משה תקו

רבי משה בן חסדאי מתקוּ, מחכמי בוהמיה בשנות ד'תתק"פ (1220) בערך. מושבו היה בעיר תקוּ בבוהמיה, הנקראת כיום טאכוב (אנ'). באחרית ימיו חי בעיר וינר נוישטאדט הסמוכה לווינה, בה נפטר ונקבר^[1].

משה תקו
Mojše Taku

לידה	טאכוב
השקפה דתית	יהדות

מתלמידיו נודע חכם אחד בשם רבי יונה בן שמואל מחכמי אשכנז. רבו היה רבי דוד בן קלונימוס ממינצבורג.

חיבוריו

חיבר ספרים רבים, בהם פירוש על סדרים זרעים וטהרות מן המשנה, הדומה לפירושי רבי שמשון משאנץ, ותוספות על הש"ס. קטעים מפירושים אלה הובאו בדברי ראשונים אחרים. הרמב"ן למשל, מזכירו בחידושיו למסכת גיטין (דף ז'). כמו כן משערים שכתב גם את הפירוש לתורת כהנים שנדפס בטעות על שם רבי שמשון משאנץ^[2].

חיבר גם פיוטים וסליחות, ואחת מהן, המתחילה במילים "אביוני מלך נאקת עמך", התפרסמה. כמו כן השיב תשובות רבות בהלכה שהובאו בספרי הראשונים.

הגותו

רבי משה תקו חיבר קונטרס גדול בשם כתב תמים שבו הוא משיג על תורת הפילוסופיה ובפרט על הפילוסופים היהודיים - כשכוונתו לבולטים שבהם כרב סעדיה גאון, רבי אברהם אבן עזרא, והרמב"ם - ומגדיר את דעות הסוברים כמותם כמינות.

בספרו טען רבי משה תקו כי עם היות הבורא לא גשמי, לעיתים הוא מצמצם את עצמו ומופיע בצורה גשמית, והיכולת לעשות זאת היא עצמה מכח אינסופיותו.

תפיסה זו של האלהות מוגדרת על ידי הרמב"ם^[3] כמינות;^{[דרושה הבהרה]} אמנם הראב"ד^[4] חולק על הרמב"ם וכותב שגדולים וטובים מישראל טעו וסברו שכל ביטויי ההגשמה שבתנ"ך על איברים הנמצאים אצל הבורא, מתפרשים כפשוטם, ואף שזו טעות, אין זו מינות. למרות ההתנגדות הגדולה לתפיסה זו של ר' משה תקו, בעיקר על ידי תלמידיו של ר' יהודה החסיד ושל ר' אלעזר מוורמייזא וכן על ידי ר' אברהם בן עזריאל בעל "ערוגת הבושם", היא בוטאה בצורה מאוד מינורית, כנראה בגלל מעמדו ההלכתי.^{[דרוש מקור]}

נוסף לביקורתו של רבי משה תקו על הפילוסופים היהודים, הוא תקף גם את חסידי אשכנז שבדורו שבראשם בעבר עמדו רבי שמואל החסיד ורבי יהודה החסיד, וטען שדעותיהם הובאו מספרי הקראים. הוא תקף גם את שיר היחוד שנתחבר על ידי חכם מבית מדרשם של חסידי אשכנז, על תפיסת האלהות האימננטית שלו, הקרובה לפנאנתאיזם (מהסוג הראשון שפורט שם).

העיקרון שהנחה את רבי משה תקו הוא עקרון הפשטות ושלילת החידושים. מחמת עיקרון זה סירב לקבל פירושים אפולוגטיים ליישוב קשיים תאולוגיים, והעדיף לפרש את פסוקי התנ"ך ואת מדרשי חז"ל כפשוטם, על אף הקושי שבביטויים האנתרופומורפיים; כך גם הסיק שהבורא שוכן בשמים ממעל ואינו אימננטי. דעתו הביקורתית כלפי פרק שירה הייתה שלדעתו אינו אלא זיוף פסבדוני.

קונטרס זה לא שרד ברובו, והקטע ששרד נדפס לראשונה במאסף אוצר נחמד חלק ג'. מהדורת פקסימיליה של כתב יד פריז בצירוף מבוא ומפתחות יצאה לאור על ידי יוסף דן, הוצאת מרכז דינור, ירושלים תשמ"ד. מספר קטעים נוספים שרדו כציטוטים בספר "ערוגת הבושם" של ר' אברהם ב"ר עזריאל, מתלמידי רבי יהודה החסיד.

לקריאה נוספת

• אוצר הגדולים, חלק ז', עמ' קנ"ז-קנ"ט.
• הרב מנחם מנדל כשר, תורה שלמה חלק ט"ז, עמ' רפ"ח-שכ"א, ובפרט בפרק ד' ואילך (עמ' ש"ח-שכ"א).
• הרב יעקב קורצוויל, הגשמת האלוהות בישראל?, מעליות כ"ה, תשס"ה, עמ' 343–354.
• שמא פרידמן, צלם דמות ותבנית, סידרא, תשס"ז, בעיקר בעמ' 104.
• אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות, מוסד ביאליק תשל"ו, עמ' 420–425.

קישורים חיצוניים

• ספר כתב תמים במהדורת pdf, מתוך אתר ספרים(הקישור אינו פעיל)
• ספר כתב תמים
• משה בן חסדאי תקו, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. שו"ת מהר"י ברונא סימן כד.
2. הרב אברהם שושנה, ספרא דבי רב מהדורת אופק, כרך ב(א) מבוא עמ' 13
3. משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ג', הלכה ז'
4. השגות הראב"ד, שם.