Loading AI tools
חברת כרייה ישראלית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חברת מכרות נחושת תמנע בע"מ הוקמה בשנת 1951 על ידי החברה הממשלתית מחצבי ישראל, לשם כריית נחושת בבקעת תמנע, היא חדלה להפיק נחושת בשנת 1984. בתחילת המאה ה-21 נעשה ניסיון לחדש את הכרייה במקום על ידי חברת "ערבה מיינס"[1].
 | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| תקופת הפעילות |
1951–הווה (כ־74 שנים)  |
| ענפי תעשייה |
תעשיית הכרייה |
  | |
כריית נחושת התקיימה בבקעת תמנע כבר בעת העתיקה (ראו הרחבה בערך בקעת תמנע). סקרים גאולוגיים, לשם איתור מרבצי נחושת בעלי ערך כלכלי באזור, נערכו לראשונה בתקופת המנדט הבריטי[2].
פעילות כריית הנחושת התחדשה לאחר קום מדינת ישראל, חברת "מחצבי ישראל" שהוקמה לצורך איתור והפקת מחצבים ברחבי ישראל, בעיקר בנגב, החלה בשנת 1952 בהפקה ניסיונית של נחושת במקום[3]. במקביל הוחל בדיונים עם חברה בלגית על הקמת מכרה מודרני עם ציוד מכני רב להגברת התפוקה[4]. בשנת 1953 הוחל בייצוא של כמות קטנה של עופרת נחושת לבלגיה וגרמניה[5][6]. האתגר העיקרי בהפיכת הכרייה למסחרית היה שאחוז הנחושת בסלע במקום היה כ-2% בלבד והיה צורך בציוד מתוחכם לצורך עיבודו[7]. בשנת 1955 החלה בניית מפעל להפקת הנחושת בתמנע[8], אך עלותו הייתה גבוהה מהאומדן הראשוני והשלמתו התעכבה[9][10]. במאי 1958 פרסם השבועון "העולם הזה" סדרת כתבות ביקורתיות על הפרויקט, בה חשף פרטים על ההוצאות הגבוהות מכספי ציבור על הקמת המפעל שהכדאיות הכלכלית שלו בספק (עלות ההפקה במקום מול מחיר הנחושת), חשיפה על תקלות רבות בהקמת המפעל והעובדה שחלק מהעובדים הם עבריינים שנשלחו למקום וגרו במחנה עבודה שהוקם באתר[11].
בשנת 1959 החלה לבסוף כרייה מסחרית של הנחושת, בעשרה מכרות פתוחים ותת-קרקעיים, באמצעות ציוד מכני כבד[12]. בשנת 1960 נרשם לראשונה רווח בפעילות המכרה[13]. בבסיס המכרות הפתוחים נחשפו סלעים של תצורת תמנע. במכרות נחפרו יותר מ-50 ק"מ של מנהרות תת-קרקעיות, במספר מפלסים המסתעפים מאחד המכרות הפתוחים. הקצה הדרומי של המכרה חובר לפיר שירות אנכי דרכו הועלתה העפרה ממעבה האדמה. המנהרות היו רחבות דיין לתנועת כלי רכב. בעקבות סגירת המפעל והפסקת שאיבת המים, מוצף המכרה התת-קרקעי ברובו במי תהום.
במשך חמש שנות עבודתו הראשונות של המכרות סיפקו כ-450,000 טון עפרה לשנה ממנה הופק כ-6,100 טון נחושת כל שנה, בהמשך עלתה התפוקה לכ-1.1 מיליון טון עפרה לשנה שממנה הופק כ-11,000 טון נחושת כל שנה[14]. מאחר שלא היה בישראל מתקן התכה מתאים כדי להפוך את צמנט הנחושת (אבקה בה יש כ-80 אחוז נחושת) שהופק במקום לנחושת שימושית, כל התפוקה הופנתה לייצוא והמפעל היה תלוי במחיר הנחושת שנקבע בבורסת המתכות בלונדון[15][16].
בשנות השישים והשבעים עבדו במכרות תמנע כ-1,000 איש. בתקופה זו שימש המפעל מקור פרנסה חשוב לתושבי אילת ומנוף לפיתוח העיר[17].
ב-1964 שונה שמה של חברת "מחצבי ישראל בע"מ" ל"מכרות נחושת תמנע בע"מ", מאחר שהקמת המכרות בתמנע וניהולם הפכה עיקר פעילותה[14], שאר פעילותה עברה לחברה חדשה בשם "תעשיות מחצבי ישראל בע"מ"[18].
במאי 1975, הבעלות על מכרות נחושת תמנע, יחד עם מניות של חברות ממשלתיות תעשייתיות שפעלו בתחום הכימיה האנאורגנית, הועברו לידי חברת כימיקלים לישראל בע"מ, שהייתה אז חברה בבעלות ממשלתית[19].
בשנת 1976, נסגרו מכרות הנחושת לראשונה, עקב הפסדים תפעוליים שנבעו מירידת מחירי הנחושת בעולם[20]. ב-1980 נעשה ניסיון לחדש את הפקת הנחושת, ולהוסיף לכך גם את הפקת המנגן[21]. המכרה החל לייצא שוב בפברואר 1981 דרך נמל אילת[22]. הניסיון לא עלה יפה ופעילות הכרייה נפסקה סופית ב-1984, לאחר שההפסד התפעולי שהצטבר בשנים 1983-1980 הגיע לסך של 32 מיליון דולר[19][23].
לאחר סגירת המכרות הוקם במקום מפעל קטן שעוסק במיחזור נחושת לשם הפקה של התרכובת נחושת גופרתית שמשמשת לחיטוי בחקלאות ולהעשרת מזון לבקר ובמיחזור אלומיניום לאבקת אלומיניום[24]. בשנת 1997 מכרה "כימיקלים לישראל" את המפעל ל"די.או. אחזקות" הישראלית שווייצרית, שבבעלות משותפת של מרבית עובדי מכרות נחושת תמנע ושל שותף אסטרטגי חברת "אולשק ושות' מיחזור בע"מ"[25].
בעשור הראשון של המאה ה-21 עלה מחיר הנחושת ביותר מפי 3. ובשנת 2004 שכרה חברת אהמסה פלדות ישראל, השייכת לחברת אהמסה המקסיקנית, חלק משטח המכרות ומבנים במקום, לשם חידוש כריית הנחושת במכרה התת-קרקעי, באמצעות חברת הבת ערבה מיינס. תוך כוונה לחכור בהמשך את השטח ממינהל מקרקעי ישראל[26].
בשלב הראשון של הפרויקט, בו הושקעו כ-40 מיליון דולר, החלה אהמסה בשיקום המכרות הישנים (לרבות שאיבת מי התהום שהצטברו בהם), חיזוק דפנותיהם והרחבתם; איתור עורקי הנחושת התת-קרקעיים ובחינת איכות המחצב באמצעות סקרים גאולוגיים וקידוחי עומק. בספטמבר 2007 נחנך מפעל ניסיוני לייצור נחושת המפיק כ-100 קילוגרם ביום, והחלה כרייה על מנת לספק למפעל את העפרות לתהליך הייצור[27].
במהלך חידוש הכרייה נהרגו במקום שני פועלים, מיכאל גלי (ביוני 2008) וחיים ברמן (ביוני 2010)[28].
בהמשך תכננה חברת אהמסה להקים מפעל ייצור, שאמצעות טכנולוגיה מתקדמת יפיק 99.9 אחוז נחושת טהורה בכמות מסחרית[29]. ביולי 2009 הגישה החברה בקשה לקבלת מעמד של "מפעל מאושר" (על פי החוק לעידוד השקעות הון), שכולל מענק בהיקף של 115 מיליון שקל תמורת השקעות מתוכננות בהיקף של כ-2 מיליארד שקל והעסקת 450 עובדים. המפעל לא הוקם אך פיתוח המכרה נמשך[30].
בשנת 2015, לאחר שהתברר כי המלצות ועדת ששינסקי 2 יפגעו בכדאיות הכלכלית של המשך ההשקעה בפרויקט, הוסכם לתת לאהמסה מענק משלים בסך 80 מיליון שקל[31], אך הקמת המפעל לא החלה[32].
חברת אהמסה קרסה בשנת 2019. מנכ"ל החברה אלונסו אנסירה (אנ') נעצר על ידי האינטרפול במאי 2019 בחשד לשוחד וניגוד עניינים[33]. על פי רישומי הבנק הוא פושט רגל ונקלע לחובות של מיליארדים. אנסירה ובני משפחה אחרים הואשמו בשחיתות, הלבנת הון, מרמה ועבירות נוספות. כמו כן, בית המשפט במקסיקו הוציא צו מעצר נגד המנכ"ל הקודם, אמיליו לוזויה (אנ'), שמעורב בשוחד בפרשת מבצע שטיפת רכב יחד עם אחותו ואימו. מקום הימצאו של לוזויה אינו ידוע.
הפקת הנחושת נעשתה באמצעים כימיים וכללה כמה שלבים:
מחצבות תמנע, 1950, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים מכרות הנחושת בתמנע, פברואר 1956, ארכיון הסרטונים של AP
כתבה של בני עורי משנת 2011 על חידוש כריית הנחושת במכרות בתמנע ע"י חברה ממכסיקו, סרטון באתר יוטיוב פרשת מכרות הנחושת: האם משרד רה"מ היה מעורב בניסיון להעניק הטבות ל"ערבה מיינס"?, סרטון באתר יוטיובSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
