגון ”שֹׁמּוּ שָׁמַיִם, עַל-זֹאת” (ספר ירמיהו, פרק ב', פסוק י"ב), ”עַל-זֹאת חִגְרוּ שַׂקִּים” (ספר ירמיהו, פרק ד', פסוק ח'), ”עַל-זֹאת תֶּאֱבַל הָאָרֶץ” (ספר ירמיהו, פרק ב', פסוק י"ב) וכדומה, ללמדנו שלפנינו משא תוכחה המתריע על הנעשה, מַפנה אצבע כלפי האשמים ומקונן על מחיר הדמים ששילמו החפים מחטא.[3]
הפצת השיר בקרב חיילי צה"ל זכתה לשבחים מפי הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן, שראה בכך "תעודה נפלאה לחופש הוויכוח השורר אצלנו".[7] חוקר הספרות ברוך קורצווייל ציין כי "העובדה ששיר זה הופיע על דפי עיתון רשמי למחצה בעת המלחמה, היא סימן מעודד ולתהילה היא לספרותנו".[8]
קורצווייל ציין כי "בצדק עורר השיר בשעתו הד חזק. כולו הוא זעקת המצפון", והתייחס כך גם לסיפורו של ס. יזהר, "השבוי", שפורסם אף הוא באותה עת, ועסק אף הוא בחוסנו המוסרי של צה"ל.[8] חוקר הספרות דב סדן ציין שסיפורו של יזהר הוא "אח בפרוזה" לשירו של אלתרמן.[9]
בניגוד לתגובות אוהדות אלה, בסמוך לפרסום השיר, שראו בו שיר מוסר ותוכחה, פורסמה, כחמישים שנה לאחר פרסום השיר, פרשנות לפיה היו מניעים פוליטיים מאחורי כתיבת השיר, פרשנות הנובעת מאימוץ על ידי בן-גוריון, ותגובתו של אלתרמן, שהוסיף בפתח השיר בית על צעדו של בן-גוריון.
יצחק לאור העלה השערה: "אין להוציא מכלל אפשרות שהשיר הוזמן. מאז ומתמיד חילק השלטון, כל שלטון, את הפשעים לשניים: אלה שנעשו משמו - והם אינם פשעים, ומוטב, ליתר ביטחון, לא לדבר עליהם - ואלה שאינם נעשים משמו ואשר על כן יש להעמיד לדין את מבצעיהם, או לפחות לדרוש כזאת."[10]
בעקבות לאור הלך מבקר השירה אלי הירש וכתב: "'על זאת' הוא שיר מתעתע. בניגוד למה שנדמה במבט ראשון, יש יסוד לסברה שאלתרמן לא פעל בשיר הזה רק כמוכיח בשער אלא גם כמשורר חצר המשרת את השלטון. מטרת השיר היא למתוח קו חד בין פשעי מלחמה שבוצעו כביכול על ידי פרטים תועים או עשבים שוטים בשולי הקרבות, לבין המדיניות הישראלית הכוללת בימי המלחמה."[11]
חוקר הספרות חנן חבר טען כי "עיון מדוקדק בשיר מעלה שבניגוד למה שנראה בו על פניו כגינוי הטבח, אלתרמן דווקא מחזק בו את העמדה ההגמונית, שאפיינה את מלחמת 48' כמלחמה מוסרית" והוסיף שבצעדו "תיעל בן-גוריון את התגובה לפשע אל תוך מנגנוני המדינה, ולמעשה תרם להשתקת המחאה נגדו".[6]
זיוה שמיר שללה בתוקף את הפרשנויות של לאור, הירש וחבר, באומרה: "אין כנראה גבול לסילופים, והנייר כנראה יכול לסבול כל דבר עוולה ואיוולת."[3]
חוקרים אחדים עמדו על הזיקה שבין הנאמר בבית הראשון של השיר
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.
ובין הבלדה של שאול טשרניחובסקי, "קיר הפלא אשר בוורמייזה":
הַגְּדוּד הִנֵּהוּ – אַל חָמוֹל
עַל אִשָּׁה יְהוּדִיָּה
נלְִחֲצָה הִיא בֵּין קִיר וָקִיר
אך בעוד בבלדה אירע נס והאישה היהודיה ניצלה, בשירו של אלתרמן לא זכה הזקן הערבי לנס, ”וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה”.
זיוה שמיר מוצאת ששירו של אלתרמן מתכתב גם עם שירו המיליטריסטי של אורי אבנרי הצעיר, "שועלי שמשון"[12] היא מציינת, בין השאר, כי:
- גם בשיר "שועלי שמשון" וגם בשיר של אלתרמן, ש"מתכתב" עם ההמנון הפופולרי של אבנרי מכונים הפולשים הערביים פלשתים, כאן וכאן נזכרת גת. כאן וכאן נזכר המקלע פעמיים.[3]
- נתן אלתרמן, על זאת, דבר, 19 בנובמבר 1948
- על זאת באתר הספרייה הלאומית
- מנחם פינקלשטיין, "הטור השביעי" ו"טוהר הנשק" - נתן אלתרמן על ביטחון מוסר ומשפט, משפט וצבא 20, 2009, חלק שישי: "על זאת", עמ' 141–158
- זיוה שמיר, משא התוכחה של נתן אלתרמן מנקודת תצפיתו של שופט, באתר נתן אלתרמן (פורסם לראשונה בכתב העת גג 25, חורף 2011)
- דב סדן, על זאת, דבר, 18 במרץ 1949
- יעל רימר, על זאת - נתן אלתרמן, באתר "עלמ"ה", 3 במאי 2012
- דוד אסף ורפי מן, שוברים שתיקה, תש"ח
- דף לחייל ובו טור של נתן אלתרמן, סרטון, אתר החינוך של הספרייה הלאומית
- נתי גבאי, דוד בן גוריון ונתן אלתרמן לא מפחדים להסתכל במראה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 27 במרץ 2023
- מידע על על זאת בקטלוג הספרייה הלאומית
- פנקס לחייל עם השיר ”על זאת”, 1948, אתר הספרייה הלאומית
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
