Remove ads
משרד ההסברה היה משרד ממשלתי שהתקיים לסירוגין בין השנים 1974–2023.
משרד ההסברה הראשון הוקם ב-1 באפריל 1974, כחלק ממשרדיה של ממשלת ישראל, ופורק ב-1 באפריל 1975. המשרד היה אמון על ריכוז פעולות ההסברה בישראל ובחוץ לארץ, תוך פעולה משותפת עם משרד החוץ בנוגע להסברה בחוץ לארץ[1].
במרץ 2009 הוקם משרד ההסברה והתפוצות, במהלך הקמת הממשלה ה-32. לתחום האחריות של המשרד הועברו מרכז ההסברה, לשכת הפרסום הממשלתית ולשכת העיתונות הממשלתית. לאחר הבחירות לכנסת ה-19 והשבעת הממשלה ה-33 במרץ 2013, הוחלט על ביטולו של משרד ההסברה והתפוצות לפי דרישתו של שר האוצר יאיר לפיד[2] ועל איחודו עם מערך ההסברה הלאומי שבמשרד ראש הממשלה.
במאי 2015, עם הקמתה של הממשלה ה-34, הועברה פעילות ההסברה למשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה שבראשות גלעד ארדן[3].
בינואר 2023 הוחלט למנות את השרה במשרד ראש הממשלה גלית דיסטל-אטבריאן לשרת ההסברה[4]. ב-12 באוקטובר 2023 דיסטל-אטבריאן התפטרה מתפקידה בממשלה וחזרה להיות חברת כנסת בעקבות טבח שבעה באוקטובר שהתרחשה פחות משבוע קודם לכן. מיד לאחר ההתפטרות, היא צוטטה באומרה כי "משרד ההסברה התרוקן מסמכויות ומהווה בזבוז של כספי ציבור, ולא יכול לתרום למדינה תרומה משמעותית". ההתפטרות נכנסה לתוקף לאחר 48 שעות, וכעבור ימים אחדים החליטה הממשלה על סגירתו.
Remove ads
ב-1 באפריל 1974 הודיע בכנסת שר המשפטים, חיים צדוק, על כך שהממשלה החליטה להקים משרד הסברה שירכז את פעולות ההסברה בישראל ומחוצה לה[5]. המשרד, שהוקם בהשראת מסקנות דו"ח ועדת פלד מ-1969, התבסס על גוף הנהלת שירותי ההסברה שחדל להתקיים. בראש המשרד מונה, שמעון פרס, מסיעת המערך, אשר כיהן בממשלה הקודמת כשר התקשורת הראשון. עם הקמת משרד ההסברה, הועברו אליו יחידות ממשרדי ממשלתיים שונים על תקציביהן ועובדיהם:[1]
- לשכת העיתונות הממשלתית- ממשרד ראש הממשלה
- מחלקת הפרסומים הממשלתית- ממשרד האוצר
- היחידה לפרסומים, היחידה לטיפול בכתבי חוץ, מרכז האינפורמציה, חלק ממחלקת האורחים ויחידת התערוכות, סרטים ורדיו- ממשרד החוץ
- מרכז ההסברה ושירות הסרטים בראשות יהודה אילן - ממשרד החינוך.
עשרה ימים לאחר הכרזה זו, התפטרה גולדה מאיר מראשות הממשלה[1]. מהלך זה הוביל להקמת הממשלה ה-17 בראשותו של יצחק רבין, וסבב מינויי שרים בהתאם: שמעון פרס מונה לשר ביטחון, ואהרן יריב, שכיהן כשר התחבורה, מונה במקומו לשר ההסברה. יריב, אלוף (במיל.), שימש כראש אמ"ן בעבר ובתפקידים שונים בצמרת הצבאית. לאחר שחרורו מצה"ל הצטרף לסיעת המערך, ושימש כבכיר בסיעה בתפקידים שונים[1].
תוכנית העבודה של המשרד, עם כניסתו של השר אהרן יריב לתפקיד, ניסתה להגדיר ולקבוע תחילה, את תחומי אחריות המשרד, היקף האמצעים שיעמדו לרשותו ואת מהות קיומו[1]. בירורים אלה נמשכו עד ספטמבר 1974 לערך, כאשר בדיון בין ראש הממשלה, שר האוצר והשר יריב נקבע היקף תקציב המשרד ותקני כוח האדם שיכללו בו. תחומי האחריות נקבעו לפי החלוקה הבאה: פעולות ההסברה בארץ ירוכזו תחת אחריותו של משרד ההסברה, ומשרד החוץ יהיה אחראי לפעולות ההסברה בחוץ לארץ. עוד נקבע כי, תוך שיתוף פעולה תמידי בין המשרדים, משרד ההסברה יספק למשרד החוץ חומרי הסברה לפעילותו בתפוצות.
יעדי ההסברה בארץ אומנם נקבעו כבר במסקנות דו"ח ועדת פלד, ובין אם הושפעה עבודת המשרד ממסקנות דו"ח זה ובין אם לאו, תוכנית העבודה של המשרד לשנת 1975 הדגישה את הטיפול ההסברתי באוכלוסיות בפנים הארץ[6][1]. התוכנית יישמה דגש על הטיפול ההסברתי בזרים בארץ על סוגיהם: צליינים, תיירים נוכרים, תיירים יהודים הבאים לשהיות קצרות וממושכות ועוד. נוסף על כך, צוין בתוכנית זו, כי בנוסף להידוק הקשר ושיתוף הפעולה עם משרד החינוך והתרבות, ייעשה מאמץ לרתימת ארגונים וולונטאריים לפעולות הסברה ולהפקת סרטים וחומרי הסברה לחוץ לארץ[1].
מבנה המשרד ודפוסי עבודתו
משרד ההסברה שהתקיים במשך שנה אחת בלבד, משך זמן קצר בפועל, תרם לתשתית שירותי ההסברה. כפי שפרסם מבקר המדינה, המשרד יצר דפוסי עבודה ראשוניים לתיאום פעולות הגורמים הממלכתיים הקיימים בתחום ההסברה באמצעות הפורומים המתאימים שהקים[7].
תחת השר, אהרן יריב, עמד המנהל הכללי של המשרד, אלוף-משנה (במיל.) דוד פרחי שלפי הצעתו אורגן משרד ההסברה על יחידותיו[5]. ביוני 1974, הוחלט להקים מספר פורומים על מנת להבהיר את בעיות היסוד המונחות מול נושא ההסברה ולתאם דרכי פעולה בעניינים שוטפים:
- פורום הנהלת משרד והפורום היומי
- פורום ההסברה הממלכתית
- פורום לענייני היום של רשות השידור
- פורום כתבי חוץ
פורום הנהלת המשרד, שהיה פורום פנימי, התכנס בפועל פעם אחת בלבד, אך הפורום היומי, שכלל את כל ראשי יחידות המשרד התכנס מדי יום אצל השר או אצל המנהל הכללי[1]. פורום ההסברה הממלכתית, שנועד להיות הפורום הבין-משרדי והבין-מוסדי המתאם, התכנס בקביעות פעם בשבועיים. הפורומים האחרים נועדו רק למסירת אינפורמציה ולא לגיבוש מדיניות ותדירות התכנסותם לא הייתה קבועה. הפורום לענייני היום של רשות השידור התכנס אחת לשבוע, בלשכת השר או אצל המנהל הכללי, למסירת אינפורמציה שוטפת על מדיניות הממשלה ועל המצב הביטחוני-מדיני. פורום כתבי החוץ הופעל כשהיה צורך ענייני לקיים פגישות רקע או מסיבות עיתונאים, ומגע שוטף עם העיתונאים מומש באופן תמידי. רוב הפורומים הופעלו במחצית השנייה של 1974[1].
היחידות שהועברו ממשרד החוץ נטמעו בעבודת משרד ההסברה, והוקמו יחידות חדשות על בסיסן:
אגף למעקב ותכנים
אגף זה נועד להיות מטה לפעולות תעמולתיות בישראל ומחוצה לה[1]. האגף פעל לביצוע מעקב אחר ההתרחשויות בתחום המדיני והביטחוני במשך כל שעות היממה, תוך עיבוד הצעות לתגובות הסברה מידיות כאשר מתעורר הצורך בהן. האגף החל בפעולתו, עקב קשיים טכניים, רק במחציתו השנייה של חודש נובמבר 1974, כשבינואר 1975 מנה 12 עובדים. האגף פעל לעיבוד תכנים להסברה שוטפת, היזון חוזר בנושא ההסברה וארגון פעולות הסברה והדרכה.
המעקב בוצע בעזרת מרכז דיווח ותפוצה של האגף, שתפקידו היה לרכז את הידיעות המגיעות מהתקשורת וגורמים שונים[1]. לצורך כך העמיד המרכז מספר צוותים לתורניות: צוות פנים האחראי לאיסוף, דיווח והערכה שוטפת בנושאי ההסברה בארץ כפי שמתקבל מאמצעי התקשורת ורשות השידור וצוות חוץ האחראי לאיסוף, דיווח והערכה שוטפת של אמצעי התקשורת בחוץ לארץ בשיתוף משרד החוץ. האגף הכין מצע רעיוני לגיבוש תוכני ההסברה הממלכתיים והנהלת המשרד קיימה סדרת דיונים על כך בהשתתפות ראשי היחידות של מרכז ההסברה. כדי להבטיח פעולה תקינה של האגף בתחום ההסברה בחוץ לארץ, נקבעו נוהלי פעולה ליחסי גומלין בין משרד החוץ לבין משרד ההסברה אולם לא נקבעו בכתב דרכי תיאום בין האגף לבין יתר יחידות משרד ההסברה.
שירות הסרטים הישראלי
השירות, שהוקם על ידי מרכז ההסברה בשנת 1957 ובאפריל 1970 הועבר למשרד החינוך והתרבות, היה הגוף היחידי שהורשה להפיק סרטים מטעם המדינה ולהפיצם בישראל ומחוצה לה[1]. בנוסף, באחריות השירות היה להפיק תוכניות מיוחדות ומשדרי שירות של כל משרדי הממשלה עבור הטלוויזיה. בשירות הועסקו 14 עובדים, אשר נעזרו מדי פעם בבעלי מקצוע מענף הקולנוע והטלוויזיה. משנת 1973 עד סוף דצמבר 1974 הושלמה הפקתם של 50 סרטים, ו-73 היו בשלבי הפקה שונים. בשירות הוקמה ועדת נושאים, במסגרת משרד ההסברה, שתפקידה היה לדון בתכני הסרטים ובמדיניות הפקתם והפצתם.
לשכת העיתונות הממשלתית
הלשכה סיפקה שירותים לעיתונות הישראלית ולנציגי התקשורת הזרה[1]. היא פעלה בירושלים ובתל אביב והועסקו בה 57 עובדים. הלשכה פרסמה באופן רצוף ידיעות והודעות ממשלתיות, והפיצה בשפה האנגלית ידיעות מדיניות, צבאיות וכלכליות, ומידע בנושאים כלכליים העשויים לעניין את העיתונות הזרה. מחלקת הצילומים של הלשכה שימשה כמרכז לצילומים הנוגעים לכל שטחי החיים במדינת ישראל. המחלקה הכינה כתבות מצולמות וסיפקה תצלומים לכתבים החוץ לפי בקשתם.
שירות הידיעות היומי לכתבים זרים
שירות ה-Israel News Service) I.N.S) גובש לקראת סוף 1974 במשרד ההסברה במטרה לספק שירות ידיעות שיניב מדי יום כתבות ופרשנות לכתבים זרים ולסוכנויות הידיעות הזרות בישראל[1]. בתחילה הופעל השירות באופן ניסיוני למשך מספר חודשים, לשם הערכת יעילותו. הנהלת משרד ההסברה העריכה כי השירות יעלה כחצי מיליון לירות ישראליות לשנה, והשירות במסגרת המשרד נשאר במתכונתו הניסיונית.
תיאום בין-משרדי
משרד ההסברה ניסה להתוות דפוסי תיאום עם משרדים ממשלתיים אחרים[1]. פורום ההסברה הממלכתית שהתכנס באופן דו שבועי, מילא את פונקציית התיאום בעיקרו, מעצם הכללת נציגי משרד החוץ, נציגי צה"ל, נציגי הסוכנות היהודית, נציגי רשות השידור ונציגי משרדים ממשלתיים אחרים בהתאם לצורך- משרד החינוך והתרבות, משרד התיירות ועוד. בהשתתפות גורמים אלו, הוקמו שתי ועדות: האחת, לתיאום בנושא פרסומים והשנייה לתיאום בנושא סרטים, במסגרת יחידות משרד ההסברה.
בנוסף לנוהלי הגומלין בין משרד החוץ לבין המשרד במסגרת האגף למעקב ותכנים, נוהל תיאום ההסברה עם משרד הביטחון התגבש במהלך עבודתו של משרד ההסברה[1]. בנוסף לתיאום שוטף באופן יומי, נקבע כי נוהל ההסברה בשעת המלחמה ימוסד על ידי שר הביטחון ושר ההסברה. בשעת רגיעה, נקבע, שדובר צה"ל וקצין חינוך ראשי ישתתפו בפורום ההסברה הממלכתית, כאשר קצין החינוך הראשי ישתתף בנוסף בוועדת הפרסומים של משרד ההסברה. נוהל התיאום עם רשות השידור נתקל בקשיים, עקב היותה רשות סטאטוטורית עצמאית. עם זאת, נקבעה פונקציה למעקב אחר שידורי הרדיו והטלוויזיה ונערך פורום חדשות שבועי. שר ההסברה, והמנהל הכללי לחלופין, תקשרו באופן שוטף עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, המנכ"ל ומנהלי המחלקות השונות של הרדיו והטלוויזיה[1].
הקשיים שעמדו מנגד ופירוקו
למרות הניסיונות שפורטו לעיל, עקרון הפרדת הסמכויות והתיאום בין משרד החוץ לבין משרד ההסברה החדש צפה קשיים כבר מראשיתו, עקב אי בהירות באופן חלוקת תחומי האחריות[5]. עובדי ההסברה שנשלחו לתפקיד בחוץ לארץ מונו על ידי משרד החוץ. בשהותם בחוץ לארץ, השליחים נכפפו למשרד החוץ והיו תחת אחריותו, והמגעים עם הארגונים היהודים בחוץ לארץ נשארו, גם הם, כפופים תחת משרד החוץ. הייתה זו למעשה, חריגה מייעודו הבסיסי של משרד ההסברה שתפקידו אינו יועד לרכז אדמיניסטרציות, כי אם לנהל תיאום בייצוגה של ישראל כלפי חוץ, עד כמה שאפשר. שרי המשרדים נועדו מספר פעמים לתיאום מתווה שיתוף פעולה, אך ההחלטה הסופית הייתה בידי ראש הממשלה. האחריות על אספקת חומרי ההסברה לחוץ לארץ הועברה, כאמור, לידי משרד ההסברה ב-15 באוקטובר 1974, תוך ניוד חלק מיחידותיו של משרד החוץ על עובדיהם ותקציביהם. עוד הוחלט כי מינוי הנציגים הנשלחים לחוץ לארץ יבוצע לפי החלטותיה של ועדה משותפת של שני המשרדים[1].
אי בהירות זו, צפתה חיכוכים, תחרות ומריבות בין המשרדים[1]. הקשר המיניסטריאלי הרציף של משרד החוץ לגורמי ההסברה השונים מנע את כינונה של מערכת הסברה ישראלית בחוץ לארץ תחת המשרד החדש. נוצר מצב בו הגוף העוסק בהסברה בפועל, אחראי על כוח האדם ועל הפעלתו, ואחראי על הפיקוח הוא משרד החוץ. בעוד שמשרד הסברה, שתפקידו היה לקיים את תשתית ההסברה, היה מנותק מאותם גורמים שעוסקים בהסברה בפועל, כדוגמת נציגי ישראל בתפוצות. הייתה זו הנצחת הכפילויות במינהל הציבורי הישראלי כפי שהייתה קיימת עד הקמת משרד ההסברה, שלמעשה מנעה ממנו למלא את הפונקציות שלטובתן הוקם מלכתחילה[1].
קושי נוסף היה ריבוי הגופים הממשלתיים העוסקים בהסברה בהיקף נרחב[1]. הן משרד החוץ, משרד התיירות ומשרד הביטחון על יחידותיהן, עסקו בפרסום חוברות הסברה, הפצת מידע לעיתונות חוץ, הכנת סרטים ותוכניות רדיו, הכנת תערוכות והשתתפות בהן, ייזום ותכנון כנסים ומפגשים בינלאומיים. אלו היו אותם הכלים באמצעותם פעל משרד ההסברה, למעשה, לקידום ההסברה הישראלית. משרד ההסברה היה אמור היה לרכז את הגורמים הללו, אך למעשה לא נבחנה עבודת התיאום ביסודיות ונוצרו כפילויות שלא נדונו ולא נמצא להן פתרון.
עד מהרה התברר כי הסיכוי להקים משרד יעיל מתוחכם ומתואם, שירכז בידיו את כל סמכויות ההסברה במדינה, התגלה כבלתי ניתן להשגה על רקע המציאות הישראלית של יריבויות פנימיות, תחרות בירוקרטית, מאבקים אישיים ומפלגתיים ותחרות בין משרדית[1]. גם ויכוחים עקרוניים ואי קבלת החלטות ברורות בסוגיית מדיניות ההסברה הממלכתית וייצוג שיקוליה במערכת המדינית, מנעו את הצלחת ניסיון הקמתו של המשרד החדש. משרד ההסברה לא רכש לעצמו סמכויות ברורות, לא נקבעה מדיניות בתחום זה וענייני ההסברה לא קיבלו עדיפות מתאימה בעבודת הממשלה. כפי שנטען בדיון בכנסת ב-22 בינואר 1975, שהצביע על תחילת מפלתו של משרד ההסברה, דלות אמצעי ההסברה הישראלית נכשלו מול שפע התעמולה הערבית. בכנסת, נמתחה ביקורת על הקשיים הארגוניים של משרד ההסברה, חוסר התיאום עם משרד החוץ ועל אי השימוש ההסברתי בקהילות היהודיות ובמנגנוניהן[1].
עקב הקשיים הללו והביקורת שנמתחה בעקבותיהם, אהרן יריב התפטר מתפקידו כשר ההסברה ופרש מהממשלה. ב-20 במרץ 1975 הודיעה הממשלה כי החליטה לבטל את משרד ההסברה ולפזר את יחידותיו[1]. פירוק המשרד, שהחל ב-1 באפריל 1975, החזיר את הפונקציות העיקריות בתחום ההסברה בחוץ לארץ למשרד החוץ. אל שורות המשרד התקבלו בחזרה היחידה לפרסומים, מדור אורחים זרים, יחידת סרטים וטלוויזיה, יחידת הדרכה מקצועית ויחידת התערוכות. משרד ראש הממשלה הופקד על התיאום וקיבל לשורותיו את לשכת העיתונות הממשלתית, הטיפול בעיתונאים מבקרים ובנציגי הקבע של העיתונות הזרה, הפורומים לתיאום הסברה, המחלקה למעקב ושירות הידיעות היומי לכתבים זרים (I.N.S). פירוק המשרד הניב ביקורת קשה בכנסת, בה נטען כי כישלון ההסברה הוא אחד הכישלונות החמורים של ישראל במישור האדמיניסטרטיבי-ארגוני ויותר מכך, זהו כישלון בקו ההסברה ותוכנה. עצם ביטול המשרד עורר את השאלה האם כלל היה נחוץ להקימו[1].
אל מול קראות אלה טען דוד פרחי, המנהל הכללי של משרד ההסברה בתקופת פעילותו, כי גם לאחר פירוק המשרד, גיבוש מדיניות הסברה ממלכתית מחייב טיפול ברמה מיניסטריאלית[8]. פרחי טען כי בנוסף למשרד עצמאי, ההסברה הישראלית מחייבת קשר הדוק, ללא גורמי תיווך, בין מערך ההסברה לבין מוקדי קבלת ההחלטות בתחומים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים-חברתיים, שכן רק ברמה זו יתאפשר ייצוג השיקול ההסברתי בקבלת ההחלטות. על ההיבט ההסברתי לקבל משקל מתאים בשיקולי הממשלה, וזה העיקרון המרכזי שבגינו לא זכה המשרד למלא את ייעודו ההסברתי[1].
כתוצאה ממהלכי פירוק משרד ההסברה, הונהגו שינויים קלים בכמה מזרועות ההסברה שעיקרם היה למסד שיתוף פעולה בין לשכת העיתונות הממשלתית, שבאחריות משרד ראש הממשלה, לבין משרד החוץ[5]. שיתוף פעולה זה שגרם לערעור וטשטוש תחומי אחריותן של היחידות, יצר מצב בו, החל משנת 1977, החלה לשכת העיתונות לפעול יותר להסברת המדיניות של ישראל בקרב עיתונאיי חוץ. לשם כך, ערכה הלשכה סיורים לכתבים אלו והחלה להזמין ארצה קבוצות של עיתונאים מארצות הברית ואירופה. פעילות זו, לפי טיבה, שייכת לתחום ההסברה של משרד החוץ ויצרה כפילות נוספת. כמו כן, משרד החוץ עבר תהליך של ארגון מחדש. במשרד הורכב אגף הסברה שבראשו עמד אחד מסגני המנהל הכללי. האגף נבנה מצירוף מספר יחידות קיימות של המשרד: מחלקת ההסברה, מחלקת העיתונות ודובר המשרד, מחלקת האורחים, המחלקה לקשרי תרבות ומדע והמחלקה לקשרי ציבור[1].
Remove ads
ארגון אש"ף פעל מאז הקמתו ב-1964 לערעור זכותה של מדינת ישראל להתקיים. בסיוע של מדינות ערב והמשטר הסובייטי, פעל ארגון אש"ף באמצעות תעמולה להצגתה של מדינת ישראל כמדינת טרור ואפרטהייד, השוללת את זכויות הערבים[9].
מלבד שרים ואישים ישראלים ויהודים רבים שהתראיינו באמצעי התקשורת הבינלאומיים בניסיון להציג את עמדת ישראל לגבי המהלך הפלסטיני להכרת האומות המאוחדות במדינה פלסטינית ללא משא ומתן עם ישראל, ארגן משרד ההסברה והתפוצות פרויקטים מגוונים של דיפלומטיה ציבורית אשר השתמשה באזרחים, סטודנטים ומתנדבים להסברת ישראל בעולם. דוגמה לכך הייתה בניו יורק, בניסיון להמחיש את ההבדל המהותי שבין צעדים חד-צדדיים לצעדים הבנויים על דיאלוג ושיח, משרד ההסברה והתפוצות, בשיתוף הקונסוליה הישראלית בניו יורק והמועצה היהודית לקשרי קהילה, ארגן אירוע הידברות ומפגש עם צעירים ישראלים מרקעים שונים, כדי שיספרו על החיים בישראל[10].
Remove ads
הקמת מערך ההסברה הלאומי
בעקבות דוח מבקר המדינה מס' 60 א', החליטה הממשלה ביולי 2007 (החלטה מס' 1936) על הקמת מערך ההסברה הלאומי. במסגרת זו הוחלט על הקמת מטה ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה, אשר יתאם את כל גורמי ההסברה במדינת ישראל כדי להציג מדיניות הסברה אמינה, אחידה ועקבית. ובתפקידו לאגד את המסר הלאומי של כל גורמי ההסברה בישראל כגון: משרד ראש הממשלה, משרד החוץ, משרד ההסברה והאסטרטגיה, משרד המודיעין, דובר צה"ל ופיקוד העורף[11].
הצעות הרפורמה: ניהול מדיניות מול הקמת משרד ממשלתי
יש הטוענים כי הקמה מחודשת של משרד ההסברה, באופן שיאפשר לו את מלוא הסמכויות והאחריות, היא חיונית יותר מכל. מנגד, יש הסבורים כי הקמת משרד נוסף למערך משרדי הממשלה רק תנפח את המנגנון הממשלתי ותכביד על משלמי המסים בישראל. צעד זה לטענתם, ייצור בלבול נוסף ולא תושג יותר אחידות בתחום המדיניות ובתחום הארגוני, כי אם כפילות סמכויות וחוסר יעילות[1].
לדידם, יש להקים גורם אחד במסגרת משרד ראש הממשלה, אשר ירכז את כל גורמי ההסברה הממשלתיים, ושתהיה בידיו הסמכות לגיבוש מדיניות הסברתית אחידה. גוף זה, שדומה במתכונתו ל"הנהלת שירותי ההסברה" משנת 1966, ו"רשות ההסברה" מ-1977, יהיה כפוף לאחריותו המיניסטריאלית של ראש הממשלה, ואליו יצורפו כל גורמי ההסברה הפזורים כיום בין משרדי הממשלה: משרד החוץ, משרד הביטחון, משרד החינוך, משרד התיירות ודוברי המשרדים השונים[1]. הצעת הרפורמה כוללת מתן אחריות וסמכות כוללת לגוף החדש שיוקם לצורך גיבוש מדיניות הסברה ממשלתית ואכיפתה על כל גורמי ההסברה. הרפורמה מדגישה את הצורך בביטול הכפילות הקיימת בפעילות גורמי ההסברה הממשלתיים, וחשיבות ההכשרה המקצועית לכל עובדי שירותי ההסברה בארץ ומחוצה לה. הצעת הרפורמה אף כוללת סיוע של חברות מקצועיות בתחום ההסברה והתקשורת, כדוגמת חברות פרסום ויחסי ציבור, לגוף החדש וכן לנציגויות ישראל בתפוצות[1].
למול קריאות אלה, יש הסבורים כי הגורם המכריע בעיצוב התדמית הוא המדיניות - ההחלטות המדיניות על ביטוייהן במציאות[12]. כפי שטען דוד פרחי לאחר פירוקו של משרד ההסברה, גם כיום יש הטוענים כי להסברה יש תפקיד ומשקל, ולפעמים משקל מכריע אך לא בשלב ביצוע המדיניות], כי אם בשלב עיצובה גיבושה או שינויה. חשיבות ההסברה נגלית למעשה כאשר מבחינים במחירה התדמיתי של המדיניות, בהשפעתה על דעת הקהל. לפיכך יש להפריד בין הסברה לחוד ומדיניות לחוד. אך בעידן התקשורת הנוכחי, נראה כי ההסברה חייבת להיות חלק מהותי ובלתי נפרד מהמדיניות. לעיתים כישלון ההסברה הוא קודם כל כישלון המדיניות, זאת משום שבשלב גיבושה היא מתעלמת מדעת הקהל. התחשבות במשקלם האמיתי של נתונים אלה תניב מדיניות חלופית ושונה שסיכוייה להצליח טובים יותר מסיכוייה להחטיא את המטרות ולהיכשל[1].
מכל וכל, ישנה גישה הגורסת כי האלטרנטיבה להסברה הממשלתית היא בדמות ארגונים א-ממשלתיים וארגונים וולנטאריים מן הצד השני של המתרס בתקווה להשפיע על התחום הפוליטי. אולם גישה אחרת בדמות הדיפלומטיה הציבורית גורסת כי ארגונים א-ממשלתיים וארגונים וולנטאריים משלימים למעשה את עבודת הממשלה כאשר ישנו שיתוף פעולה בין הגורמים הממשלתיים אליהם. תנועות ומוסדות, האוחזים בגישה פרו-ישראלית עוסקים בהסברה, עבור ישראל ומטרותיה, מתפרשים בכל העולם, ובארצות הברית בפרט. ארגונים אלה, כדוגמת ELNT וארגון StandWithUs, פועלים במתווה של פעולות לובי ושדולות פרו-ישראליות, ארגון ועידות פרו-ישראליות בינלאומיות, כדוגמת ועידת איפא"ק, ארגון משלחות בינלאומיות, הוצאת עלוני מידע וחוברות על ישראל, שימוש באמצעי התקשורת וטכנולוגיית האינטרנט להפצת אתרים ברשת, ועוד.
Remove ads
בשנת 2009 במהלך כהונתה של הממשלה ה-32 בראשותו של בנימין נתניהו, הוקם מחדש משרד ההסברה והתפוצות ב-6 במאי 2009 בראשות יולי אדלשטיין. המשרד, שהוקם מחדש בהשראת מסקנות דוח מבקר המדינה מ-2007 התבסס על משרד התפוצות, חברה ומאבק באנטישמיות שהיה בראשות יצחק הרצוג. בהחלטת הממשלה מס' 71 מ-3 במאי 2009 נקבע בין היתר כי ממשרד ראש הממשלה יועברו למשרד ההסברה והתפוצות תחומי הפעילות הבאים: חברה ותפוצות; מרכז ההסברה; לשכת הפרסום הממשלתית ולשכת העיתונות הממשלתית. בראש המשרד מונה יולי אדלשטיין, מסיעת הליכוד. מנכ״ל המשרד שנבחר היה רונן פלוט וראש המחלקה להסברה היה שי אטיאס[13].
מבנה
משרד ההסברה והתפוצות נבנה בצורת מחלקות שכללו:
- מחלקת הסברה ודיפלומטיה ציבורית
- מחלקת תפוצות
- מחלקת ניו מדיה
- מחלקת מאבק באנטישמיות
יחידות סמך
עם הקמת משרד ההסברה והתפוצות, הועברו אליו יחידות ממשרדים ממשלתיים שונים על תקציביהם ועובדיהם:
- לשכת העיתונות הממשלתית- ממשרד ראש הממשלה
- מרכז ההסברה - ממשרד החינוך (ב-2013 הועבר אל משרד התרבות והספורט)
- לשכת הפרסום הממשלתית- ממשרד ראש הממשלה (ב-2016 הועברה אל משרד התרבות והספורט)
פרויקטים ותחומי פעילות
משלחות לקמפוסים במסגרת פרויקט "Faces of Israel"
המשלחת "הפנים של ישראל" התבססה על מיזם שהוביל שי אטיאס מנהל בכיר להסברה שהקים את המערך הראשון לדיפלומטיה ציבורית-אזרחית לישראל[14][15]. היא הייתה משלחת של צעירים ערבים, יהודים, להט"בים ויוצאי אתיופיה שיצאה למסע הסברה באוניברסיטאות המובילות בארצות הברית וקנדה. משימת ההסברה כללה פעילות נגד ארגונים המפעילים בקמפוסים פעילויות נגד ישראל ואף מציגים אותה כמדינת אפרטהייד. המשלחת ביקרה ב-81 קמפוסים בצפון אמריקה[16].
מדידת מגמות האנטישמיות בעולם והגשת דוח לממשלת ישראל
הפקת דו"ח אנטישמיות שנתי לסיכום המגמות והאירועים המרכזיים שאירעו ברחבי העולם: מגמות, מדידת שיעורים, זיהוי אזורים בעיתיים, התבטאויות של גורמים שונים, פעילות אנטי-ישראלית וכדומה. הדו"ח הוצג בפני ממשלת ישראל לקראת יום השואה הבינלאומי, ונשלח לקובעי מדיניות, לעיתונאים ולבעלי תפקידים בכירים בישראל. הדו"ח הופק בסיוע המכון לחקר האנטישמיות והגזענות ע"ש סטפן רוט באוניברסיטת תל אביב. בנוסף, הופקה חוברת מאמרים בנושא "הגדרת העבודה של האנטישמיות" בשיתוף אותו המכון[17].
הקמת חדרי תקשורת להפצת מסרים בעיתות חירום
חדר המצב האינטראקטיבי הראשון הוקם בחסות משרד ההסברה בשנת 2012 בלשכת העיתונות הממשלתית במהלך מבצע עמוד ענן על ידי מחלקת הניו מדיה של המשרד[18][19][20].
הייחודיות בחדר המצב הייתה בהקמת שלוחות אינטראקטיביות באמצעות סטודנטים מתנדבים באוניברסיטאות ברחבי הארץ כגון האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת חיפה והמרכז הבינתחומי הרצליה[21].
בשנת 2014 קבע מגזין טיים האמריקני כי הקמפיין "ישראל תחת אש"[22] אשר החל במשרד ההסברה והתפוצות במהלך מבצע עמוד ענן והפך למסר האחיד של כלל גורמי ההסברה הישראלים[23][24], היה אחד הקמפיינים המוצלחים ברשתות החברתיות בשנת 2014 במהלך מבצע צוק איתן[25].
Remove ads
במאי 2015, עם הקמתה של הממשלה ה-34, הועברה פעילות ההסברה למשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה שבראשות גלעד ארדן.
ביוני 2020, הממשלה ה-35 העבירה את נושא ההסברה מהמשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה למשרד ראש הממשלה. בעקבות זאת שונה שם המשרד ל"המשרד לנושאים אסטרטגיים".
בינואר 2023, בסמוך להקמתה של הממשלה ה-37, הוקם שוב משרד ההסברה ובראשותו עמדה גלית דיסטל-אטבריאן.
עם זאת, לאחר הקמתו מחדש של המשרד, לא היה ברור מה סמכויותיו החדשות, שכן המאבק ב-BDS הוא באחריות משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, מערך ההסברה הלאומי כפוף למשרד ראש הממשלה ותקנים נוספים של משרד החוץ אמורים לעבור למשרד לנושאים אסטרטגיים.
ב-12 באוקטובר בעקבות מלחמת חרבות ברזל התפטרה דיסטל-אטבריאן, בעקבות ביקורת ציבורית רבה ותחושה של בזבוז כספי ציבור.[26]
ב-22 באוקטובר החליטה הממשלה על סגירת המשרד והעברת תקציבו, בסך 23.8 מיליון ש"ח ותקני כוח האדם שלו, לטובת מנהלת תקומה האמונה על שיקום יישובי עוטף עזה אחרי טבח שבעה באוקטובר.[27]
Remove ads
| מס' | דיוקן | שם
(תקופת חיים) |
סיעה | תקופת כהונה | ממשלה | ||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| משרד ההסברה | |||||||
| 1 |  |
ישראל גלילי
(1911–1986) |
המערך הראשון | 24 באוקטובר 1966 | 17 במרץ 1969 | השלוש עשרה | |
| העבודה | |||||||
| המערך השני | |||||||
| 2 | _-_Labor_Party_Convention_(1)_(cropped).jpg) |
שמעון פרס
(1923–2016) |
1 באפריל 1974 | 3 ביוני 1974 | השש עשרה | ||
| 3 |  |
אהרן יריב
(1920–1994) |
3 ביוני 1974 | 4 בפברואר 1975 | השבע עשרה | ||
| משרד ההסברה והתפוצות | |||||||
| 4 | .jpg) |
יולי אדלשטיין
(1958–) |
הליכוד | 31 במרץ 2009 | 17 במרץ 2013 | השלושים ושתיים | |
| המשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה | |||||||
| 5 | .jpg) |
גלעד ארדן
(1970–) |
הליכוד | 25 במאי 2015 | 17 במאי 2020 | השלושים וארבע | |
| משרד ההסברה | |||||||
| 6 |  |
גלית דיסטל-אטבריאן
(1971–) |
הליכוד | 17 בינואר 2023 | 14 באוקטובר 2023 | השלושים ושבע | |
Remove ads
- בנימין אקצין, יסודות המדינאות הבינלאומית, ירושלים: אקדמון, 1984
- משה יגר, לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל, להב, 1986
- דני נוה, הסברה ממשלתית: אפשר גם אחרת. מרכז שלם, מכון למדיניות לאומית, 1995
- משה יגר, הערות על שירות החוץ של ישראל. שערי תקוה: מרכז אריאלי למחקרי מדיניות, 2005
- אטיאס שי (2012). Israel’s New Peer-to-Peer Diplomacy in The Hague Journal of Diplomacy
- אגף תקשורות והסברה, באתר של משרד החוץ של מדינת ישראל
- לינוי בר גפן, פרס: לא ניתן למנות את לבני לשרת ההסברה, באתר ynet, 20 באוגוסט 2001
- עופר מינרב, "נשיא לשכת רואי חשבון: יש להקים משרד הסברה במדינת ישראל", באתר לשכת רואי חשבון בישראל
- איתמר אייכנר, אטילה שומפלבי, 14 מיליון צפיות בציוץ מול 0 הסברה: כך הפכו אירועי אל אקצא למחדל תקשורתי, באתר ynet, 7 באפריל 2023
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads