Loading AI tools
זמרת יוונית ילידת אמריקה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מריה קאלאס (ביוונית: Μαρία Κάλλας; 2 בדצמבר 1923 – 16 בספטמבר 1977) הייתה זמרת סופרן אמריקנית ממוצא יווני, שהייתה לזמרת האופרה הפופולרית ביותר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. קאלאס נחשבת עד היום כאחת מזמרות הסופרן הבולטות ביותר במאה העשרים ובין הדמויות המשפיעות ביותר בעולם האופרה.
 | |
| לידה |
2 בדצמבר 1923 ניו יורק, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
16 בספטמבר 1977 (בגיל 53) פריז, צרפת |
| שם לידה |
Maria Anna Cecilia Sofia Kalogeropoulou |
| מקום קבורה |
הים האגאי |
| מוקד פעילות |
ארצות הברית, יוון |
| תקופת הפעילות |
1942–1974 (כ־32 שנים) |
| מקום לימודים |
הקונסרבטוריון של אתונה, הקמפוס החינוכי ג'ורג' וושינגטון |
| סוגה |
אופרה |
| סוג קול | סופרן קולורטורה דרמטי |
| שפה מועדפת |
יוונית, איטלקית, אנגלית, צרפתית |
| חברת תקליטים |
EMI |
| בן או בת זוג |
Giovanni Battista Meneghini (21 באפריל 1949–1959) אריסטוטלס אונאסיס (1959–1968) |
| פרסים והוקרה |
|
|
www | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
מריה אנה סופיה ססיליה קלוגרופולוס נולדה בניו יורק לזוג מהגרים מיוון. אביה שינה את שם משפחתם מקלוגרופולוס לקאלוס כדי להתאימו לשימוש בסביבה האמריקאית, ולאחר מכן השתנה שם המשפחה לקאלאס. בשנת 1937, בגיל 13, עברה עם אמה לאתונה.
באתונה ניסתה אמה להכניסהּ ל"קונסרבטוריון אתונה" היוקרתי, אך קאלאס נכשלה במבחן הבמה. מנהל הקונסרבטוריון שנכח במבחן, סירב לקבלהּ ללא עמידה בדרישות הידע התאורטי במוזיקה ובסולפג'. בעקבות הכישלון פנתה אמה למריה טריוולה מ"הקונסרבטוריון היווני הלאומי". טריוולה הסכימה להדריכהּ ללא תשלום אחרי ששמעה את קאלאס שרה וזיהתה את הפוטנציאל הטמון בה. ב-11 באפריל 1938 חתמה קאלאס את מופע הכיתה של טריוולה בשירת דואט מתוך האופרה "טוסקה". הייתה זו הופעתה הרשמית הראשונה בפני קהל.
התקדמותה של קאלאס בששת החודשים הראשונים הייתה מרשימה ביותר, דבר שאיפשר לאמה לבקש מבחן במה נוסף בקונסרבטוריון אתונה בפני זמרת הסופרן הנודעת, אלווירה דה הידלגו, שנתנה את הסכמתה המיידית לשמש לה כמורה. אמה מדה הידלגו להמתין שנה כדי לאפשר למריה לסיים את לימודיה בקונסרבטוריון הלאומי ולהתחיל לעבוד,
ב-2 באפריל 1939, ערכה קאלאס את הופעת הבכורה שלה בתיאטרון האולימפי, שם גילמה את דמותה של סנטוצה באופרה אבירות כפרית ("קוולריה רוסטיקנה") מאת פייטרו מסקאני. בסתיו של אותה שנה היא נרשמה לכיתה של אלווירה דה הידלגו בקונסרבטוריון אתונה. טריוולה התמרמרה על החלטתן של קאלאס ואמה. קאלאס חשה רגשות אשמה ביחס להחלטתה, ובשנת 1957 כשחזרה ליוון נפגשה עם מורתה הוותיקה.
לאחר מספר הופעות כתלמידה בהן מילאה תפקידי משנה, ביצעה קאלאס ב־4 ביולי 1941 את הופעת הבכורה המקצועית שלה באופרה של אתונה כשגילמה את דמותה של טוסקה, ובשלוש השנים שלאחר מכן המשיכה לגלם את דמותן של סנטוצה וליאונורה.
בשנת 1947 ביצעה את הופעת הבכורה באיטליה בארנה בוורונה באופרה לה ג'וקונדה מאת פונקיילי תחת שרביטו של טוליו סראפין. בשנים שלאחר מכן הקליטה עמו אופרות רבות בסגנון בל קנטו ולקחה חלק פעיל גם בהצגתן בהיותה גורם מרכזי ביותר בתחייתו של הבל קנטו בשנות החמישים של המאה העשרים.
לאורך שנות החמישים הופיעה קאלאס פעמים רבות בבתי האופרה הגדולים ביותר בכל רחבי העולם: בלה סקאלה שבמילאנו, בבית האופרה גרנייה שבפריז, במטרופוליטן אופרה שבניו יורק, באופרה של דאלאס שבטקסס, בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן שבלונדון, בפלאסיו דה לבלה ארטס' בית האופרה של מקסיקו, ובתיאטרון קולון בבואנוס איירס. במטרה להופיע באופרה "מדיאה" מאת כֶּרוּבּיני בשנת 1954, היא הפחיתה ממשקלה והפתיעה את הקהל בהופעתה הזוהרת החדשה, אלא שהיו גם מי שטענו שירידתה במשקל הקשתה עליה לתמוך בקולה ולהפעיל לחץ על הקול שלה, דבר שבא לידי ביטוי שנים מספר לאחר מכן.
קלטות הסטריאו שביצעה בשנים הללו מעידות על מומחיות בפרשנות מוזיקלית יחד עם סגנון גבוה יותר שהיה גם לא יציב ולעיתים גם בעל רעד חסר שליטה. בשנת 1960 היא ערכה את הופעתה האחרונה בלה סקאלה בהפקה חדשה של האופרה "פוליוטו", יצירה פחות ידועה מאת דוניצטי, תפקיד שנבחר בקפידה באופן שיותאם ליכולות הווקאליות שלה.
בשנותיה האחרונות בתור זמרת היא גילמה את דמויותיהן של מדיאה, כמו גם של "נורמה" בליני ו"טוסקה" (פוצ'יני). האחרונה התפרסמה בעיקר בפריז, בניו יורק ובבית האופרה קובנט גארדן בחודשים ינואר ופברואר 1964. הופעתה האחרונה הייתה ב־5 ביולי 1965 בקובנט גארדן.
סרט טלוויזיה, שעסק במערכה השנייה של ה"טוסקה" המפורסמת בקובנט גארדן, שודר בטלוויזיה הבריטית ב-9 בפברואר עוד באותה שנה. הסרט מאפשר הצצה נדירה בהופעה שלה לרבות התקשורת והיחסים המדהימים בינה לבין זמר הבריטון טיטו גובי בהופעתם על הבמה.
בשנת 1969 ליהק הקולנוען פייר פאולו פזוליני את קאלאס לתפקיד היחיד בחייה שלא היה מופע אופרה בגילומה את הדמות "מדיאה" מהמיתולוגיה היוונית בסרט שנשא את אותו שם. הסרט לא הצליח מבחינה מסחרית אך היה ונשאר מקור עניין אמנותי, שמתעד את הופעתה המיוחדת הזאת של קאלאס בהבליטו את הנוכחות האדירה שלה על הבמה ואת יכולתה לשמור על תשומת לבו של הקהל גם בשעה שהיא עומדת ללא ניע. הופעתה בסרט הציגה צמצום בשפת הגוף ובמספר התנועות, דבר שהבדיל אותה למדי מזמרי אופרה אחרים.
בין אוקטובר 1971 למרץ 1972, העבירה קאלאס סדרה של שיעורים בפני סטודנטים לתואר שני בבית הספר ג'וליארד שבניו יורק, שיעורים שהפכו למקור השראה למחזה Master Class של טרנס מק'נלי בשנת 1995. קאלאס ומעמדה ככוכבת קאלט בקרב הקהילה ההומוסקסואלית עומדים במרכז מחזהו של מקנלי The Lisbon Traviata.
ג'ורג' מור, נשיא מועצת המנהלים של בית האופרה של ניו יורק, הציע לה להפוך למנהלת אמנותית, אך היא סירבה להצעתו בהעדיפה הופעות במה בסדרה של הופעות רסיטלים מחודשות בשנת 1973 באירופה, ובשנת 1974 בארצות הברית, בקוריאה הדרומית וביפן, יחד עם זמר הטנור ג'וזפה די סטפנו, הופעות שהפכו לכישלון מוזיקלי, בשל קולותיהם שכבר לא היו צלולים במיוחד. עם זאת, מסע ההופעות הפך להצלחה אדירה בקרב הקהל, שנהר לראות שוב את הופעתם של שני הזמרים שהופיעו יחדיו בשיא תהילתם. ההופעה האחרונה בפני קהל הייתה ב־11 בנובמבר 1974 בעיר סאפורו שביפן.
קאלאס הייתה אמנית שנויה במחלוקת, שזכתה להערצה רבה מצד חובבי אופרה רבים אך גם לגילויי הסתייגות מצד חובבי אופרה אחרים. מעריציה כינו אותה בשם "לה דיווינה" ("האלוהית") ודיברו בלהט רב על העוצמות הדרמטיות שהיא הביאה עימה לבימת האופרה. קולה היה מאוד מחוספס ואולי ניתן אף לומר לא "קלאסי" כמו למשל קולותיהן של רנאטה טבאלדי, רנאטה סקוטו ומונסראט קאבאייה. מעריציה של קאלאס גרסו כי טענה זו כנגדה מנעה ממתנגדיה לראות את השלמות האמנותית שבהופעתה.
בהופעותיה שילבה טכניקה של בל קנטו יחד עם כישרונות טבעיים דרמטיים גדולים, שילוב שהפך אותה לזמרת-שחקנית המפורסמת ביותר בתקופתה. קאלאס הייתה זמרת רב-תכליתית והרפרטואר שלה נע מסגנון ה"אופרה סריה" האיטלקי, כדוגמת לה וסטאלה מאת גספרה ספונטיני, ועד ליצירותיו המאוחרות של ג'וזפה ורדי ואופרות הוריזמו כדוגמת אלה של פוצ'יני.
הרומן בינה לבין איל הספנות היווני אריסטוטלס אונאסיס, זכה לחשיפה תקשורתית רבה ביותר. ההיכרות ביניהם התרחשה בשנת 1957 לאחר הופעתה באופרה "אנה בולנה" של דוניצטי במסיבה שנערכה לכבודה על ידי אלזה מקסוול.
בנובמבר 1959, עזבה קאלאס את בעלה ג'ובאני בטיסטה מנגיני לטובת אונאסיס. לקאלאס ולאונאסיס היה ילד שמת שעות אחדות לאחר היוולדו ב-20 במרץ 1960. הקשר ביניהם הגיע לסיומו תשע שנים לאחר מכן, לאחר שאונאסיס עזב אותה לטובת ג'קלין קנדי, אלמנתו של נשיא ארצות הברית שנרצח, ג'ון פיצג'רלד קנדי.
בהיותה שבורת לב (וידועה אמירתה "קודם איבדתי את הקול שלי, אחר כך איבדתי את הגזרה שלי, ואחר כך איבדתי את אונאסיס"), היא בילתה את שארית חייה בבדידות בפריז.
בשנת 1977 בגיל 53 מתה קאלאס מסיבה שטרם הובררה עד תום. טקס הלוויה נערך בכנסייה היוונית אורתודוקסית שברחוב ז'ורז' ביזה ביום 20 בספטמבר 1977, ואפרה נקבר בבית הקברות פר לשז. לאחר שאפרה נגנב ונמצא לאחר מכן, הוא פוזר בים האגאי מול חופיה של יוון[1].
אתר האינטרנט הרשמי של מריה קאלאס אתר האינטרנט הרשמי של מריה קאלאס
מריה קאלאס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
מריה קאלאס, באתר AllMovie (באנגלית)
מריה קאלאס, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
מריה קאלאס, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
מריה קאלאס, באתר ספוטיפיי
מריה קאלאס, באתר Last.fm (באנגלית)
מריה קאלאס, באתר AllMusic (באנגלית).svg){kind=logo}
מריה קאלאס, באתר MusicBrainz (באנגלית)
מריה קאלאס, באתר דיזר
מריה קאלאס, באתר Discogs (באנגלית)
מריה קאלאס, באתר בילבורד (באנגלית)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
