Loading AI tools
אמנית ישראלית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עידית לבבי-גבאי (נולדה ב-1953[דרושה הבהרה]) היא אמנית ישראלית.
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: פירוט יתר ברשימות – יש לבחור את הפריטים הבודדים החשובים ביותר, ולהשאיר אותם בלבד. | |
 | |
| לידה |
1953 (בת 72 בערך) מרחביה, ישראל  |
|---|---|
| לאום | ישראלית |
| תחום יצירה |
ציור |
|
iditlevavi | |
  | |
לבבי-גבאי נולדה בקיבוץ מרחביה. היא למדה אמנות והוראה במכללת אורנים. בשנת 1980 החלה לעסוק בפעילות אמנותית, בחינוך ובהוראה. היא הקימה את מגמת האמנות בבית הספר התיכון האזורי העמק המערבי, שבקיבוץ יפעת ולימדה בו. משנת 1986 מלמדת לבבי-גבאי במכללה האקדמית לחינוך אורנים, בשנים 1987–1989 שמשה לראשונה כראש מסלול האמנות במכון, וכן גם בשנים 2000–2005. בין השנים 2001–2010 ניהלה את הגלריה לאמנות ישראלית במכללת אורנים לצידו של האוצר דוד וקשטיין[1]. בשנים 2003–2005 ניהלה את ההפקה של סדרת הסרטים 'שנות השמונים באמנות הישראלית' של הגלריה באורנים. משנת 2000 מייסדת ועורכת עמיתה של כתב העת קו נטוי, כתב עת לספרות ואמנות המשותף למורים ולסטודנטים במכללה.
לבבי-גבאי מתגוררת בקרית טבעון נשואה לישעיהו גבאי, אם לאודיאה.
לבבי חוקרת את הביוגרפיה שלה אל מול רצף היסטורי אישי-משפחתי ולאומי ואת זהותה כציונית וכיהודייה. חוויית הילדות בקיבוץ, אצורה בזיכרונה ובגופה והיא מטפלת בשאלות העוסקות בשייכות וזרות בפרטי וקולקטיבי, בהורים והמשפחה אל מול משפחת הקיבוץ, ובדיכוטומיה שבין העולם הפנים-קיבוצי לזה שמחוצה לו. לבבי מנהלת מסע נוקב לתוך עצמה ועברה, הנוגע במקומות סמויים ושכוחים ומציג את חוויותיה ואת המורכבות של החברה הקיבוצית[2].
בתערוכה "עיניים של חלוצה" מנהלת לבבי שיח אישי ומשפחתי עם סביה, מקימי קיבוץ מרחביה ועם העולם שאותו הקימו וייצגו, ובתוכו גדלה: הקיבוץ והחברה הקיבוצית. הסבים, אחריהם מתחקה לבבי, אינם רק מבחינת פתיחת צוהר אל השורשים אלא חיפוש אחר נרטיב, אישי, משפחתי וקיבוצי. הדיאלוג בין הנכדה לסבתה, סוניה שטוק-סדן, ממייסדות קיבוץ מרחביה, עוסק בין השאר במטבח, כמוקד נשי-קיבוצי. לבבי מבקשת לשחזר בתוך ההוויה החלוצית הסגפנית, את הממד האירוטי- גופני השייך לנשיות הסמויה של סבתה. דרך מגבות המטבח המשובצות, נסללת דרך אל מיניות שונה, אל גוף נשי שהוסווה על ידי בגדי עבודה וסינרים מסורבלים וחסרי-חן. לבבי מחפשת אחר קווי הגוף של אותה חלוצה, מנסה להעלות באוב תחושה גופנית ערה וארוטי. בתערוכה זו משולבים גם עבודות של הסב, מאיר לבבי, שעבד כחצרנו של בוריס שץ, ואמנותו נבלעה בעשייה החלוצית-קיבוצית, והוא התאבד בערוב ימיו. ציוריו המהווים כעין פרולוג למיצב של נכדתו, מתגלים כביקורתיים ואמיצים בהם התעקש על תיאור אמת קשה ולא מקובלת ומתאר את חיי החלוצים כהליכה לאבדון[3]
עבודותיה של לבבי גבאי מביאות לקדמת הבמה באומץ את מחוז ילדותה ("מקור החיים" לדבריה של לבבי): קיבוץ מרחביה ועוסקות בסיפורה האישי והמשפחתי כבת קיבוץ. עבודותיה הביקורתיות על הקולקטיב הקיבוצי, אשר הוצגו בין השאר בתערוכות "עיניים של חלוצה" ו"לינה משותפת", מציגות את המחיר של היחיד בחברה הקולקטיבית המגויסת של הקיבוץ, ומביא גם זוויות נשיות ואינטימיות[4] "נדידת המוקד האינטימי בין המקומות כולם, היא מוקד החוויה, אולי- המוקד הפרובלמטי ביותר שלה" - כך לבבי[5]
בתערוכה הקבוצתית "לינה משותפת" בבית הלנה רובינשטיין (2005) נבנה "בית ילדים" - אייקון המכיל פרוזדור ארוך, שורת דלתות אחידה וחללים שוויוניים, בתוכם הציגו חמישה אמנים את זיכרונם הפרטי מילדותם בקיבוץ. במיצב של לבבי גבאי 'חדר הפוך', 2005, מתואר המבנה הפיזי של חדר בבית הילדים, אשר מלבד המיטה היה כולו ציבורי, מחולק בשוויון מוקפד ("כמו גם האוויר בחדר"). חוסר השקט ואי הנוחות ניכרים בעבודתה, בה היא הופכת את החדר מן הפנים אל החוץ (כמו כיס במכנסיים) כדי לשחרר ולהשתחרר מהסוד, לערבב פנים וחוץ[6]בעבודותיה עושה לבבי שימוש רב משמעי בסמלים, חפצים ומבנים: מגבות המטבח מבית הילדים הקיבוצי, בגדי העבודה ואסם התבואות מזכירים חפצי קודש, טליתות ותפילין. כפי שכתבה נעה מלמד " בבחירת החפצים הפשוטים ואופן עיצובם מהפכת לבבי גבאי בין הקולקטיבי לפרטי, רשות היחיד ורשות הרבים, בין הלאומי והאישי, ומניפה דגל הקורא ליום יום אפשרי ושפוי." [7]
בתערוכה "אור התכלת העזה" (בית אבי חי, 2012) מציפות העבודות שאלות יסוד אִתן התמודדו החלוצים בעמק יזרעאל, ומבטאות נקודות השבר של ראשית הציונות בארץ. נחשפים הקשרים והניתוקים, הגלויים והסמויים, בין החצר הקיבוצית הסוציאליסטית, על טקסיה ומנהגיה, ובין החצר היהודית. ההוויה החלוצית ודת העבודה מתכתבת עם הדת היהודית ונטישתה על ידי חלוצי העמק. גבאי מציגה את המאבק בין יעקב והמלאך בחצר מרחביה החלוצית, כך שהיהודי והחופשי, הישן והחדש, המסורתי הגלותי, החלוצי והקיבוצי ארוגים באותה נשימה[8]
גליה בר אור מתארת את תהליכי יצירתה ככאלו שהחלו ב"מארג רגיש בין אלמנטים אשר ביקש לעורר עולמות זיכרון רדומים, להצית שברי תמונה, רסיסי חיים, צביטה של כאב, מועקת החמצה, הרהורי פליאה ורגישות ליופי"[9] כל אלה יצרו מערכת סימנים אופיינית ומהלך אשר צבר משמעות כשפה אישית.
אהבתה למילה, לספרות ולשירה העברית ניכרת בכתיבתה, בשימוש חזותי במילה הכתובה וכן בשמות עבודותיה והתערוכות שהציגה, כפי שתיאר יניב שפירא בקטלוג התערוכה "שעת התבהרות"[10].
אתר האינטרנט הרשמי של עידית לבבי גבאיSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
