Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מתגייסי היישוב לצבא העות'מאני היו יהודים מבני היישוב העברי בארץ ישראל שבחרו להתעת'מן ולהתגייס לצבא העות'מאני החל מ-1908 ועד סיום מלחמת העולם הראשונה.
עד לשנת 1908 אסר החוק העות'מאני גיוס של מי שאינו מוסלמי לצבא הטורקי וכפה תשלום "כופר צבא" (בַּדַל עַסְכָּרִיָה Bedel-I-Askeri) על הפטורים משירות.
לאחר מהפכת הטורקים הצעירים ב-1908 שונה החוק והתיר גיוס בני דתות לא מוסלמיות. בטורקיה עצמה התקבל החוק החדש בעוינות רבה על ידי הקהילות היהודיות והנוצריות וזאת לאור ה"מוניטין" שהיה לצבא הטורקי הן בתחום היחס לחיילים והן לאור קנאות הדתית שהמשיכה לשרור בין מפקדיו. אי לכך פעלו ראשי הקהילות לפטור את חייבי הגיוס במגוון שיטות שכללו תשלום כופר מוגדל, שיחוד רופאים ופקידים ובמקרים קיצוניים אף עזיבת טורקיה.
בניגוד לטורקיה עצמה שם הרוב המוחלט של התושבים היו אזרחים עות'מאנים הרי ברחבי האימפריה הטורקית חיו מגוון של תושבים שלא היו אזרחים ולהם הציעו השלטונות את חלופת ההתעת'מנות (קבלת האזרחות העות'מאנית). עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה נחלקו הדעות ביישוב בין המיעוט שצידד בקבלת האזרחות מתוך תקווה שיזכה בכך לאהדת השלטונות לבין הרוב, בעלי האזרחות הזרה, ששלל קבלת אזרחות עות'מאנית והעדיף להסתמך על חוקי הקפיטולציות כדי לקבל זכויות יתר וחסינות בחסות הקונסולים של המדינות השונות בארץ.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ביטלו השלטונות את הזכויות (הקפיטולציות) שניתנו לאזרחים הזרים והכריחו את תושבי הארץ שלא התעת'מנו עד המלחמה (רובם היה בעלי אזרחות של רוסיה שהייתה אויבת לטורקיה) לבחור בין התעת'מנות (וגיוס לצבא) לבין עזיבת הארץ. מספר רב של תושבי הארץ עזבו את הארץ למצרים אך רבים עדיין "ישבו על הגדר" ולא החליטו. פרשת גירוש יפו ב-17 בדצמבר 1914 הגבירה את הלחץ על אנשי היישוב היהודי להחליט ואכן רבים בחרו להתעת'מן כדי להימנע מגירוש.
על פי אותו חוק הטורקי שהתקבל ב-1908, כל אותם שקיבלו את האזרחות העות'מאנית והיו כשירים לשרת בצבא היו מחויבים להתגייס לצבא העות'מאני. רובם של אנשי היישוב בארץ התנגדו לגיוס בניהם ונקטו בשלל פעולות כדי לשחררם מחובה זו. המשפחות האמידות שילמו לשלטונות כופר לשחרור בניהם בעוד שהמשפחות דלות האמצעים שלחו את בניהם אל מחוץ לגבולות האימפריה העות'מאנית או שניסו לשחד גורמי ממשל וצבא כדי להקל על השירות או שעודדו אותם לערוק מהצבא וסייעו להסתרם "עד יעבור זעם".
רבים מרבני היישוב הורו לתלמידי הישיבות להתפלל לביטול הגזרה.
כתוצאה מכל ההאמור לעיל התגייסו, בסופו של דבר, רק עשרות בודדות של צעירים שרובם היה עני מלהשיג שחרור. רק מעטים מהם התגייסו בשאיפה לפתח קריירה צבאית והצטרפו לבתי ספר לקצינים[1]. מגויסים אלו השתתפו במערכות שקדמו למלחמת העולם הראשונה (כמו מלחמות הבלקן).
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה החליט השלטון העות'מאני להגדיל את סדר הכוחות של הצבא ולכן הוחמרה ההקפדה על חובת הגיוס לצבא. כמו כן, כפי שצוין לעיל, גבר הלחץ על בני היישוב לבחור בהתעת'מנות ובגיוס תחת איום הגירוש.
אל מול עליית הנכונות של בני היישוב להתגייס לצבא הטורקי עמדו הידיעות על היחס ליהודים בצבא זה הן מבחינת האנטישמיות והן מבחינת תנאי השירות.
לאור ההתנגדות של רבים ביישוב להתגייסות ואל מול הידיעות על הקורה בצבא הטורקי התגברו הניסיונות להימנע מהשירות הצבאי במגוון שיטות:
אל מול הניסיונות, של חלק מהישוב, להשתחרר מעול השירות הצבאי, נמצאו רבים שצידדו בהתגייסות. המניעים של קבוצה זו היו:
ערך מורחב – טאבור עמליהמאחר שמלחמת העולם הראשונה הוכרזה על ידי טורקיה כג'יהאד[2] צומצמו אפשרויות השירות של היהודים והנוצרים ורבים מהם שובצו לגדודי עבודה (טאבור עֲמָלִיָה). רובם של הגדודים נשלחו לדרום הארץ לסיוע בסלילת דרכים ובהקמת מסילת הרכבת מנחל שורק לקוסיימה. הפועלים בגדודים סבלו מתנאי עבודה ירודים ביותר וממחסור בבגדים, נעליים ומזון ורבים מהם חלו ואף נפטרו. בגלל התנאים הרעים בגדודים עלה היקף העריקים (פרארים) ולכן פרסם אחמד ג'מאל פאשה ב-26 ביוני 1916 צו המוחל לעריקים שיחזרו לשירות ומאיים בגזר דין מוות למי שלא יחזור[3].
עקב המידע על תנאי השירות הקשים ולאור אי ידיעת השפה הטורקית נטו רוב המתגייסים להתגייס בקבוצות בתקווה לסייע אחד לשני. קבוצות אלו התאפיינו, בדרך כלל, באיכות אנושית טובה ובמוטיבציה גבוהה. בין קבוצות אלו ניתן למנות את:
הקבוצה הראשונה שהתגייסה לצבא הטורקי הייתה של כ-20 צעירים מזכרון יעקב שהיו חברים באגודת הגדעונים בהנהגתו של אלכסנדר אהרנסון. זה היה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה והמתגייסים הוצבו בנקודות שונות בגליל כחיילים מן השורה. אולם עם פרוץ המלחמה נלקחו מהם הנשק והמדים והם הועברו לגדודי העבודה (טאבור עמליה). דבר זה הביא לירידה במוטיבצית המתגייסים ולכך שרבים מהם עזבו, בצורה זו או אחרת, את השירות[4].
הנהגת היישוב יזמה הקמת מליציות מקומיות, כחלק מהצבא העות'מאני, שיעסקו בשמירה ובהגנה על גבולות הארץ. יוזמה זה הובלה על ידי ישראל שוחט ופועלי ציון בתמיכת דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי כשמאחוריה עמדה השאיפה לקבל מהטורקים תמיכה בשאיפות הציוניות בארץ ישראל. פעילות זה מחלקה כדלקמן:
פרק זה מתייחס לגיוסם של תלמידים מ-4 בתי ספר:
בניגוד למתגייסים קודמים הייתה התייחסות השלטונות למתגייסים אלו טובה יותר ב-2 אספקטים:
מספר מועט של תלמידים שהתגייסו ראשונים נשלח לבית ספר לקצינים בבעלבכ שבלבנון, אולם רוב התלמידים התגייסו לאחר פסח ב-30 באפריל 1916[6]. דרכם לאיסטנבול עברה דרך דמשק שם חיכו 10 ימים להגעת תלמידים נוספים ואז עוד מספר שבועות עד איסטנבול. בהגיעם לעיר חולקו בין 5 גדודים (קורסים) כשכל גדוד, שמנה 3-בּּוּלוּקים (פלוגות), חנה באחת מהעיירות ליד היידר פאשא (בצד האסיאתי של איסטנבול). פלוגות אלו היו מעורבות וכללו רוב של טורקים וערבים ורק 4–5 יהודים. סדר היום כלל אימוני שדה ותרגילי סדר. תנאי השירות של המתגייסים היו קשים מאוד כשמצד אחד חוו לכלוך וזוהמה ומצד שני התמודדו מול יחס עוין, ואלים לא פעם, מפרחי הקצונה המוסלמים.
בעיה נוספת איתה התמודדו המתגייסים הטריים הייתה אי ידיעת השפה הטורקית (תוֹרְכְּצָ'ה בִּילְמֶיֶנְלֶר - "בלתי יודעים טורקית"). כל הפקודות ניתנו בטורקית וחוסר היכולת להבין חלק גדול מהשפה הביא לחיכוחים בין המתגייסים למפקדים. בניסיון לפתור את הבעיה קיבצו את התלמידים לכיתות לימוד טורקית אולם אלו פוזרו לאחר שהמורה האשים את התלמידים היהודים בהסתרת ידיעת השפה. לעזרת המגויסים באו ראשי הקהילה היהודית באיסטנבול וכן מנהיגי חברת "עזרה", יק"א, בני ברית וההסתדרות הציונית העולמית[7]. אלו הפעילו לחץ על שלטונות גרמניה שהפעילו לחץ על צבא טורקיה לחדש את כתות לימוד הטורקית. ואכן תוך זמן קצר כונסו המתגייסים הישראלים לפלוגה חדשה שנקראה "האדונים העבריים" (הִיבְּרַאנִילֶאר אֶפֶנְדִילֶר). הפלוגה פורקה לאחר 6 שבועות (עם תום של האימון הראשוני) ואת שלבי האימון הבאים עשה כל מתגייס במסגר הפלוגה המקורית שלו.
בדצמבר 1916 סיימו הקאדטים את קורסי ההכשרה והוסמכו למועמדי קצונה במילואים (זאַבִּיט נַאמְזִיטִי) ונשלחו למערכות הקרב בחזיתות השונות בהן היה מעורב הצבא העות'מאני וביניהן:
ביחידותיהם עסקו רוב החיילים בתפקידים לא קרביים כמו אימון, הדרכה וכמתרגמים בין הגרמנים לטורקים (לאור ידיעת שתי השפות). לפי עדויות החיילים היה יחס הפיקוד הטורקי לקצינים הישראלים הוגן ומקצועי. אולם בשלהי 1917 חל שינוי לרעה ביחס זה בעקבות מספר מקרים שהגבירו את החשד של הטורקים בנאמנותם של הקצינים היהודים:
בעקבות חשדות אלו הועברו רבים מהקצינים לתפקידי מנהלה בהם לא נחשפו לחומרים רגישים. במהלך 1918 הואץ תהליך ההתפרקות של הצבא הטורקי והתגברה כמות העריקים ממנו שעשו דרכם לארץ ישראל. בסיומה של המלחמה בנובמבר אותה שנה נשארו רק חיילים בודדים בשירות פעיל וגם הם שוחררו ב-1919.
רבים מאלו שנטשו את הצבא העות'מאני ב-1918 התגייסו לגדודים העבריים תוך שהם מביאים איתם את ניסיונם הצבאי. גם לאחר המלחמה רבים מהחיילים היו מעורבים בפעילות ביטחונית במסגרת ארגון ההגנה ואחרים.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
