סובלימציה

בפסיכולוגיה, סוּבְּלִימַצְיָה (מלטינית: sublīmis – גבוה; בעברית: עידון^[1]) פירושה הפניית הכוחות המנטליים של האדם מפעילויות שנתפסות כשליליות אל עבר פעילויות חיוביות ומקובלות מבחינה חברתית. השימוש המודרני במונח מיוחס לפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, כחלק מהשקפתו בדבר "הרצון לעוצמה"'. הפילוסוף ולטר קאופמן טוען כי ניתן לזהות את מקורות המונח גם עם המושג "Aufhebung" הדיאלקטי של הגל, שמשמעו "שלילה", "שימור" ו"העלאה".^[2]

ערך זה עוסק במונח בפסיכולוגיה. אם התכוונתם למונח פיזיקלי, ראו המראה (פיזיקה).

המונח "עידון" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו עידון (פירושונים).

Remove ads

הסובלימציה היא מושג יסודי בגישת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד אשר מתאר את הסובלימציה כתהליך אשר בו מתועלים דחפים ותשוקות שאינם מקובלים מבחינה חברתית ומקורם בליבידו, אל פעולות ומטרות מקובלות ואף רצויות מנקודת מבטה של החברה.^[^{דרוש מקור]}

על פי פרויד, זהו סוג של מנגנון הגנה חיובי המעיד על התמודדות בריאה, יצרנית ויצירתית. מנגנון זה מאפשר לבני האדם לתעל ולבטא בדרך לגיטימית הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה חברתית את דחפיהם הטבעיים, (ובעיקר את היצר המיני – ה"ארוס"), ומעודד את האדם ליצירתיות ולביטויים אמנותיים. יתרונו של העידון טמון בכך שאינו מצריך השקעה מתמדת של אנרגיה כדי למנוע את ביטוי הדחף (על ידי מנגנונים כגון הדחקה, הכחשה או התקה), ולכן הוא לא גורם לנוירוזה. סובלימציה נחשבת למנגנון הגנה סתגלני יותר היות שהיא הופכת את האנרגיה השלילית שיש בדחף או בתחושה (למשל חרדה) לאנרגיה חיובית. כאשר אנרגיית הליבידו מופיעה בצורת דחפים של האיד, דחפים אלה מוגבלים על ידי האגו והסופר אגו. אף על פי שהם מודחקים, האנרגיה שמאחוריהם עדיין קיימת. במקום להשתמש באותה אנרגיה להתנהגות שאינה מקובלת מבחינה חברתית, אדם יכול להשתמש במנגנון הסובלימציה (עידון) כדי להפנות את האנרגיה הזו למעשים מקובלים ופרודוקטיביים יותר (לדוגמה אומנות או ספורט).^[^{דרוש מקור]}

דוגמאות לשימוש במנגנון הסובלימציה על-פי פרויד:^[^{דרוש מקור]}

אדם שמחליט להתגייס למשטרה כדי לתעל אנרגיות של התנהגות אלימה ותוקפנית שלו בעבר למסגרת בה יוכל להפעיל אלימות באישור החוק.
מדען שמקור סקרנותו הוא יצר המציצנות, והוא "מציץ לסודותיה של אמא טבע".

למרות שהתאוריה הפסיכואנליטית מוכרת בפסיכולוגיה הפופולרית, מופנית כלפיה ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי היא אינה מבוססת מדעית,^[3] ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע.^[4] קיימת גם ביקורת על האפקטיביות הנמוכה של הטיפול הפסיכואנליטי.^[5]^[6]

Remove ads

ניתן למצוא מספר התייחסויות לנושא הסובלימציה בתרבות. חלק מההתייחסויות הן בעלות השפעה ברורה מתורת הפסיכואנליזה ואחרות פחות או שאפילו קדמו לתורה זו.

בגמרא במסכת שבת דף קנ"ו עמוד א': "האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא א"ר אשי אי אומנא אי גנבא אי טבחא אי מוהלא". זאת אומרת, אדם שיש בו נטייה לאלימות יכול להיות שופך דמים או לחלופין לנתב את דרכיו לטובה, ולתפקד כשוחט או כמוהל^[7].
בספרו של תומאס מאן, "מוות בוונציה", הפרוטגניסט הוא סופר מזדקן ומצליח, המעדן את תשוקותיו לנער באמצעות כתיבת שירה.