משבר האנרגיה העולמי

משבר האנרגיה העולמי או משבר האנרגיה של 1973 הוא משבר אנרגיה שפרץ לפני מלחמת יום הכיפורים והחמיר במהלכה ובעקבותיה, כאשר ארצות ערב נקטו בנשק הנפט תוך צמצום אספקת הנפט לעולם המערבי והעלאה חדה של מחירו. שורשיו של משבר זה נראו כבר מאוגוסט 1973.

עד שנת 1973 ייבאה אירופה את מרבית הנפט מהמדינות החברות בארגון אופ"ק (ערב הסעודית, איראן, עיראק, קטר, כווית, אלג'יריה, לוב, ניגריה, ונצואלה, איחוד האמירויות הערביות, גבון ואינדונזיה). אספקת הנפט אל השווקים האירופאיים הייתה סדירה, זולה ובשפע. בתקופה שלפני המלחמה נראו סימנים למשבר מתקרב שנבעו ממאבקים פנימיים בין המדינות מפיקות הנפט ובינן לבין חברות הנפט המערביות. מחסור בנפט מזוקק, אי ביצוע של תוכניות הפקה ודלדול מקורות בשנות ה-60 המאוחרות ותחילת שנות ה-70 הביאו לסכנה של חוסר בנפט זמין, דבר שהעצים את יכולת השימוש בנפט כנשק פוליטי. המתח בין מדינות ערב לארצות המערב בשנים אלה הביא לכך שהמדינות הערביות השולטות במקורות הנפט, התפתו להשתמש בנשק זה. עם זאת, הייתה מחלוקת בין מפיקות הנפט לבין עצמן. חלק מהן, כמו איראן למשל, רק התחילו את פיתוח יכולת הפקת הנפט ורצו להפיק עוד ועוד כדי להמשיך ולפתח את כלכלתן. לעומתן רצו הספקיות הוותיקות כמו ערב הסעודית ולוב להאט את הקצב כדי להעלות את מחיר הנפט. התארגנותן של המדינות מפיקות הנפט באופ"ק משנת 1960 הייתה על רקע חילוקי דעות אלה.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, הטילו מפיקות הנפט במזרח התיכון (ראו נפט במזרח התיכון) חרם על מדינות המערב שתמכו בישראל. מלבד זאת, הן הביאו גם לידי החלטה בארגון אופ"ק להעלות את מחיר חבית הנפט בשיעור מדהים: מ-2 דולר אמריקני לפני המלחמה הרקיע עד 40 דולר אמריקני לאחר ההחלטה.^[^{דרוש מקור]}

כתוצאה מכך, שותקה כמעט התחבורה במערב אירופה, וזו שבאמריקה הצפונית התקשתה לפעול. במפעלי תעשייה חדלו לעבוד, חברות כלכליות בעלות עצמה התמוטטו לחלוטין ובמערב אירופה לא יכלו התושבים לחמם את בתיהם בעיצומו של החורף הקר.

המשבר גרם גם לשינוי דרמטי במאפייני המכוניות הנמכרות. מנועים קטני נפח והנעה קדמית הפכו לרווחיים. מכוניות גדולות (בעיקר אמריקאיות בעלות מנועי V רבי צילינדרים) כמעט ונכחדו כליל. חברות רכב (בעיקר יפניות) שדגמיהן היו חסכוניים מלכתחילה זכו להצלחה, בעוד אחרות ספגו הפסדים אדירים ואיבדו את השוק למתחרים היפניים.

משבר זה גרם בסופו לסטגפלציה הגדולה של שנות ה-70, כאשר ההיצע ירד בעקבות המחסור בנפט והחל מיתון יחד עם אינפלציה.

הלקחים שהופקו בסופו של המשבר הם בהחלטות של ההנהגות במדינות מערב אירופה לבטל את תלותן בארגון אופ"ק, בעיקר על ידי הגברת חיפושי נפט בים הצפוני, שמופק בו נפט באופן מסחרי. בארצות הברית החליטו שלא להעניק לארצות ערב שוב יכולת להשבית את המשק האמריקני, הקימו את מאגר הנפט האסטרטגי של ארצות הברית והרקע למלחמת המפרץ ולמלחמת עיראק, היה גם בשל זכר הימים הקשים בעת משבר האנרגיה.

השלכות מדיניות

מטרתו המוצהרת של חרם הנפט הערבי הייתה לגרום למדינות הצרכניות (מערב אירופה, ארצות הברית ויפן) להסיר את תמיכתן בישראל במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי, ובכך לבודד את ישראל מהבחינה המדינית. חרם הנפט פעל בשיטה דיפרנציאלית, המדינות הצרכניות סווגו לשלוש קטגוריות על פי יחסן לערבים. מדינות שסווגו כידידותיות לערבים (צרפת ובריטניה) קיבלו אספקת נפט סדירה, מדינות נייטרליות (יפן, גרמניה, איטליה) סבלו מקיצוצים באספקה, מדינות עוינות (ארצות הברית, הולנד, דרום אפריקה) לא קיבלו דבר.

מפת היחסים הבינלאומיים באותה תקופה עמדה בסימן המלחמה הקרה. העולם היה מחולק לשלושה גושים: הגוש המזרחי, הגוש המערבי וגוש המדינות הבלתי מזדהות. חרם הנפט הערבי פעל על הגוש המערבי. לשיטה הדיפרנציאלית שהנהיגו מובילי החרם היה אפקט של הפרד ומשול - הערבים הצליחו לפצל את הגוש המערבי, הישג מדיני חסר תקדים באותה תקופה. מדינות שעד החרם היו נייטרליות, ואף נטו לצדד בישראל בסכסוך הישראלי-ערבי, הפנו עורף לישראל וקיבלו את טענות הערבים במלואן. רמת הכניעה לדרישות הערבים עמדה ביחס ישיר לרמת החשיפה והתלות בנפט הערבי. יפן לדוגמה, שהייתה תלויה לחלוטין בנפט הערבי, הזדרזה להוציא הצהרה מדינית שבה היא מגנה את ישראל, קוראת לה לסגת באופן מיידי לקווי 1967 ומאיימת בניתוק יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

לארצות הברית הייתה חשיפה נמוכה יחסית לנפט הערבי ולכן היא עמדה בלחץ, המשיכה לגבות את העמדה הישראלית ואף העבירה משלוחי נשק וסיוע כלכלי במהלך מלחמת יום הכיפורים. לאמריקאים היו גם שיקולים אחרים לתמיכה בישראל: יותר משהם פחדו מנשק הנפט הערבי, הם חששו מהשתלטות סובייטית על המזרח התיכון. מצרים וסוריה היו בעלות ברית של הסובייטים, וקיבלו מהם סיוע צבאי בהיקף נרחב. ארצות הברית, שדגלה בתאוריית הדומינו, לא יכלה להרשות שבעלת בריתה תוכרע על ידי נשק סובייטי, שכן השלכות של אירוע כזה ישפיעו על כל הזירות בעולם (גרמניה, וייטנאם, אמריקה הלטינית וכו').

השלכות כלכליות

למן הקמתה סבלה ישראל מקשיים בהשגת אספקה סדירה של נפט. הליגה הערבית החרימה את "הישות הציונית" עוד לפני הקמת המדינה ואף תבעה מחברות הנפט הבינלאומיות להחרים את ישראל. גם ברית המועצות הפרה את חוזי אספקת הנפט לישראל לאחר מבצע קדש (1956) בעקבות לחץ ערבי. לעומת זאת, בין השנים 1957–1979 נהנתה ישראל מאספקת נפט סדירה. ספקית הנפט המרכזית של ישראל הייתה איראן של משטר השאה, ומקורות נוספים היו מקסיקו, נורווגיה וכן קידוחי הנפט בחצי האי סיני.

בזמן משבר האנרגיה העולמי של 1973 סבלו מדינות רבות בעולם המערבי ממחסור חמור בנפט. לונדון הוחשכה, ובתחנות הדלק בארצות הברית השתרכו תורי ענק. דווקא בישראל לא הורגש מחסור כלל שכן הנפט מאיראן, מסיני וממקסיקו המשיך לזרום כרגיל. אמנם ממשלת ישראל הורתה לבעלי הרכב בישראל להשבית את מכוניותיהם ליום אחד בשבוע כדי לקצץ בצריכת הדלק^[1], אבל זה היה בעיקר צעד של הזדהות עם העולם המערבי שסובל ממחסור בדלק בגלל תמיכתו בישראל.

עם זאת, ההתייקרות החדה של הנפט וחומרי הגלם המיובאים הובילה גל עליות מחירים במשק הישראלי, ובהמשך בלימת הצמיחה, משבר חריף במאזן התשלומים ותהליך של סחרור אינפלציוני. שיעור האינפלציה בשנת 1973 הגיע לכדי 20%, כעבור שלוש שנים הכפיל עצמו ל-40%, ובתחילת שנות ה-80 כבר נכנסה ישראל לעידן של היפר-אינפלציה. התוצר באותה תקופה גדל בשיעור של כ-3% לשנה – שיעור מקביל בקירוב לשיעור גידול האוכלוסייה, דהיינו העדר צמיחה. תקציב המדינה התנפח לממדים חסרי תקדים, ויצר גירעון ממשלתי שמצידו תרם תרומה נכבדה ללחץ האינפלציוני.