עינת ויצמן

עינת ויצמן דיאמונד (נולדה ב-29 באוגוסט 1973) היא שחקנית, במאית ועיתונאית ישראלית, פעילת שמאל רדיקלי בישראל.

עינת ויצמן

לידה	29 באוגוסט 1973 (בת 51) חיפה, ישראל
מדינה	ישראל
תקופת הפעילות	מ-1992
מקום לימודים	אוניברסיטת תל אביב
https://www.einatweizman.com/
פרופיל ב-IMDb

ביוגרפיה

נולדה בחיפה כבת האמצעית מבין שלושה ילדים למאיר ויצמן, שנולד בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה להורים פולנים, ולרחל לאה לבית שניידר, ילידת גרמניה שהגיעה ארצה בשלהי שנות ה-60 של המאה ה-20. אחיה הגדול הוא האדריכל אייל ויצמן.

לאחר שירותה הצבאי עברה ויצמן לתל אביב והשתתפה במספר קורסים למשחק. בעלת תואר ראשון באמנות רב-תחומית ותואר שני במחקר תרבות מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני נוסף בתקשורת פוליטית.

בשנת 2004 התחתנה ויצמן עם עורך הדין איתן דיאמונד ועברה לגור איתו בלונדון. לזוג שתי בנות והם מתגוררים כיום בישראל.

קריירה אמנותית

בשנים 1996–1998 שיחקה בסדרה "הפוך", בה גילמה את דמותה של ענת שילון. בשנת 1999 שיחקה בסרט הטלוויזיה "מבצע סבתא", וכן שיחקה בהצגות תיאטרון כגון "ליזיסטרטה 2000", "דם" ו"ג'ונגול".

בשנת 2004 השתתפה ויצמן בסרט "אהבה קולומביאנית" ובתוכנית הקומית "אפידורל". בשנת 2005 שיחקה בסרט "דמיונות". בשנים 2007–2008 שיחקה בסדרה "מתי נתנשק?", שיצרה השחקנית דלית קהן.

בשנת 2009 השתתפה בהצגה "ג'ננה" שכתב וביים יפתח קליין, עליה זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל עכו. באותה שנה סיימה גם תואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטת תל אביב.

בין 2012 ל-2013 עבדה בהקלטת ספרים לספרית אודיו "אייקאסט" והקליטה את הספרים "היינו עתיד" של יעל נאמן, "הידרומניה" של אסף גברון, "אף פעם לא מלכה" של ציפי גון גרוס והספר "גרשונה שונה" של נאוה סמל.

ב-2013 הוציאה ויצמן ספר ילדים בשם "שתי סינדרלות". שתי הגיבורות בספר אוהבות להיות נסיכות עדינות ומנומסות, אבל כשהעלילה מתפתחת הן מגלות שלעיתים כדאי לוותר על הפרסונה הממלכתית, כדי ליהנות מילדות אמיתית שאינה שברירית ורכה כבאגדות.

בשנת 2013 הצטרפה לסגל המורים של האקדמיה לאמנויות המופע בתל אביב, שם היא מלמדת משחק בפני מצלמה.

בשנת 2016 התנדבה עינת בארגון הנוער "החוש-השמיני" ותרמה להקמתו.

בשנת 2016 כתבה מחזה קומי פוליטי בשם "פלסטין, שנת אפס", המספר על הריסת בתים פלסטינים בידי כוחות הביטחון דרך עיניו של שמאי פלסטיני. המחזה נכתב בשיתוף פעולה עם עמותת זוכרות וארגון עדאלה^[1]. המחזה הוצג בפסטיבל עכו 2016 בשפה הערבית עם כתוביות בעברית. בדצמבר 2018 בוטלה הופעת ההצגה באולם הפיס בכאבול בעקבות פניה של יו"ר מפעל הפיס אביגדור יצחקי לראש המועצה סלאח רייאן^[2].

בשנת 2017, במסגרת "פסטיבל א-ז'אנר" בתיאטרון תמונע, העלתה יחד עם עזיז א-טורי מהכפר הבלתי מוכר אל-עראקיב יצירה בשם "הבית ה-112 – שיעור בבנייה פוליטית" בו משוחזרת על הבמה בניית בית כפי שנעשתה בכפר אחרי 111 ההריסות מאז 2010 ועד העלאת היצירה^[3][4].

ויצמן ביימה את ההצגה "אסירי הכיבוש", שכתבה עם אסירים ביטחוניים. ב-2017 פסלה ועדת ההיגוי של פסטיבל עכו את ההצגה. בתגובה התפטר המנהל האמנותי של הפסטיבל, אבי גיבסון בר-אל. בנובמבר 2019 עלתה ההצגה בהפקה פרטית בפסטיבל תמונע^[5] ובמקביל גם באוסלו, בהפקה נורווגית^[6]. ההצגה עלתה בתיאטרון תמונע בהפקה פרטית. ההצגה מוצגת בעיקר ביישובים ערביים.

ב-2017 ערכה בתיאטרון יפו את אירוע מחברות הכלא שבו הקרינה סרטונים בהם קוראים אנשי ציבור מכתבים של אסירים פוליטיים^[7] וערכה קריאה בימתית של התכתבות בין אסיר פלסטיני לבחורה יהודיה^[8] . באירוע נאם חבר הכנסת לשעבר באסל גטאס לפני כניסתו לכלא על האסירים הפלסטינים^[9]. בעקבות אירוע זה איימה שרת התרבות מירי רגב על תיאטרון יפו בשלילת תקציבים בגלל עברה על חוק הנכבה. בסופו של דבר החוק לא יושם והאיום הוסר.

עבודה משותפת עם דארין טאטור

עינת ויצמן הביעה הזדהות ותמיכה במשוררת דארין טאטור^[10] במשך התקופה בה הייתה נתונה במעצר ובמאסר והמשיכה בעבודה משותפת איתה לאחר שחרורה. ב-30 באוגוסט 2017 ערכה עינת ויצמן בתיאטרון יפו את האירוע "מדינת ישראל נגד המשוררת דארין טאטור"^[11] בו ביימה קריאה מתוך הפרוטוקולים של המשפט נגד טאטור אותה ביצעו דורון תבורי וליאורה ריבלין^[12].

ב-2018 כתבה בשיתוף דארין טאטור הצגה בתיאטרון תמונע "אני, דארין טאטור", המספרת את סיפורה של המשוררת בבימויו של ניצן כהן ובביצועה^[13].

עמדה פוליטית

ויצמן מזוהה עם השמאל הרדיקלי בישראל, ולקראת הבחירות לכנסת ב-2013 הצהירה כי היא תומכת בבל"ד ובעקרון "מדינת כל אזרחיה"^[14].

בשנת 2017 השתתפה בעצרת למען באסל גטאס, לפני כניסתו לכלא באשמת הברחת טלפונים סלולריים למחבלים בעת ביקורו בכלא^[15].

עינת ויצמן ודארין טאטור בביקור הזדהות באל-עראקיב, לצד השיח' סיאח אבו מדיע'ם, ממנהיגי מאבק התושבים, נובמבר 2018

בשנת 2018 שובצה במקום השלישי ב"רשימת יאפא" בבחירות מועצת העיר תל אביב. הרשימה קיבלה מנדט אחד בלבד והיא לא נבחרה למועצה.

בשנת 2022 שובצה במקום השישי ברשימת בל"ד לקראת הבחירות לכנסת ה-25^[16].

באפריל 2024 ספדה למחבל וליד דקה, שהיה מעורב בחטיפתו וברציחתו של החייל משה תמם, וכתבה: "הוא לימד אותי מהי אנושיות ומהי מחשבה הומנית... העולם בלעדיו חשוך יותר"^[17].

השכלה

אקדמאית

• תואר ראשון בתוכנית הרב תחומית לאמנויות, הפקולטה לאמנויות, אוניברסיטת תל אביב
• תואר שני ביחידה למחקר תרבות, הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת תל אביב
• תואר שני מעשי בחוג לקולנוע, הפקולטה לאמנויות, אוניברסיטת תל אביב.
• תואר שני בתקשורת פוליטית, החוג למדע המדינה, אוניברסיטת תל אביב.

מקצועית

• לונדון, אנגליה - New York Film Academy, Kings College סדנה בקולנוע
• לונדון, אנגליה - Mountview, Conservatoire for the Performing Arts סדנת משחק
• סינסינטי, אוהיו, ארצות הברית Wright State University קורס משחק
• קורס משחק מול מצלמה בהדרכת רות דייכס
• סדנת משחק, תיאטרון החדר, בהדרכת אמיר אוריין

משחק בטלוויזיה וקולנוע

• 1999-1996 - "הפוך", סדרת טלוויזיה, שלוש עונות. גילמה את דמותה הרחפנית של ענת שילון.
• 1999 - "זאפ קולטורה", הנחיה של תוכנית תרבות לנוער.
• 1999 - "מבצע סבתא", סרט טלוויזיה. שיחקה את חגית, חברתו של בני ואלופת ישראל בג'ודו.
• 2003 - "אהבה קולומביאנית" סרט קולנוע, בבימויו של שי כנות. שחקה את יעל, בת זוגו של ניר לוי המתאהבת בסוחר סמים ערבי.
• 2004 - "אפידורל", סדרת מערכונים, יס פלוס.
• 2004 - "נשות בית לחם", מונודרמה, מוזיאון אסירי המחתרות- תצוגת קבע. מבוסס על תחקיר על חייהן של האסירות.
• 2004 - "דמיונות", סרט עצמאי, סינמטק. שיחקה את כפילתה של ריקי בליך.
• 2008 - "מתי נתנשק", סדרת דרמה, ערוץ 10. בסדרה זו עינת גילמה את דמותה של דורית, מסז'יסטית לסבית המתאהבת באישה נשואה.
• 2012 - "אני אוהב אותך", סרט בבימויו של דני ססלר, בעבודה.
• 2014 - שושנה חלוץ מרכזי, סרט בבימויו של שי כנות.
• 2016 - "רבין, היום האחרון" סרט בבימויו של עמוס גיתאי, שיחקה עורכת דין בוועדת שמגר.
• 2017 - "ראש גדול (סדרת טלוויזיה)", סדרת טלוויזיה לילדים ונוער, ערוץ KidZ. שיחקה את כרמית, אשתו של אקי אבני.
• 2020 "הדבר הגדול המיוחד", בתפקיד יהודית, כאן 11.

משחק בתיאטרון

• 1992 - "דם", תיאטרון החדר
• 2008 - "ירח ורוד", הפסטיבל לתיאטרון קצר
• 2009 - "מועדון הזוהר העולה", הפסטיבל לתיאטרון קצר
• 2000-2001 - "ג'ונגול", צוותא, בבימויו של משה נאור.
• 2001-2003 - "ליזסטרטה 2000", בבימויה של עדנה מזיא"ה, תיאטרון הקאמרי
• 2005 - "פלאנט פלסטיין", תיאטרון היי-גייט, לונדון
• 2010 - "ג'ננה", בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, זוכת פרס השחקנית על הצגה זו.
• 2013 - משחקת בתיאטרון הערבי-עברי ביפו בהצגה "עיניים" המבוססת על שיריו של מחמוד דרוויש
• 2014 - "על הבגידה" בתיאטרון תמונע
• 2014 - "עובד שבת" בתיאטרון אל מידאן בחיפה.
• 2016 - משחקת בהצגה "המלט מאשין", בתפקיד אופליה, בבימוי נאוה צוקרמן בתיאטרון תמונע.
• 2017 - שיחקה בהצגה Yitzhak Rabin: Chronicle of an Assassination בלינקולן סנטר, ניו יורק ובתיאטרון הפורד בלוס אנג'לס.

בימוי

• 2015 - "בושה: טוקבקים על תיאטרון", הצגה המורכבת ממונולוגים של שני שחקנים על המפגש בין תיאטרון לפוליטיקה והמחיר שהם משלמים על דעותיהם וזהותם^[18]. ההצגה הופיעה בפסטיבל אביניון, בכנס התיאטרון הבינלאומי בסגוביה, ספרד ובפסטיבל מופו, אוסלו, נורווגיה.
• 2016 - "פלסטין, שנת אפס" עלה בפסטיבל עכו וזיכה את השחקן הראשי ג'ורג' איברהים בפרס השחקן. הצגה תיעודית העוסקת בהריסות בתים של פלסטינים על ידי ישראל^[19]. ההצגה הופיעה בפסטיבל טוקיו 2017 ופתחה את בפסטיבל קרלה, הודו 2018^[20].
• 2017 - "הבית ה-112: קורס בבניה פוליטית" - בשיתוף עם עזיז א-טורי מהכפר אל ערקיב. פרפורמנס תיאטרלי^[21].
• 2017 - "מחברות הכלא" אירוע סביב מכתבים של אסירים פוליטיים הכולל קריאה מבוימת של תכתובת בין אסיר לבחורה יהודיה, סרטונים שביימה של מכתבים מהכלא ודוברים שונים^[22].
• 2017- "מדינת ישראל נגד המשוררת דארין טאטור" אירוע תמיכה במשוררת הנמצאת במעצר על פרסום שיר בפייסבוק, במסגרת האירוע אותו הפיקה ביימה את הפרוטוקולים מהמשפט של דארין טאטור^[23].
• 2019 "אני, דארין טאטור", הצגה בבימוי ניצן כהן, יצירה משותפת של דארין טאטור ועינת ויצמן. ההצגה הופיעה גם באוסלו, איטליה, צרפת ובלגיה.
• 2019 "אסירי הכיבוש", מאת ויצמן ואסירים ביטחוניים
• 2020 "99.7% הרשעות", וידאו, 5 דקות, זוכה פרס NEXT, פסטיבל דוקאביב.
• 2021 "אדמה חיה" וידאו- אל ערקיב, מוזיאון תל אביב לאמנות במסגרת התערוכה "דיסצנזוס".
• 2022 "איך לעשות מהפכה", מאת עינת ויצמן ועיסא עמרו, תיאטרון יפו^[24].

כתיבה עיתונאית

• 2005 - טיים אאוט, כתבות.
• 2007-2006 - מגזין עלמה, כתבות
• 2007 - עכבר העיר, "פה ושם", טור קבוע
• 2010 - מעריב, מאמרי דעה, טור קבוע
• 2011 - עורכת תרבות וכותבת באתר MySay

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של עינת ויצמן (באנגלית)

מדיה וקבצים בנושא עינת ויצמן בוויקישיתוף

• עינת ויצמן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• עינת ויצמן, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• גילי למפל, קוצו של יוד, באתר nrg‏, 8 בנובמבר 2001
• נועה רום, בייבי שוק, באתר ynet, 23 בינואר 2008
• סיני גז, השאלון עם עינת ויצמן דיאמונד, ‏20 בפברואר 2009
• תחנות התרבות של עינת ויצמן-דיאמונד, ‏4 בדצמבר 2009 (ארכיון)
• עופר מתן, העיר תל אביב, עינת ויצמן מתעמתת עם המציאות, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2009
• עינת ויצמן, מדף הספרים של עינת ויצמן, באתר nrg‏, 6 בינואר 2010
• עינת ויצמן מספרת על עבודתה ב-Icast
• עדנה אברמסון, סיקור על הספר "שתי סינדרלות", באתר ynet, 25 בדצמבר 2012
• יעל ברנר, עינת ויצמן: דעותי הפוליטיות פגעו לי בקריירה, באתר ynet, 17 ביולי 2014
• שי פוגלמן, ינאי יחיאל, עינת ויצמן, באתר הארץ, 2 באוקטובר 2014
• יאיר אשכנזי, בלי בושה: טוקבקים עולים על במת התיאטרון, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2015
• שגיא בן נון‏, "נכון, ירקו עליי ברחוב, אבל אני לא הקורבן פה", באתר וואלה, 19 בנובמבר 2015
• יאיר אשכנזי, האם עינת ויצמן, שפירקה את פסטיבל עכו, תומכת במחבלים?, באתר הארץ, 15 ביוני 2017
• ג'ני אלעזרי, עינת ויצמן: "אני פגיעה, אבל לא אחזור בי מדעותיי", באתר mynet‏ ראש העין, 29 באפריל 2018