Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עוז זלוף (נולד בישראל ב-1986), הוא אמן ואוצר העוסק בקידום יצירה של נשים מבוגרות, באמנות יחסים, באמנות קהילה ופיסול חברתי[1], ובאמנות מקום[2]. הוא פועל מתוך מחויבות לאמניות מבוגרות שאינן חלק מהקאנון האמנותי, לקהילות שמחוץ לשדה האמנות, ולאמנות מבוססת קהילה ומקום. בפעולתו הוא מטמיע את האמנות באוצרות ואת האוצרות באמנות[3], ומזמין אמנים להציג בתערוכות היחיד שלו, כפי שמתארת דנה גילרמן בביקורת על התערוכה דודות[4]: "...עוז מסתנן לחלל מכובד, ונותן במה לכל מי שלעולם לא יזכו להציג בו. ביחד הם עושים "נא" לשדה האמנות. שולחים קול חצוף ומתריס, מדברים על מעמדם וקובלים על חוסר הלגיטימציה כלפיהם". נכון לשנת 2024, זלוף מכהן בתפקידים אלה: אוצר החממה לאמנות מקום במוזיאון חיפה[5], אוצר הגלריה לאמנות בעפולה[6], וחבר הוועד המנהל של איגוד האוצרים[7]. כמו כן הוא חבר מייסד בתנועת הבוגרים הגאה מרימה[8] ומלווה קולקטיבים אזרחיים של להט"בים ברחבי הארץ.
.jpg) | |
| לידה |
1986 (בן 38 בערך)  |
|---|---|
| מדינה |
ישראל |
  | |
זלוף נולד בפתח תקווה, למד בתיכון אחד העם במגמת תיאטרון. בשנת 2005 התנדב לשנת שירות במהלכה שהה בקריית שמונה ויזם הקמת גרעיני אמנות עם שותפיו לשנת השירות. לאחר שירותו בצה"ל במסלול הנח"ל בשנת 2009 עבר להתגורר באור עקיבא עם חבריו לתנועת תרבות וכהצהרה התמקם עימם בבית התמחוי המקומי. בשנת 2011, שנת מחאת האהלים, עברה הקבוצה לעפולה, הקימה מאהל מחאה וביססה בעיר את מרכז הפעילות הארצית של תנועת תרבות. לאור פעילותו הן במרכז והן באזור הצפון, זלוף חולק את חייו בין תל אביב לעפולה.
בעל תואר ראשון ותעודת הוראה באמנות חזותית, מהמדרשה לאמנות, בית ברל, ובעל תואר שני בהוראה רב תחומית של מדעי הרוח ממכללת אורנים. התזה שלו: אמנות כצורה של קיימות חברתית חדשה, עוסקת ביחסי היצירה המשותפת בקהילה כחלופה לדרכי היצירה והצריכה האמנותיים הקיימים.
זלוף פועל כאמן וכאוצר עצמאי. ביצירותיו מתקיים קשר סימביוטי בין פעולות האמנות, האוצרות והחינוך. כך מתאר עוז את גישתו: "העשייה האמנותית והפרקטיקה האוצרותית שלי שלובות זו בזו, נולדות זו מתוך זו, ומכוונות אל תחום ברור, חברתי, מקומי, או פוליטי. אתר הפעולה שלי נמצא בקשר בין אמנות, חינוך וקהילה. אינני עוסק כלל במקצוע האוצרות והמוזיאולוגיה, אלא בהרחבת הפעולה האמנותית להידברות ותצוגה. כאוצר, אני עוסק עם האמנים בפעולה קהילתית ומקומית שמובילה לגיבוש רעיון, ליצירה, ולבסוף גם לתצוגה: הקמת התצוגה איננה רק הצבת האובייקטים בחלל התצוגה, זוהי פעולה של דיאלוג. מבחינתי, יש שאלות יסוד שאני מבקש לענות עליהן בעשייה האמנותית ועל אחת כמה וכמה בעשייה האוצרותית: את מי זה מעניין? למה זה חשוב? ובעיקר, למי זה חשוב? אם יש חשיבות למעשה בעיני אדם כלשהו, אזי יש טעם לעשייה. הפעולה האמנותית צריכה להגיע לשלב של הבשלה שבו היא יקרה למישהו שהוא מחוץ למעגל הראשוני של שדה האמנות, הנקרא גם קהילת האמנות, המתייחס לכלל האמניות, החוקרים, והאוצרות"[3]. פרק גדול בעבודתו מוקדש לנשים אמניות, ל"דודות".
הדודות הן נושא מרכזי בעבודתו של זלוף. אפליית אמניות[9] לעומת אמנים היא נושא חם בעולם ובישראל[10]. תיאור מדויק של התופעה מביאה ד"ר רות מרקוס באתר הייעודי שהקימה. אפליית אמניות שהן נשים מבוגרות עומדת בראש פירמידת האפליה ובאה לביטוי במילת הגנאי "דודה". בסצנת האמנות הישראלית דודות הן יוצרות מבוגרות מהפריפריה שהחלו ללמוד ולפעול בגיל מתקדם. זלוף נלחם באפליה באמצעות היצירה והאוצרות שלו: בתערוכת היחיד "דודות – כעס, החמצה ונעורים מאוחרים”[11], במוזיאון נחום גוטמן (2023) הקדיש להן עוז את מרכז הבמה. התוצאה לפעמים נועזת, אנושית ומרגשת יותר מהתערוכות של תל אביבים צעירים ועדכניים, כך מסבירה[4] בעיתון כלכליסט האמנית ומבקרת האמנות דנה גילרמן. זוהי תשובה למה שהוא רואה כהזנחה שפירושה מניעת השכלה, מידע ומקצועיות[12]. בעבודת הווידאו "האסתטיקה של הזקנה" שבתערוכה הוא פורס את משנתו: "...ישונה המצב בו אנשים המתפנים לעסוק באמנות אחרי גיל ארבעים נתקלים ביחס של זלזול וסיכוייהם לקבל חשיפה ולהציג את עבודותיהם בחללי תצוגה ״מכובדים״ או ״מוכרים״ מזעריים... אנו קוראים לביטול האפליה על רקע גיל. הנשים המבוגרות רחוקות מהמרכז החברתי, הן לא אופנתיות, הן לא אובייקטים מיניים. הן צריכות לפתח זהות אינדיבידואלית. אני רוצה להראות את ההזדמנויות שיש במרחב השוליים, לאמנים שהמוזיאון בדרך כלל מפספס אותם ושהם לא נכנסים אליו[13].
בשנת 2005 יסד עוז יחד עם שותפיו בשנת שירות בקריית שמונה גרעיני אמנויות: התאגדות ארצית של קבוצות אמנים צעירים. גרעיני האומנויות הפכו לימים להיות תנועת תרבות. בשנת 2009 לאחר שירותו הצבאי במסלול נח"ל התגורר עוז באור עקיבא עם מייסדי תנועת תרבות ולמד תיאטרון אצל נולה צ'לטון, כלת פרס ישראל בתחום התיאטרון. כהצהרה, הקבוצה התמקמה במרכז סעד ובבית התמחוי של אור עקיבא. חברי הקבוצה למדו בימוי, משחק ותפיסה תאטרונית ובמקביל עסקו, בעיקר בתחומי התיאטרון, בחינוך קהילתי, בהדרכת ילדים ונוער ובעבודה עם נערים בסיכון. במהלך מחאת האוהלים בשנת 2011, עברה הקבוצה לעפולה, הקימה מאהל מחאה וביססה בעיר את מרכז הפעילות הארצית של תנועת תרבות. תנועת הנוער של תרבות פועלת בחברה היהודית והערבית, התנועה מפעילה מוסדות אמנות קהילתיים ברחבי הארץ, תנועת מבוגרים ובית ספר גבוה לאמנות, תארבות[14], שזלוף משמש כמנהלו האמנותי.
לאחר המעבר לעפולה הקים זלוף עם חבריו לתנועת תרבות סטודיו ליצירה רב תחומית והוראת אמנות במוסדות חינוך: בפנימיית הבית לילד בכפר יחזקאל ובעמותת ילדים בסיכוי[15] הקים את הסטודיו בית יוצרים[16] ללימוד קולנוע וציור. בתיכון אור עקיבא במסגרת הוראת קולנוע ותיאטרון הפעיל עוז סטודיו שיתופי עם התלמידים.
בשנים 2011–2014 ניהל בפועל את הפעילות האמנותית והעיסקית של תיאטרון אהל[17] של תנועת תרבות[18]. משנת 2014 זלוף הוא המנהל האמנותי של פסטיבל מפצחים תרבות[19], ופסטיבל עפוליז[20] של תנועת תרבות, בדגש על אמנות מקומית איכותית לקהל הרחב שמושך כ-10000 מבקרים בכל שנה.
משנת 2015 ניהל זלוף את תוכנית הרזידנסי (שהות אמנים) של תנועת תרבות בעפולה. בתוכנית זו אמנים מובילים בישראל מגיעים לשהות ארוכת טווח בעפולה ויוצרים בשיתוף פעולה עם קהילות מקומיות יצירות מקור המוצגות בתערוכות יחיד ובמיצבים השתתפותיים בגלריה בעפולה. במסגרת זו אצר תערוכות לאמנים דרורה דומיני, מיכאל ליאני, אפרת גל-נור, שי זילברמן, אורית אדר בכר, רננה רז, מירב סודאי, ורד ניסים, שוקה גלוטמן, חליל בלבין, ומרב קמל. דוגמה לפעילות אמני הרזידנסי ניתן לראות במגזין האמנות Art Today[21] בכתבה על תערוכתה של אפרת גל-נור הממחישה את שיתוף הפעולה בין האמנית לבין הקהילה המקומית: "התערוכה נוצרה בעזרתם של חברי תנועת תרבות שמצאו בעיר בית לעשייה אמנותית של תיאטרון, מוזיקה ואמנות פלסטית. בתהליך עבודה משותף עם תושבי העיר הוותיקים והצעירים, מעלה התערוכה את השאלה האם עפולה-2020 היא עיר חופשית?"
זלוף הוביל בעפולה את פרויקט אמן בקהילה[22] של משרד התרבות: פרויקט אמן בקהילה מקדם פעילות משותפת הכוללת הדרכה אישית וקבוצתית של אמנים מצטיינים המקרבים בני נוער ותושבים בוגרים מהקהילה המקומית ליצירה האמנותית ומקדמים את חשיפתה במרחב הקהילתי. עוז הקים את פרויקט אגדה מקומית[23] במסגרתו יסד קבוצות אמנים וחובבי אמנות מרחבי עמק יזעראל, הפועלים ויוצרים יחד, ואת בית האמנים בשיתוף הרשות המקומית ותנועת תרבות בעיר עפולה.
בבית הספר הגבוה לאמנות תארבות[24] עסק עוז בפיתוח לימודי האמנויות השונות:
החממה לאמנות של מוזיאוני חיפה[25], הוא פרויקט ראשון מסוגו של אמנות מבוססת מקום וקהילה, שהוקם בשנת 2020. בפרויקט זה יוצרים אמנים ואמניות בתוך הקהילה ובשיתופה בסביבת חייהם. היצירות מספרות את הסיפור החיפאי היומיומי, ומביאות אותו כנכס רוחני לתוך המוזיאונים העירוניים.
פסטיבל יפו 110[26] מתרחש מדי שנה במבנה העירייה ביפו, ופועל למשך יממה כמוסד אמנות הנותן שירות לציבור בדלפקי קבלה, במשרדים ובאגפים שבבניין ושם דגש על אינטראקציה ומפגש חי בין אמנות עכשווית לקהל מעורב.
כחבר בקהילה הגאה נותן עוז קול ובמה לאמנים ואמניות קווירים, ובשנת 2021 יזם את תת-תרבות[27], אירוע אמנות ברחבי גן מאיר והמרכז הגאה, של עשרות אמנים קווירים בפעולה רב תחומית עם קהל. באותה שנה אצר את קוויר בכיכר העיר[28], הקרנת עבודות וידאו על קיר תיאטרון הבימה, שעסקו בתכנים אודות הזהות הקווירית, החושפות אמת אישית וחברתית, וכן אסתטיקה ואתיקה של גילוי וכיסוי במרחב הציבורי כפעולות של חגיגה וביטוי עצמי.
מת לחיות[29] היה אשכול תערוכות יחיד בשנת 2021, שנתן ביטוי ליצר החיים הפעיל נוכח המוות. בכך ביטא זלוף את רוחב המבט שלו על בני אדם בכל גיל. כל אחת מתערוכות היחיד הציגה התמודדות של אמן עם פרץ-חיות המודע אל הסוף. הבזק אור המודע אל זמניותו ואל החושך הסובב, המוחלט. האמנים המציגים: גדי קוזיץ, דפנה מרקמן סימנס, גיא מושיוב ואלכסנדרה אצ'רנו, טל כהן בכור, אורה ראובן, אריה אירני.
בשנת 2019 אצר את פסטיבל טאבולה ראסה[30] לאמנות רב תחומית בחסות עיריית תל אביב, מחלקת קהילה ומחלקת תרבות[31]. תערוכה זו הפגישה תושבים עם יוצרים מקומיים, עובדים בקהילה ואמנים אורחים. הפסטיבל נועד לציין את הריסת מתנ"ס רמת ישראל-ביצרון[32], מבנה משמעותי ששירת את הקהילה לאורך השנים ובניית מרכז חדש וחדיש עבור התושבים. במשך ארבעה ימים הקהילה הגיעה יום יום לחוות אמנות חזותית, תיאטרון, שירה ומחול. האמנים והאמניות הוזמנו למתוח גשרים מעל הפערים בין האמנות הישראלית למקום הישראלי. בין עשרות האמנים שהשתתפו בתערוכה: אורית אדר בכר, אלונה פרידברג, אלכס ליבק, אניה קרופיאקוב, אפרת גלנור, דרורה דומיני, הראל לוז, ורד ניסים, טל כהן-בכור, יובל המאירי, מרב סודאי, קבוצת הציור של מועדון 'כלנית', קרן גלר, ראל ברזילי, רותי סלע, רחל רייכרט, רלי ואבנר אברהמי, ושי זילברמן.
בשנת 2016 הציג זלוף שלוש תערוכות נודדות ברחבי הארץ:
בשנת 2015 אצר את פרויקט בית אמא[35] בהשתתפות ביאנקה אשל גרשוני, דרורה דומיני, מאירה שמש, עידית לבבי, טל שוחט, וורד ניסים. התערוכה, הקטלוג וספר השירה עסקו בטיבה של האימהות מרובת הפנים. כך נכתב בהקדמה לספר: "אין אימהות אחת. יש אנשים, נשים, שמתמודדות עם מצבים ספציפיים - גדולים, קטנים, קשים, יומיומיים או הרי גורל..."
את עבודת אדמה[36], תערוכת היחיד הרטרוספקטיבית של האמן אוסמה סעיד, משנת 2017 אצר עוז בשיתוף עם עמי שטייניץ, ויחד ראיינו אותו[37] בהקשר התערוכה המשקפת עבר והווה ביחסי האמן הערבי עם סביבתו.
באוצרות של פסטיבל עפוליז[20] – בחר עוז באמנות לכולם, פסטיבל האמנות כלל תצוגות של אמנים ואמניות במכולות ברזל שהוצבו כגלריה ברחבת השוק העירוני החדש, מופעי תיאטרון, מוזיקה ומחול, ומסיבות רחוב. זלוף הנחה את התהליך ובהמשך העביר את המושכות האוצרותיות לתושבים מהעיר עפולה ויישובי עמק יזרעאל, שלמדו ממנו יוזמה ואוצרות קהילתית ופיתוח חשיבה אוצרותית בקהילות המקומיות.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
