סלובודן מילושביץ'

סלוֹבּוֹדָן מילוֹשֶּביץ' (בסרבית: Слободан Милошевић, ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏, 20 באוגוסט 1941 – 11 במרץ 2006) היה פוליטיקאי סרבי ממוצא מונטנגרי, שכיהן ברציפות כנשיא סרביה, במסגרות פוליטיות שונות, בין 1989 ל-2000, ושמילא תפקיד מכריע בהתפרקות הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה ובמלחמות שפרצו בבלקן בעקבות זאת. מילושביץ' החל את הקריירה הפוליטית שלו כאיש המפלגה הקומוניסטית, ומאמצע שנות ה-80 אימץ בהדרגה עמדות לאומניות סרביות. הוא הנהיג את סרביה בניסיון לספח, או להקים מדינות עצמאיות, בטריטוריות המאוכלסות בסרבים אתניים ברפובליקות שפרשו מיוגוסלביה, ובייחוד במלחמה ובטיהור האתני בבוסניה-הרצגובינה. לאחר תום סבב המלחמות בהסכם דייטון ב-1995, התעמת שוב מילושביץ' עם האו"ם בעת משבר קוסובו ב-1999. בשנת 2000 הוא נאלץ להתפטר מן הנשיאות עקב גל הפגנות מחאה, וב-2001 הוסגר לבית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) והועמד למשפט באשמת פשעי מלחמה, בייחוד בקשר לטבח סרברניצה^[1]. מילושביץ' מת בתאו ב-2006^[2].

סלובודן מילושביץ'
Слободан Милошевић

צילום דיוקן מ-1988 מאת הצלם סטבאן קרגוייביץ'
לידה	20 באוגוסט 1941 גרמניה הנאצית פוז'ארוואץ, סרביה תחת הכיבוש הנאצי (אנ')
פטירה	11 במרץ 2006 (בגיל 64) הולנד האג, הולנד
מדינה	סרביה ומונטנגרו סרביה ומונטנגרו
מקום קבורה	סרביה פוז'ארוואץ, סרביה
השכלה	הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בלגרד (1964) Požarevac Gymnasium
מפלגה	המפלגה הסוציאליסטית הסרבית (אחרי 1990) ליגת הקומוניסטים של יוגוסלביה (עד 1990)
בת זוג	מיריאנה מרקוביץ'
נשיא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה ה־3 23 ביולי 1997 – 5 באוקטובר 2000 (3 שנים) תחת הנשיא ראשי ממשלת יוגוסלביה: ראדויה קונטיץ', מומיר בולטוביץ' → זוראן ליליץ' סרג'ה בוז'וביץ' (נשיא בפועל) ווייסלב קושטוניצה ←
נשיא הרפובליקה של סרביה במסגרת הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה ה־1 (ביוגוסלביה הפוסט-קומוניסטית) 11 בינואר 1991 – 23 ביולי 1997 (6 שנים) תחת הנשיא ראשי ממשלת סרביה: דראגוטין זלנוביץ', ראדומן בוז'וביץ', ניקולה שאינוביץ', מירקו מריאנוביץ' → דראגן טומיץ' (נשיא בפועל) מילאן מילוטינוביץ' ←
נשיא הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה ה־14 (במסגרת יוגוסלביה הקומוניסטית) 8 במאי 1989 – 11 בינואר 1991 (שנה) תחת הנשיא ראשי ממשלת סרביה: דסימיר יבטיץ', סטנקו רדמילוביץ' → פטר גרצ'נין ליובישה איגיץ' (נשיא בפועל) המשרה בוטלה ←
פרסים והוקרה
מסדר העבודה אות המסדר של רפובליקה סרפסקה בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו
חתימה

נשיא סרביה ברפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה

מילושביץ' צמח בשורות המפלגה הקומוניסטית של סרביה כשזו הייתה רפובליקה סוציאליסטית בתוך הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. בסוף שנת 1988 הוא הוביל להפגנות המוניות ברחבי יוגוסלביה^[3]. כתוצאה מכך הוחלפו מנהיגים של אזורים אוטונומיים של סרביה בקוסובו ווויבודינה ואף ממשל במונטנגרו הסוציאליסטית (ראדיבויה בראיוביץ' התפטר במהלך הפגנת הפועלים). בשנת 1989 סלובודן מילושביץ נבחר על ידי האספה הלאומית הסרבית לנשיא סרביה. מילושביץ' הוביל את הפיכתה של ליגת הקומוניסטים של סרביה למפלגה הסוציאליסטית של סרביה ביולי 1990, ואת אימוצה של חוקה סרבית חדשה בספטמבר 1990, אשר קבעה כי נשיא סרביה ייבחר בבחירות ישירות ויזכה לסמכויות מורחבות. בבחירות הישירות הראשונות שהתקיימו תחת החוקה החדשה, בדצמבר 1990, נבחר מילושביץ' לנשיא הרפובליקה הסרבית, תפקיד אותו החל למלא ב-11 בינואר 1991.

ערך מורחב – מלחמות יוגוסלביה

עלייתו של מילושביץ' לשלטון בסרביה אירעה במקביל להתחזקות הלאומנות ברפובליקות של יוגוסלביה לשעבר, בעקבות התמוטטות המשטר הקומוניסטי במזרח אירופה. ביוני 1991 פרשו הרפובליקות סלובניה וקרואטיה מהפדרציה היוגוסלבית, ואחריהן עשו כן גם מקדוניה (ספטמבר 1991) ובוסניה והרצגובינה (אפריל 1992). נוכחותם של מיעוטים סרבים גדולים בקרואטיה (580 אלף) ובבוסניה (1.6 מיליון) הובילה לפרוץ מלחמות בכל אחת ממדינות אלה, שבהן תבעו הסרבים אותה זכות הגדרה עצמית שניתנה לשכניהם הקרואטים והמוסלמים הבוסנים. הסרבים דרשו שהאזורים שבהם מתגוררים סרבים בבוסניה ובקרואטיה יישארו בשטח יוגוסלביה.

הסרבים בקרואטיה החלו לארגן מדינה נפרדת משלהם בתמיכת ממשלת יוגוסלביה, ובמהלך 1991 ובראשית 1992 ניהלו מלחמה נגד ממשלת קרואטיה. ב-1992 קרה דבר דומה בבוסניה והרצגובינה, בעזרתו של הצבא היוגוסלבי, לאחר שב-5 באפריל באותה שנה הייתה בוסניה והרצגובינה המדינה הרביעית שהכריזה על עצמאותה מיוגוסלביה.

נשיא סרביה ברפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה

ב-28 באפריל 1992, לאחר פרישת ארבע משש מדינות הרפובליקה הסוציאליסטית, התאחדו סרביה ומונטנגרו במסגרת חדשה – הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, ומילושביץ' הפך לנשיא סרביה הראשון במסגרת פדרציה זו (בראש הפדרציה עמד אז הנשיא דובריצה צ'וסיץ').

ב-1995 השתתף מילושביץ' במשא ומתן להשגת הסכם דייטון בשמם של הסרבים הבוסנים. ההסכם שם קץ למלחמת בוסניה, ומילושביץ' נתפס במערב כאחד מעמודי התווך של השלום בבלקנים. כונה ברחבי העולם "הרודן מהבלקן".

נשיא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה

מכיוון שהחוקה הגבילה את נשיא סרביה לשתי כהונות בלבד, התמנה מילושביץ' ביולי 1997 למשרת נשיא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, אשר הייתה מורכבת עתה מסרביה ומונטנגרו, כשהוא מחליף את הנשיא-בפועל של הפדרציה, סרג'ה בוז'וביץ'.

נפילתו מהשלטון

ערך מורחב – מלחמת קוסובו

בחורף 1996, לאחר שהתגלו מעשי מרמה בבחירות המקומיות, התקיימו בבלגרד הפגנות סטודנטים נגד שלטונו של מילושביץ', שנמשכו כשלושה חודשים. עם זאת, המערב לא תמך במתנגדי מילושביץ', והנשיא הצליח להישאר בשלטון.

תמיכת המערב נמוגה ב-1998, לאחר שפרצה התקוממות האלבנים בחבל קוסובו, שדרשו להעניק לחבל עצמאות מסרביה, וכוחות הצבא הסרביים הגיבו בכוח רב-נגד הבדלנים והטרוריסטים האלבנים^[4]. לאחר שממשלת סרביה לא שעתה לאזהרות הקהילה הבינלאומית, פתחו כוחות נאט"ו במתקפה אווירית על סרביה ב-1999, כדי להסיג את צבא סרביה מקוסובו^[5].

התבוסה בקוסובו כירסמה במעמדו של מילושביץ'^[6]. בספטמבר 2000 הוא סירב להודות בניצחונה של האופוזיציה בבחירות לנשיאות^[7]. הפגנות ענק ומחאות אלימות התקיימו בבלגראד ב-5 באוקטובר, ובעקבותיהן נאלץ מילושביץ' לפרוש מתפקידו. למחרת מונה מועמד האופוזיציה, ווייסלב קושטוניצה, לנשיא יוגוסלביה^[8].

האישומים בפשעי מלחמה ומותו

במהלך מלחמת קוסובו, באוקטובר 1999, תובעת האו"ם לפשעי מלחמה, קרלה דל פונטה, הודיעה שניתן להאשים את מילושביץ ברצח עם, עקב הזוועות שביצעו הכוחות היוגוסלבים באלבנים בקוסובו. חקירות או"ם קודמות בקוסובו, כבר הביאו להאשמת מילושביץ' ו-4 שרים בממשלתו בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות שבוצעו בהוראתו^[9].

ב-1 באפריל 2001 הוא נעצר ביוגוסלביה בחשד לשחיתות ופשעי מלחמה^[10], וב-28 ביוני הוסגר לבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר בהאג^[11]. לאחר הסגרתו לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, נוספו לכתב האישום אישומים במעורבותו ברצח עם שבוצע בבוסניה ובפשעי מלחמה שבוצעו בקרואטיה. משפטו נפתח ב-12 בפברואר 2002, ומילושביץ' בחר לנהל בעצמו את ההגנה, בטענה שהוא אינו מכיר בסמכותו של בית הדין^[12]. הוא הואשם ב-66 סעיפים של רצח-עם, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. כתב האישום המורכב כיסה כעשור של הסכסוך בבוסניה, קרואטיה וקוסובו בשנות ה-90^[13].

שלב ההוכחות במשפט נפתח בספטמבר 2002^[14] באוקטובר 2004, בעקבות הידרדרות במצבו הבריאותי, מינה לו בית הדין סנגור. ב-11 במרץ 2006, טרם סיום משפטו, נמצא מילושביץ' ללא רוח חיים בתאו בגיל 64^[15]. רופאים בהאג מצאו אחר כך כי מילושביץ' נטל בכוונה תרופות שגויות^[16].

משפחתו

אשתו מירה מרקוביץ', הייתה פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת בלגרד, והמשיכה ללמד בפקולטה לניהול של האוניברסיטה במשך שנות המלחמה ועד למעצרו^[17]. ב-2003 נמלטה לרוסיה לאחר שקיבלה מקלט מדיני, ומתה שם ב-2019 בגיל 76^[18].

לקריאה נוספת

• Louis Sell. Slobodan Milosevic and the Destruction of Yugoslavia. Duke University Press, 2003.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סלובודן מילושביץ' בוויקישיתוף

• סלובודן מילושביץ', במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• דראגן ביסניץ', בלגרד, גירסת מילושביץ' - סלובודן מילושביץ' לא מתחרט ולא מתנצל - בראיון בלעדי, מיוחד ל"הארץ"., באתר הארץ, 20 במרץ 2001
• רצח העם הבוסני ביוגוסלביה ומניעתו של רצח עם בקוסובו באתר "הוועד למאבק ברצח עם"
• חדשות מתעדכנות בנושא משפטי פושעי רצח העם ביוגוסלאביה באתר "הוועד למאבק ברצח עם"
• סלובודן מילושביץ', באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אייל בירנברג והסוכנויות, סלובודן מילושביץ': רודן אכזר וחובב סינטרה, באתר ynet, 11 במרץ 2006
• סלובודן מילושביץ', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• סלובודן מילושביץ' (1941–2006), דף שער בספרייה הלאומית