ממלכת נגרופונטה

ממלכת נגרופונטה או טריארכית נגרופונטה הייתה מדינה צלבנית אשר הוקמה על האי אוויה (באיטלקית: Negroponte) לאחר חלוקת האימפריה הביזנטית, בעקבות מסע הצלב הרביעי. הממלכה חולקה לשלוש ברונויות (כלקיס, קריסטוס ואוריאו) ונוהלה על ידי מספר קרובי משפחה מלומברדיה. האי עבר להשפעת הרפובליקה של ונציה והחל משנת 1390, והפך למושבה של ונציה בשם הממלכה של נגרופונטה.

ממלכת נגרופונטה
Signoria di Negroponte

ממשל
שפה נפוצה	ונטית (רשמית), יוונית (הרוב)
עיר בירה	כלקיס
היסטוריה
הקמה	1204
תאריכי הקמה	1204
פירוק	1470
כיבוש עות'מאני	1470
ישות קודמת	האימפריה הביזנטית
ישות יורשת	האימפריה העות'מאנית
דמוגרפיה
דת	קתולית (רשמית), יוונית-אורתודוקסית (הרוב)

היסטוריה

יסוד הממלכה

בהתאם לחלוקת הטריטוריה הביזנטית ( Partitio terrarum imperii Romaniae), האי אוויה הוענק לבונפיס ממונטפראט, מלך סלוניקי. בוניפציוס בתורו ויתר על האי לטובת האציל הפלמי ז'אק השני מאבסנס, אשר ביצר את הבירה כלקיס.

לאחר מותו של ז'אק השני, באמצע שנת 1205, האי הועבר לשליטת שלושה ברונים מוורונה. אלה חילקו את האי לשלוש ברונויות: הצפונית אוריו (terzero del Rio), הדרומית, קריסטוס (terzero di Caristo), והמרכזית, כלקיס (terzero della Clissura). העיר כלקיס או נגרופונטה (המוזיקלית città' דה לומברדי, "עיר של הלומברדים") אף שהייתה בשליטת הברונות המרכזית, שימשה כבירת הממלכה ובה ישבו שלושת השליטים הלומברדים ובני משפחותיהם. בשנת 1209 ביסס עצמו, אחד מן השלושה, רבאנו דלה קרצ'רי, כשליטו הבלעדי של האי.

לאחר שכרת ברית לא מוצלחת בעת המרד הלומברדי נגד הקיסר הלטיני, הנרי מפלנדריה, רבאנו ביקש למצוא לעצמו נותן חסות חזק. לפיכך, בחודש מרץ 1209, הוא חתם על ברית עם ונציה, אשר הכיר בוונציה כשליטה העליונה ונתן לוונציה זכויות מסחריות משמעותיות. למרות זאת, בחודש מאי 1209, במטרה לאזן עצמו מבחינה מדינית, רבאנו הכריז על עצמו כווסאל של האימפריה הלטינית.

סכסוכי ירושה

תיאור העיר נגרופונטה (Chalkis) על ידי קרטוגרף ונציאני, ג'יאקומו פרנקו (1597)

עם מותו של רבאנו בשנת 1216, החל סכסוך בין יורשיו על בחירת המנהיג הבא, עובדה שאיפשרה לשליח ונציה להתערב כמתווך. הוא חולק את שלושת הברונויות לשניים, ובכך יצר שש טריטוריות. הברונות הצפונית של אוריאו חולקה בין שני אחייניו של רבאנו; הברונות הדרומית חולקה בין אלמנתו, איזבלה, ובתו, ברטה. הברונות הדרומית חולקה בין יורשי עמיתו ג'יברטו. נקבעו גם הוראות באשר לסדר הירושה העתידי כדי להבטיח כי השלטון יוותר בידי המשפחות הלומברדיות.

מותה של קרינטנה דלה קרסרי, שליטת מחצית אוראוס ואשתו של גיום השני וילאהרדואין, שליטה הפורמלי של נגרופונטה, הוביל למה שכונה בשם "מלחמת הירושה של אביאטה", אשר כללה את נסיכות אכאיה ואת ונציה. ויליאם תבע לעצמו את עיזבון אשתו, בעוד שהברונים הלומברדים לא היו מוכנים לוותר על חלקה. ב-14 ביוני 1256, גיום מוורונה ונרזונה דלה קרסרי, שניים מן הברונים, התכחשו לנאמנותם לגיום השני והצהירו אמונים לוונציה. גיום השני הגיב בהשתלטות על העיר כלקיס, אותה כבשה ונציה מחדש בתחילת 1258. המלחמה הסתיימה בקרב קרידי בחודשים מאי ויוני 1258, שם הביס גיום השני את דוכס אתונה, גי דה לה רוש, אשר כרת ברית עם הברונים המורדים. סכסוך זה הסתיים באוגוסט 1259, אז הביא דוכס ונציה את הצדדים ל משא ומתן לשלום, בעקבותיו נחתם הסכם בשנת 1262, אשר הכיר בשלטון גיום השני על האי, אבל לא בשליטתו באוראוס.

תקופת השלטון הביזנטי

בעת שנחתם ההסכם בתיווך דוכס ונציה ביססה עצמה האימפריה של ניקאה ככוח מוביל באזור של האימפריה הביזנטית לשעבר, לאחר שכבשה מחדש שטחים מן השליטים הלטינים. לשיא הצלחתה הגיעה האימפריה בכיבוש קונסטנטינופול בשנת 1261 ולייסודה מחדש של האימפריה הביזנטית, אשר שליטה, מיכאל השמיני פלאולוגוס, ביקש לכבוש שוב את השטחי שטחי הנסיכויות בדרום יוון. למטרה זו הוא גייס את שירותיו של ליקריו, מורד איטלקי אשר בסיסו היה ליד קריסטוס. כוחות ביזנטים, בפיקוד ליקריו, השתלטו עד מהרה על אוויה, להוציא את העיר כלקיס.

רק לאחר עזיבתו של ליקריו, לאחר שנת 1280, חזרה השליטה הלטינית לאי בסיוע ונציה.^[1] בשנת 1296 גורשו הביזנטים באופן מוחלט מאוויה בעזרת בוניפזיו דה ורונה..

היסטוריה מאוחרת

בשנת 1317 נפלה קריסטוס לידי החברה הקטלנית של דון אלפונסו פדריק, שליטה הדתי של דוכסות אתונה ובנו הלא חוקי של פרדריק השלישי מסיציליה. בשנת 1319, נחתם חוזה שלום בין ונציה לדון אלפונסו, לפיו הוא שמר שליטתו בקריסטוס, אשר את הזכויות עליה רכשה ונציה בשנת 1365.

לאחר מות הברונים האחרונים של אוויה, בשנת 1383 ובשנת 1390, עברו השטחים בהם שלטו לשלטונה של וונציה ובכך הושלמה שליטתה רחבי האי. עם זאת, חלוקת האי לברונויות נשמרה, ובני משפחות מוונציה ניהלו את הברונויות באי, בעוד ששליטו הוונציאני העליון של האי ישב בכלקיס.

שלטונה של ונציה באי נמשך עד 1470, כאשר, במהלך המלחמה העות'מאנית בוונציה בשנים 1463-1479, הסולטן מהמט השני יצא למערכה נגד כלקיס. עם נפילת העיר, עבר כל האי לשליטה עות'מאנית. נפילת העיר הייתה לימים לנושא אחת האופרות של רוסיני, "מאומטו השני".

לקריאה נוספת

• Bury, John Bagnell (1886). "The Lombards and Venetians in Euboia (1205–1303)". The Journal of Hellenic Studies. 7: 309–352. doi:10.2307/623649.
• Bury, John Bagnell (1887). "The Lombards and Venetians in Euboia (1303–1340)". The Journal of Hellenic Studies. 8: 194–213.
• Bury, John Bagnell (1888). "The Lombards and Venetians in Euboia (1340–1470)". The Journal of Hellenic Studies. 9: 91–117. doi:10.2307/623661.
• GREECE, LATIN LORDSHIPS
• Fine, John Van Antwerp (1994), The Late Medieval Balkans: A Critical Survey from the Late Twelfth Century to the Ottoman Conquest, University of Michigan Press, ISBN 978-0-472-08260-5
• Koder, Johannes (1973), Negroponte: Untersuchungen zur Topographie und Siedlungsgeschichte der Insel Euboia während der Zeit der Venezianerherrschaft (בגרמנית), Vienna: Verlag der Österreichischen Akademie der Wissenschaften, ISBN 3-7001-0020-5
• Miller, William (1908), The Latins in the Levant, a History of Frankish Greece (1204–1566), New York: E.P. Dutton and Company
• Nicol, Donald MacGillivray (1993), The Last Centuries of Byzantium, 1261–1453, Cambridge University Press, ISBN 978-0-521-43991-6
• Setton, Kenneth M. (1976), The Papacy and the Levant, 1204–1571: Volume I, The Thirteenth and Fourteenth Centuries, Philadelphia: The American Philosophical Society, ISBN 0-87169-114-0

הערות שוליים

1. Fine 1994, p. 190; Setton 1976, p. 426.