Loading AI tools
חתיכות קטנות של פלסטיק מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיקרופלסטיק (באנגלית: Microplastics) הוא אוסף גדול של חומרים פלסטיים המופיעים כפיסות זעירות, סיבים וחלקיקים, שגודלם יכול לנוע מעשרות מיקרונים ועד למילימטרים בודדים.[1] המיקרופלסטיק יכול להיכנס לגוף בעלי החיים והאדם דרך בליעה, נשימה ודרך העור.[2] על פי הגדרת מנהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי של ארצות הברית (NOAA), מיקרופלסטיק הם חלקיקים מכל סוג של פלסטיק באורך של פחות מ-5 מ"מ.[3] החלקיקים מזהמים באמצעות כניסה למערכות אקולוגיות טבעיות ממגוון מקורות, כולל מוצרי קוסמטיקה, ביגוד, אריזות מזון ותהליכים תעשייתיים.[3][4]
המונח מאקרופלסטיק משמש להבדיל בין מיקרופלסטיק לפסולת פלסטיק גדולה יותר, כגון בקבוקי פלסטיק או חתיכות פלסטיק גדולות יותר. שני סיווגים של מיקרופלסטיק מוכרים כיום. מיקרופלסטיק ראשוני כולל כל חלקיקי פלסטיק שגודלם הוא 5 מ"מ או פחות עוד לפני שהם נחשפים לסביבה.[4] אלה כוללים מיקרופייבר מבגדים, מיקרו-חרוזים וכדורי פלסטיק.[5][6][7] מיקרופלסטיק שניוני נובע מפירוק של מוצרי פלסטיק גדולים יותר באמצעות תהליכי בליה טבעיים לאחר כניסה לסביבה.[4] מקורות אלה של מיקרופלסטיק שניוני כוללים בקבוקי שתייה, רשתות דיג, שקיות פלסטיק ובלאי צמיגים.[7][8][9][10] שני הסוגים קיימים בסביבה ברמות גבוהות, במיוחד במערכות אקולוגיות מימיות וימיות, שם הם גורמים לזיהום מים.[11] 35% מכל המיקרופלסטיק באוקיינוס מגיעים מטקסטיל, בעיקר בשל שחיקה של בגדים על בסיס פוליאסטר, אקריליק או ניילון, לעיתים קרובות במהלך תהליך הכביסה.[12][13] עם זאת, מיקרופלסטיק מצטבר גם באוויר ובמערכות אקולוגיות יבשתיות.
מכיוון שפלסטיק מתכלה לאט (לעיתים קרובות במשך מאות שנים),[14] למיקרופלסטיק יש סבירות גבוהה לבליעה, שילוב והצטברות בגופם וברקמות של אורגניזמים רבים. הכימיקלים הרעילים שמגיעים הן מהאוקיינוס והן מהנגר יכולים גם להגיע לחלקים מאוחרים יותר בשרשרת המזון, בתהליך שנקרא ביו מגניפיקציה (אנ').[15][16] במערכות אקולוגיות יבשתיות, הוכח כי מיקרופלסטיק מפחית את החיוניות של מערכות אקולוגיות בקרקע ומפחית משקל של תולעי אדמה.[17] המחזור והתנועה של המיקרופלסטיק בסביבה אינם ידועים במלואם, אך כעת מתבצע מאמץ לחקור את התופעה.[4] סקרים של משקעי אוקיינוס בשכבות עמוקות בסין ב-2020 הראו נוכחות של פלסטיק בשכבות עתיקות שקדמו בהרבה להמצאת הפלסטיק, מה שעלול להעיד על הערכת-חסר של מיקרופלסטיק בסקרי אוקיינוס מדגמי פני השטח.[18] חלקיקי מיקרופלסטיק נמצאו גם באוויר בהרים בגובה 2800 מטרים, במרחקים גדולים ממקור הזיהום.[19]
מיקרופלסטיק נמצאו גם בדם בני-אדם, אם כי השפעתו אינה ידועה.[20][21]
המונח "מיקרופלסטיק" הוצג בשנת 2004 על ידי פרופסור ריצ'רד תומפסון, ביולוג ימי מאוניברסיטת פלימות' בבריטניה.[22][23]
מיקרופלסטיק נפוץ בעולמנו כיום. בשנת 2014, הוערך כי יש בין 15 ל-51 טריליון חלקיקים של מיקרופלסטיק באוקיינוסים בעולם, אשר הוערכו במשקל בין 93,000 ל-275,000 טון.[24][25][26]
מיקרופלסטיק ראשוני הם חלקיקים קטנים של פלסטיק המיוצרים במכוון.[4][27] הם משמשים בדרך כלל בתכשירי ניקוי וקוסמטיקה לעור הפנים, או בטכנולוגיית התזת אוויר. במקרים מסוימים, דווח על השימוש בהם ברפואה כווקטורים לתרופות.[28] "מקרצפים" מיקרופלסטיים, המשמשים בתכשירי ניקוי ידיים וקרצוף פנים, החליפו מרכיבים טבעיים בשימוש מסורתי, לרבות קליפות שקדים טחונים, שיבולת שועל ואבן ספוג. מיקרופלסטיק ראשוני מיוצר גם לשימוש בטכנולוגיית ניקוי בהתזה. תהליך זה כולל התזת חלקיקים מיקרופלסטיים קשיחים על מכונות, מנועים וגופי ספינות כדי להסיר חלודה וצבע. כיוון שמשתמשים בחלקיקי אלו שוב ושוב עד שהם מצטמצמים בגודלם וכוח החיתוך שלהם אובד, הם לעיתים קרובות מזוהמים במתכות כבדות כגון קדמיום, כרום ועופרת.[29] על אף שחברות רבות התחייבו להפחית את הייצור של מיקרו-חרוזים, עדיין יש הרבה מיקרו-חרוזים ביו-פלסטיקים שגם להם מחזור חיים ארוך של פירוק, בדומה לפלסטיק רגיל. לאחר חקיקת חוק ב-2015, השימוש במיקרו-חרוזים במשחת שיניים ומוצרים קוסמטיים אחרים לשטיפה הופסקה בארצות הברית,[30] אולם מאז 2015 תעשיות רבות עברו במקום זאת לשימוש בחלקיקים מפלסטיק מצופה מתכת המאושרים על ידי ה-FDA (מנהל המזון והתרופות האמריקאי) כחומר השוחק העיקרי שלהם.[31][32]
פלסטיק שניוני הם חלקיקים קטנים של פלסטיק שמקורם בפירוק של פסולת פלסטיק גדולה יותר, הן בים והן ביבשה.[4] לאורך זמן, שילוב של פירוק פיזי, ביולוגי וכימי, כולל פוטו-אוקסידציה (אנ') הנגרמת כתוצאה מחשיפה לאור השמש, יכול להפחית את השלמות המבנית של פסולת פלסטית לגודל שלא ניתן לזהות בסופו של דבר בעין בלתי מזוינת.[33] תהליך זה של פירוק חומר פלסטי גדול לחתיכות קטנות בהרבה מכונה פרגמנטציה.[29] המיקרופלסטיק הקטן ביותר המתגלה כיום באוקיינוסים הוא בקוטר של 1.6 מיקרומטר (6.3×10-5 אינץ') אך סביר כי מיקרופלסטיק עשוי להתפרק עוד יותר להיות קטן יותר בגודלו.[34] השכיחות של מיקרופלסטיק בעל צורות לא אחידות מעידה על כך שפרגמנטציה היא מקור עיקרי.[15] נצפה שיותר מיקרופלסטיק עשוי להיווצר מפולימר מתכלה מאשר מפולימר בלתי מתכלה הן במי ים והן במים מתוקים.[35]
ישנם אינספור מקורות של מיקרופלסטיק ראשוני ושניוני כאחד. סיבים מיקרופלסטיים נכנסים לסביבה מכביסת בגדים סינתטיים[36][9], צמיגים, המורכבים בחלקם מגומי סטירן-בוטדיאן סינתטי, נשחקים לחלקיקי פלסטיק וגומי זעירים במהלך השימוש בהם. יתר על כן, כדורי פלסטיק בגודל 2.0-5.0 מ"מ, המשמשים ליצירת מוצרי פלסטיק אחרים, נכנסים לעיתים קרובות למערכות אקולוגיות עקב נזילות ותאונות אחרות.[7] דו"ח של הסוכנות הנורווגית לאיכות הסביבה על מיקרופלסטיק שפורסם בתחילת 2015[37] קובע כי יועיל לסווג מקורות אלו כראשוניים, כל עוד מיקרופלסטיק ממקורות אלו מגיעים מהחברה האנושית מאז "תחילת הצינור", פליטות אלה הן מטבען תוצאה של שימוש בחומרים ובמוצרים אנושיים ולא מאיחוי משני בטבע.
תלוי באיזו הגדרה משתמשים, ננופלסטיק הם חלקיקים בגודל של פחות מ-1 מיקרומטר (כלומר 1000 ננומטר) או פחות מ-100 ננומטר.[38][39] הספקולציות לגבי ננופלסטיק בסביבה נעות בין היותו תוצר לוואי זמני במהלך פיצול המיקרופלסטיק ועד להיותו איום סביבתי בלתי נראה בריכוזים בעלי פוטנציאל גבוהים בעליה מתמדת.[40] נוכחותם של חלקיקי ננופלסטיק בים סרגסו באוקיינוס הצפון-אטלנטי אומתה[41] והתפתחויות אחרונות בספקטרוסקופיה של ראמאן בשילוב עם פינצטה אופטית (פינצטת ראמאן)[42] וכן ננוספקטרוסקופיית פוּרִיֵה (nano-FTIR) או AFM-IR הן מענה מבטיח בעתיד הקרוב בנוגע לכמות הננופלסטיקה בסביבה. זְהִירָה(פְלוּאוֹרֶסְצֶנְצְיָה) יכולה להוות כלי ייחודי לזיהוי וכימות של ננופלסטיק, שכן היא מאפשרת פיתוח של שיטות מהירות, קלות, זולות ורגישות.[43]
ננופלסטיק נחשב לסיכון לבריאות הסביבה ובריאות האדם.[39] בשל גודלם הקטן, ננופלסטיק יכול לחצות ממברנות תא ולהשפיע על תפקוד התאים. ננופלסטיק הם ליפופיליים ומודלים מראים שניתן לשלב ננופלסטיק מפוליאתילן בליבה ההידרופובית של הדו-שכבה הליפידית.[44] כמו כן, נראה כי ננופלסטיק חוצים את קרום האפיתל של דגים ומצטברים באיברים שונים כולל כיס המרה, הלבלב והמוח.[45][46] מעט ידוע על השפעות בריאותיות שליליות של ננופלסטיק באורגניזמים כולל בני אדם. ננופלסטיק יכול גם לספוג מזהמים כימיים רעילים, כגון אנטיביוטיקה, המאפשרים קשר סלקטיבי עם חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה, וכתוצאה מכך להפצה של ננופלסטיק וחיידקים עמידים לאנטיביוטיקה על ידי נמטודה חיידקית Caenorhabditis elegans באדמה.[47]
במחקר חדש שפורסם בכתב העת היוקרתי, בראשות פרופ' רפאל מרפלה מאוניברסיטת קמפניה לואיג'י ונוויטלי שבאיטליה, עקב אחרי מאות נחקרים במשך 34 חודשים לאחר שעברו ניתוח לפתיחת היצרויות וחסימות בעורק התרדמה שמזין את המוח, החוקרים מצאו בדגימות שלקחו מעורק התרדמה נוכחות ננופלסטיק ומיקרופלסטיק בתוך הרובד הטרשתי שהוציאו מעורק התרדמה. בחלק מהנחקרים, מצאו פלסטיק ובחלק לא.
באלו שמצאו עקבו אחריהם שלוש שנים וראו בקרב הקבוצה הזאת פי שניים יותר אירועים מוחיים, התקפי לב ותמותה לעומת הקבוצה השנייה שלא היה להם פלסטיק וזה בכדי עצמו גילוי מסעיר.[48]
רוב זיהום המיקרופלסטיק מגיע מטקסטיל, צמיגים ואבק עירוני[49] הימצאותו של מיקרופלסטיק בסביבה מבוסס לרוב על ידי מחקרים ימיים. אלה כוללים נטילת דגימות פלנקטון, ניתוח משקעים חוליים ובוציים, צפייה בצריכת מזון של בעלי חוליות וחסרי חוליות, והערכת אינטראקציות של מזהמים כימיים.[50] באמצעות שיטות כאלה, הוכח שיש מיקרופלסטיק ממספר מקורות בסביבה.
מיקרופלסטיק עשוי להוות עד 30% משטח הפסולת של האוקיינוס השקט, ובמדינות מפותחות רבות, הוא מקור גדול יותר לזיהום פלסטיק ימי מאשר החלקים הנראים לעין של הפסולת הימית, על פי דו"ח של ה-IUCN משנת 2017.[7]
בלאי מצמיגים תורם באופן משמעותי להכנסת מיקרופלסטיק לסביבה.[51] הערכות פליטות של מיקרופלסטיק לסביבה בדנמרק הן בין 5,500 ל-14,000 טון (6,100 ו-15,400 טון) בשנה. מיקרופלסטיק שניוני (למשל מצמיגי מכוניות ומשאיות או הנעלה[דרושה הבהרה]) גדולים יותר ממיקרופלסטיק ראשוני בשני סדרי גודל.[52]
הפליטה המשוערת לנפש נעה בין 0.23 ל-4.7 ק"ג לשנה, עם ממוצע עולמי של 0.81 ק"ג לשנה. הפליטות מצמיגי רכב (בלאי שמגיע ל-100%) גבוהות משמעותית מאלו של מקורות אחרים של מיקרופלסטיק, למשל, צמיגי מטוסים (2%), דשא מלאכותי (בלאי של 12-50%), בלמים (בלאי של 8%) וסימוני כבישים (בלאי 5%). במקרה של סימוני כבישים, מחקר שדה שנערך לאחרונה הצביע על כך שהם מוגנים בשכבת חרוזי זכוכית ותרומתם הייתה רק בין 0.1 ל-4.3 גרם לאדם לשנה,[53] אשר יהוו כ-0.7% מכלל פליטות המיקרופלסטיק השניוניות; ערך זה תואם להערכות פליטות מסוימות.[54] פליטות ונתיבי זיהום תלויים בגורמים מקומיים כמו סוג הכביש או מערכות ביוב. התרומה היחסית של בלאי צמיגים לסך הכמות העולמית של פלסטיק שמגיע לאוקיינוסים שלנו מוערכת ב-5-10%. באוויר, 3-7% מהחומרים החלקיקים (PM2.5) מוערכים כמורכבים משחיקה של צמיגים, שתורם לנטל הבריאות העולמי של זיהום אוויר, שהוערך על ידי ארגון הבריאות העולמי בכ-3 מיליון מקרי מוות בשנת 2012. זיהום מבלאי צמיגים נכנס גם לשרשרת המזון, אך יש צורך במחקר נוסף כדי להעריך סיכונים לבריאות האדם.[51]
מחקרים הראו שסיבים סינתטיים רבים, כגון פוליאסטר, ניילון, אקריליק וספנדקס, יכולים להינתק מבגדים ולהישאר בסביבה.[55] כל בגד בכביסה יכול להשיל יותר מ-1,900 סיבים של מיקרופלסטיק, כאשר צמר משחרר את האחוז הגבוה ביותר של סיבים, למעלה מ-170% יותר מבגדים אחרים.[56] עבור כביסה ממוצעת של 6 קילוגרם, יכולים להינתק מעל 700,000 סיבים בכל כביסה.[13]
נמצא כי מיקרוסיבים אלו מופיעים לאורך כל שרשרת המזון, החל מזואופלנקטון ועד לבעלי חיים גדולים יותר כגון לווייתנים.[7] הסיב העיקרי שמופיע בכל תעשיית הטקסטיל הוא פוליאסטר שהוא חלופת כותנה זולה שניתן לייצר בקלות. עם זאת, סוגים אלה של סיבים תורמים רבות להימצאות של מיקרופלסטיק במערכות אקולוגיות יבשתיות, אוויריות וימיות. תהליך כביסת הבגדים גורם לבגדים לאבד בממוצע מעל 100 סיבים לליטר מים[57]. זה נקשר להשפעות בריאותיות שייתכן ונגרמות על ידי שחרור של מונומרים, צבעים, מייצבי צבע ומרככי בד. הוכח כי הימצאותם של סוגים אלו של סיבים במשקי בית מייצגת 33% מכלל הסיבים בסביבות פנימיות.[57]
סיבי טקסטיל נחקרו בסביבות פנימיות וחיצוניות כאחד כדי לקבוע את רמת החשיפה הממוצעת לאדם. הריכוז הפנימי נמצא 1.0-60.0 סיבים/מ"ק, בעוד שהריכוז החיצוני היה נמוך בהרבה ועומד על 0.3-1.5 סיבים/מ"ק.[58] קצב ההצטברות בתוך הבית היה 1586-11,130 סיבים ליום/מ"ק המצטבר לכ-190–670 סיבים/מ"ג אבק.[58]
חלק מחברות הקוסמטיקה החליפו את מרכיבי הפילינג הטבעיים במיקרופלסטיק, בדרך כלל בצורה של "מיקרו-חרוזים" או "מיקרו-פילינג". מוצרים אלה מורכבים בדרך כלל מפוליאתילן, מרכיב נפוץ בפלסטיק, אך ניתן לייצר אותם גם מפוליפרופילן, פוליאתילן טרפתלט (PET) וניילון.[59] הם נמצאים לעיתים קרובות בסבונים לשטיפת פנים, סבוני ידיים ומוצרי טיפוח אישי אחרים; החרוזים נשטפים בדרך כלל למערכת הביוב מיד לאחר השימוש. גודלם הקטן מונע מהם להיאסף במלואו על ידי מסנני טיפול ראשוני במכוני טיהור שפכים, ובכך מאפשר לחלקם להיכנס לנהרות ולאוקיינוסים.[60] מכוני טיהור שפכים מסירים בממוצע 95-99.9% מהחרוזים בגלל העיצוב הקטן שלהם. זה משאיר בממוצע 0–7 מיקרו-חרוזים לליטר.[61] בהתחשב בכך שמכוני הטיהור בעולם מזרימים 160 טריליון ליטר מים ביום, כ-8 טריליון מיקרו-חרוזים משתחררים לנתיבי מים מדי יום. מספר זה אינו מתייחס לבוצת הביוב שמוזנת בשימוש חוזר כדשן לאחר טיפול בשפכים, שידוע כי עדיין מכילה חרוזים אלו.[62]
על אף שחברות רבות התחייבו להפסיק את השימוש במיקרו-חרוזים במוצרים שלהן, לפי מחקר, ישנם לפחות 80 מוצרי קרצוף פנים שונים שעדיין נמכרים עם מיקרו-חרוזים כמרכיב עיקרי.[61] זה תורם לזיהום 80 טון של מיקרו-חרוזים בשנה על ידי בריטניה לבדה, אשר לא רק משפיעה לרעה על חיות הבר ושרשרת המזון, אלא גם על רמות הרעילות, שכן הוכח כי מיקרו-חרוזים סופגים כימיקלים מסוכנים כגון חומרי הדברה ופחמימנים ארומטיים רב-טבעתיים.[61] הצעת ההגבלה של הסוכנות האירופית לכימיקלים (ECHA) ודוחות של התוכנית לאיכות הסביבה של האו"ם (UNEP) ו-TAUW מצביעים על כך שיש יותר מ-500 מרכיבים מיקרופלסטיים שנמצאים בשימוש נרחב במוצרי קוסמטיקה ומוצרי טיפוח.[63]
גם כאשר מוסרים מיקרו-חרוזים ממוצרי קוסמטיקה, עדיין נמכרים מוצרים מזיקים עם פלסטיק בתוכם. לדוגמה, קופולימרים אקרילאטים יכולים לפלוט מונומרים מסטירן כאשר משתמשים בהם במוצרי גוף, מה שמגביר את הסיכוי של אדם לחלות בסרטן.[64] מדינות כמו ניו זילנד שאסרו על מיקרו-חרוזים לרוב מתעלמות מפולימרים אחרים כגון קופולימרים אקרילטים, שעלולים להיות רעילים לא פחות לאנשים ולסביבה.[65]
בארצות הברית, לאחר שנחקק חוק ב-2015, השימוש במיקרו-חרוזים במשחות שיניים ובמוצרים קוסמטיים אחרים הופסק,[30] אולם מאז 2015 תעשיות רבות עברו במקום זאת לשימוש בחומר פלסטי מצופה מתכת, שאושר על ידי ה-FDA, כחומר השוחק העיקרי שלהם.[66][31][32]
בדו"ח האחרון שערך גרינפיס במוצרי קוסמטיקה באיטליה, נמצאו פלסטיק ב-79% מ-672 המוצרים שנבדקו שנרכשו באינטרנט, 38% מהמוצרים נמצאו חלקיקי מיקרופסטיק מוצק. החל מ-1 בינואר 2020, איטליה אסרה להוציא לשוק מוצרי קוסמטיקה לשטיפה עם פונקציית פילינג או ניקוי המכילים מיקרופלסטיק. ישנם חששות סביבתיים לבריאות האדם הקשורים למרכיב בפולימר מסוג PVP, היכול להזיק לחיים מימיים עם השפעות ארוכות טווח. הוא גם חשוד כגורם לגירוי בדרכי הנשימה ולסרטן.[67]
דיג פנאי ודיג מסחרי, כלי שיט ימיים ותעשיות ימיות הם כולם מקורות של פלסטיק שיכולים להיכנס ישירות לסביבה הימית, מהווים סיכון לביוטה הן כמאקרופלסטיק והן כמיקרופלסטיק שניוני בעקבות הישחקות לאורך זמן. ציוד דיג שהושלך או נאבד כולל חוט מונופילמנט מפלסטיק ורשת ניילון, הוא בדרך כלל בעל ציפה נייטרלית ולכן יכול להיסחף בעומקים משתנים בתוך האוקיינוסים. מדינות שונות דיווחו כי מיקרופלסטיק מהתעשייה וממקורות אחרים הצטבר בסוגים שונים של פירות ים. באינדונזיה, ל-55% מכל מיני הדגים היו עדויות לפסולת מתועשת בדומה לאמריקה שדיווחה על שיעור של 67%.[68] עם זאת, רוב הפסולת באינדונזיה הייתה פלסטיק, בעוד שבצפון אמריקה הרוב היה סיבים סינתטיים הקיימים בבגדים ובסוגים מסוימים של רשתות. המשמעות מהעובדה שדגים מזוהמים במיקרופלסטיק היא שאותם פלסטיקים וכימיקלים יצטברו ביולוגית בשרשרת המזון ויגיעו לבני האדם.
מחקר אחד ניתח את הכימיקל שמקורו בפלסטיק הנקרא polybrominated diphenyl ethers (PBDEs) בקיבה של יסעורים קצרי-זנב. הוא מצא כי לרבע מהציפורים היו קוגנרים בעלי ברום גבוה שאינם נמצאים בטרף שלהם באופן טבעי. עם זאת, ה-PBDE נכנס למערכות הציפורים דרך פלסטיק שנמצא בקיבה של הציפורים. לכן לא רק הפלסטיק מועבר דרך שרשרת המזון אלא גם הכימיקלים מהפלסטיק.[69]
ייצור מוצרי פלסטיק משתמש בגרגירים ובכדורי שרף קטנים כחומר הגלם שלהם. בארצות הברית, הייצור גדל מ-2.9 מיליון כדורים ב-1960 ל-21.7 מיליון כדורים ב-1987.[70] בשנת 2019, הייצור העולמי של פלסטיק היה 368 מיליון טון; 51% יוצרו באסיה. סין, היצרנית הגדולה בעולם, יצרה 31% מהכלל העולמי.[71] באמצעות דליפה מקרית במהלך הובלה יבשתית או ימית, שימוש בלתי הולם כחומרי אריזה וזרימה ישירה ממפעלי עיבוד, חומרי גלם אלו עלולים להיכנס למערכות אקולוגיות מימיות. בהערכה של מי שוודיה באמצעות רשת של 80 מיקרומטר, KIMO, ארגון שמטרתו לשמור על ימים ואוקיינוסים נקיים, מצא ריכוזי מיקרופלסטיק של 150-2,400 חלקיקים למ"ק; בנמל הסמוך למתקן לייצור פלסטיק עמד הריכוז על 102,000 למ"ר.[29]
אתרי תעשייה רבים בהם נעשה שימוש תדיר בפלסטיק גולמי ממוקמים בקרבת מקורות מים. אם ישפכו במהלך הייצור, חומרים אלה עלולים להיכנס לסביבה הסובבת ולזהם את דרכי המים.[37]
הספנות תרמה משמעותית לזיהום הים. כמה נתונים סטטיסטיים מצביעים על כך שבשנת 1970, ציי הספנות המסחריים ברחבי העולם השליכו למעלה מ-23,000 טונות של פסולת פלסטיק לסביבה הימית. בשנת 1988, הסכם בינלאומי (MARPOL 73/78, נספח V) אסר על השלכת פסולת מאוניות לסביבה הימית. בארצות הברית, חוק מחקר ובקרת זיהום פלסטיק ימי משנת 1987 אוסר על הזרמת פלסטיק לים, לרבות מכלי שיט צבאיים.[72][73] עם זאת, הספנות נותרה מקור דומיננטי לזיהום פלסטיק, לאחר שהוסיפה כ-6.5 מיליון טון של פלסטיק בתחילת שנות ה-90.[72][74] מחקרים הראו שכ-10% מהפלסטיק שנמצא בחופים בהוואי הם גרגירי פלסטיק.[75] בתקרית אחת ב-24 ביולי 2012, 150 טונות של גרגירים וחומרי גלם פלסטיים אחרים נשפכו מכלי שיט מול החוף ליד הונג קונג לאחר סערה גדולה. דווח כי פסולת זו של חברת סינופק הסינית נערמה בכמויות גדולות בחופים.[37] אמנם מדובר באירוע גדול של דליפה, אבל חוקרים משערים שגם תאונות קטנות יותר מתרחשות ותורמות עוד יותר לזיהום מיקרופלסטיק ימי.[37]
במחקר אחד, 93% מהמים בבקבוקים מ-11 מותגים שונים הכילו זיהום מיקרופלסטיק. לליטר, חוקרים מצאו בממוצע 325 חלקיקי מיקרופלסטיק.[76] מבין המותגים שנבדקו, בקבוקי Nestlé Pure Life ו-Gerolsteiner הכילו הכי הרבה מיקרופלסטיק עם 930 ו-807 חלקיקי מיקרופלסטיק לליטר (MPP/L), בהתאמה.[76] מוצרי סן פלגרינו הראו את הכמות הנמוכה ביותר של צפיפות מיקרופלסטיק. בהשוואה למי ברז, מים מבקבוקי פלסטיק הכילו פי שניים מיקרופלסטיק. חלק מהזיהום מגיע ככל הנראה מתהליך הביקבוק ואריזת המים.[76]
בשנת 2020 חוקרים דיווחו כי בקבוקי האכלה לתינוקות מפוליפרופילן עם נוהלי ייצור מודרניים נמצאו כגורמים לחשיפה למיקרופלסטיק לתינוקות שנעה בין 14,600 ל-4,550,000 חלקיקים לנפש ליום ב-48 אזורים. שחרור המיקרופלסטיק גבוה יותר כשהבקבוק מכיל נוזלים חמים יותר ודומה לשחרור ממוצרי פוליפרופילן אחרים כגון קופסאות אוכל.[77][78][79] פטמות בקבוקים מגומי סיליקון מתכלות עם הזמן כתוצאה מעיקור חוזר בקיטור, נשירה של חלקיקים בגודל מיקרו וננו של גומי סיליקון. מוערך שבשימוש בפטמות מחוטאות בחום במשך שנה, תינוק יבלע יותר מ-660,000 חלקיקים.[80][81]
.jpg)
מוצרי פלסטיק חד-פעמיים נפוצים - כמו ספלי קפה מנייר המצופים פלסטיק דק בפנים – משחררים טריליונים של חלקיקי ננופלסטיק לליטר כששותים מהם מים קרים, וכמות כפולה פי 7 כששותים משקאות חמים.[82][83] מוצרי פלסטיק חד-פעמיים נכנסים לסביבות מימיות[84] ו-"מדיניות מקומית וכלל-מדינתית המפחיתה פלסטיק לשימוש חד-פעמי זוהתה כפעולות חקיקה יעילות שקהילות יכולות לנקוט כדי לטפל בזיהום הפלסטיק".[85][86]
מאז הופעת מגפת הקורונה, השימוש במסכות רפואיות גדל בחדות. מסכות פנים לשימוש חד פעמי עשויות מפולימרים, כגון פוליפרופילן, פוליאוריטן, פוליאקרילוניטריל, פוליסטירן, פוליקרבונט, פוליאתילן או פוליאסטר. הגידול בייצור, הצריכה והפסולת של מסכות פנים נוספה לרשימת האתגרים הסביבתיים, עקב תוספת פסולת חלקיקי פלסטיק בסביבה. לאחר התפרקות, מסכות פנים חד-פעמיות עלולות להתפרק לחלקיקים בגודל קטן יותר (מתחת ל-5 מ"מ), מה שיוצר מקור חדש של מיקרופלסטיק.[87]
דו"ח שנערך בפברואר 2020 על ידי Oceans Asia, ארגון הפועל לחינוך ומחקר בנושא זיהום ים, מדווח על "נוכחותן של מסכות פנים מסוגים וצבעים שונים באוקיינוס בהונג קונג".[87]
מכוני טיהור שפכים מסירים מזהמים ממי שפכים, בעיקר משפכים ביתיים, תוך שימוש בתהליכים פיזיקליים, כימיים וביולוגיים שונים.[88] לרוב המכונים במדינות המפותחות יש שלבי טיפול ראשוניים ושניוניים כאחד. בשלב הראשוני של הטיפול, תהליכים פיזיקליים משמשים להסרת שמנים, חול ומוצקים גדולים אחרים באמצעות מסננים, מבהירים ומיכלי שיקוע קונבנציונליים.[89] טיפול שניוני משתמש בתהליכים ביולוגיים הכוללים חיידקים ופרוטוזואה כדי לפרק חומר אורגני. טכנולוגיות שניוניות נפוצות הן מערכות בוצה פעילה, סינון בטפטוף, ואגנים ירוקים מלאכותיים. שלב הטיפול השלישוני האופציונלי עשוי לכלול תהליכים להסרת חומרים מזינים (חנקן וזרחן) וחיטוי.[89]
מיקרופלסטיק זוהה הן בשלבי הטיפול הראשוני והן בשלבי הטיפול השניוני של הצמחים. מחקר משנת 1998 הציע שסיבי מיקרופלסטיק יהוו אינדיקטור לבוצות ביוב ופליטות של מתקני טיהור שפכים.[90] מחקרים מעריכים שכחלקיק אחד לליטר של מיקרופלסטיק משתחרר בחזרה לסביבה, עם יעילות הסרה של כ-99.9%.[88][91][92] מחקר משנת 2016 הראה שרוב המיקרופלסטיקים מוסרים למעשה בשלב הטיפול הראשוני שבו נעשה שימוש בהסרת השכבה הצפה ושקיעת בוצה.[88] כאשר מתקני טיפול אלו פועלים כראוי, הזיהום של מיקרופלסטיק לאוקיינוסים ולסביבות מים עיליות משטחי מכוני טיהור אינה גדולה באופן בלתי פרופורציונלי.[88][93] מחקרים רבים מראים כי בעוד שמכוני טיהור שפכים בהחלט מפחיתים את עומס המיקרופלסטיק במקורות מים, עם הפיתוחים הטכנולוגיים הנוכחיים הם אינם מסוגלים לנקות את המים במלואם ממזהם זה.[94][95]
על פי סקירה מקיפה של עדויות מדעיות שפורסמה על ידי מנגנון הייעוץ המדעי של האיחוד האירופי בשנת 2019, מיקרופלסטיק נמצא כעת בכל חלק של הסביבה. אמנם אין עדיין עדות לסיכון אקולוגי נרחב מזיהום מיקרופלסטיק, אך צפויים סיכונים נרחבים תוך מאה שנה אם הזיהום יימשך בקצב הנוכחי.[96]
ישנה צמיחה מהירה של מחקר זיהום מיקרופלסטיק שעשוי להשפיע על הבנת הבעיה, כאשר סביבות ימיות נחקרות לרוב. חוקרים קראו לשיתוף טוב יותר של נתוני מחקר שעשויים להוביל לפתרונות יעילים.[97]
המשתתפים בסדנת המחקר הבינלאומית לשנת 2008 על הימצאות, השפעת וגורל פסולת ימית מיקרופלסטית באוניברסיטת וושינגטון בטאקומה[98] הגיעו למסקנה שמיקרופלסטיק הוא בעיה בסביבה הימית, בהתבסס על:
המחקר התמקד בעיקר בפריטי פלסטיק גדולים יותר. בעיות מוכרות העומדות בפני החיים הימיים הן הסתבכות, בליעה, חנק ותשישות כללית המובילה לעיתים קרובות למוות או החפה. לעומת זאת, מיקרופלסטיק אינו בולט באותה מידה, בהיותו קטן מ-5 מ"מ, וחלקיקיו לרוב אינם נראים לעין. חלקיקים בגודל זה זמינים למגוון רחב הרבה יותר של מינים, נכנסים לשרשרת המזון בתחתיתה, מוטבעים ברקמת בעלי חיים, ואז אינם ניתנים לגילוי בבדיקה ויזואלית ללא מיכשור.
יתר על כן, ההשלכות של פירוק פלסטיק ושחרור זיהום בטווח הארוך לרוב לא נלקחו בחשבון. הכמויות הגדולות של פלסטיק שנמצאות בסביבה, חשופות להתכלות, אך יש להן עוד שנים רבות של פירוק ושחרור של תרכובות רעילות, המכונה חוב רעילות.[40]
מיקרופלסטיק התגלה לא רק בים, אלא גם במערכות מים מתוקים, כולל ביצות, נחלים, בריכות, אגמים ונהרות באירופה, צפון אמריקה, דרום אמריקה, אסיה ואוסטרליה.[99][100] דגימות שנאספו על פני 29 יובלי הימות הגדולות בארצות הברית נמצאו מכילות חלקיקי פלסטיק, ש-98% מהם היו מיקרופלסטיק בגודל של 0.355 מ"מ עד 4.75 מ"מ.[101]
על פי מחקר שפורסם בתחילת 2024 ב"ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין" נמצא קשר בין נוכחות מיקרו-פלסטיק וננו-פלסטיק ברקמות אנושיות לבין סיכון מוגבר להתקף לב, שבץ מוחי או מוות. ממצאים דומים נמצאו במחקרים נוספים מהשנים האחרונות.[102]
על פי מחקר שפורסם בספטמבר 2024, בני אדם יוצרים מדי שנה 57 מיליון טונות של זיהום פלסטיק.[103] הודו מדורגת ראשונה ברשימת המדינות המייצרות זיהום פלסטיק, והיא מייצרת 10.2 מיליון טונות של זיהום פלסטיק בשנה. אחריה בדירוג נמצאות: ניגריה, אינדונזיה, סין, פקיסטן, בנגלדש, רוסיה וברזיל. שמונה מדינות אלו ביחד אחראיות ליותר מ 50% מזיהום הפלסטיק העולמי.[103] העיר שיוצרת את כמויות זיהום הפלסטיק הגדולות ביותר היא לאגוס. אחריה בדירוג: ניו דלהי, לואנדה, קראצ'י וקהיר.[103]
מיקרופלסטיק יכול להטמע ברקמות של בעלי חיים דרך בליעה או נשימה. מינים שונים של תולעים טבעתיות הוכחו כמכילות מיקרופלסטיק מוטבע בדרכי העיכול שלהם. סרטנים רבים, כמו סרטן החוף Carcinus maenas, נראו כמשלבים מיקרופלסטיק הן בדרכי הנשימה והן בדרכי העיכול שלהם.[104][105] דגים מזהים בטעות חלקיקי פלסטיק כמזון, מה שיכול לחסום את דרכי העיכול שלהם ולשלוח אותות האכלה שגויים למוחם.[11] מחקר חדש גילה, עם זאת, שדגים בולעים מיקרופלסטיק בשוגג ולא בכוונה.[106]
התגלה גם שאלמוגים מסוימים כגון Pocillopora verrucosa בולעים מיקרופלסטיק.[107] יכולים לחלוף 14 ימים עד שמיקרופלסטיק עובר דרך בעל חיים (בהשוואה לתקופת עיכול רגילה של יומיים), אך השתלבות של החלקיקים בזימים של בעלי חיים יכולה למנוע לחלוטין הסרה של החלקיקים.[104] כאשר בעלי חיים עמוסי מיקרופלסטיק נאכלים על ידי טורפים, המיקרופלסטיק משולבים בגופם של הטורפים. לדוגמה, מדענים דיווחו על הצטברות פלסטיק בבטן של אורנוניים שמהווים את הטרף העיקרי לדגים מסחריים כמו טונה ודגי חרב.[108] מיקרופלסטיק גם סופג מזהמים כימיים שיכול לעבור לרקמות האורגניזם.[109] בעלי חיים קטנים נמצאים בסיכון לצריכת מזון מופחתת עקב שובע שווא וכתוצאה מכך לרעוב מהמיקרופלסטיק.
מחקר שנעשה בקו החוף הארגנטינאי של שפך ריו דה לה פלטה, מצא נוכחות של מיקרופלסטיק במעיים של 11 מינים של דגי מים מתוקים על חוף הים. 11 מיני דגים אלה ייצגו ארבעה הרגלי האכלה שונים: אוכלי רקבובית, אוכלי פלנקטון, אוכלי כול ואוכלי דגים.[110] מחקר זה הוא אחד הבודדים עד כה שהראו בליעה של מיקרופלסטיק על ידי אורגניזמים של מים מתוקים.
ניזוני קרקעית, כמו מלפפוני-ים, שהם אוכלי נבלות לא סלקטיביים הניזונים מפסולת בקרקעית האוקיינוס, בולעים כמויות גדולות של משקעים. הוכח שארבעה מינים של מלפפון ים (Thyonella gemmate, Holothuria floridana, H. grisea ו-Cucumaria frondosa) בלעו בין פי 2 ל-20 יותר חלקיקי PVC ובין פי 2 ל-138 יותר חלקיקי חוט ניילון (בכמות כ-517 סיבים לכל אורגניזם) על בסיס יחס פלסטיק-חול. תוצאות אלו מצביעות על כך שפרטים עשויים לבלוע חלקיקי פלסטיק באופן סלקטיבי. זה סותר את אסטרטגיית ההאכלה חסרת ההבחנה המקובלת של מלפפוני-ים, ועלול להתרחש בכל הניזונים הלא סלקטיביים כשיש מיקרופלסטיק בסביבתם.[111]
כמו כן, הוכח כי צדפות בולעות מיקרופלסטיק וננופלסטיק.[112] בחשיפה למיקרופלסטיק, יורדת יכולת הסינון של הצדפות.[113] כתוצאה מכך מתרחשות השפעות מרובות, כגון פגיעה חיסונית ופגיעה עצבית.[114][115][116] ירידה בתפקוד החיסוני מתרחשת עקב הפחתת הפגוציטוזיס ופעילות הגןNF-κB.[114][116] תפקוד נוירולוגי לקוי הוא תוצאה של עיכוב של ChE ודיכוי של אנזימים מווסתים של נוירוטרנסמיטר[116] כאשר נחשפות למיקרופלסטיק, הצדפות חוות גם עקה חמצונית, מה שמעיד על פגיעה ביכולת לסלק תרכובות רעילות בתוך הגוף, דבר שעלול בסופו של דבר לפגוע ב-DNA.[115] תאי רבייה וזחלים של צדפות נפגעים גם כאשר הם נחשפים למיקרופלסטיק. שיעורי עצירת ההתפתחות והמומים ההתפתחותיים עולים, בעוד ששיעורי ההפריה יורדים[112][117] כאשר צדפות נחשפו למיקרופלסטיק וכן למזהמים אחרים כגון POPs (אנ'), כספית או פחמימנים במעבדה, הוכח שההשפעות הרעילות מחמירות.[113][114][115]
לא רק דגים ואורגניזמים בעלי יכולת תנועה יכולים לבלוע מיקרופלסטיק. אלמוגאים, שהם בוני שוניות ראשוניים, הוכחו כבולעים מיקרופלסטיק בתנאי מעבדה.[118] בעוד שההשפעות של בליעה על אלמוגים אלה לא נחקרו, אלמוגים יכולים בקלות לחוות לחץ סביבתי ולהלבין. הוכח כי מיקרופלסטיק נדבק לחלק החיצוני של האלמוגים לאחר חשיפה במעבדה.[118] ההיצמדות אל החלק החיצוני של האלמוגים עלולה להיות מזיקה, מכיוון שהאלמוגים מסירים מעצמם משקעים או כל חומר חלקיקי על ידי הפרשת ריר, שזה תהליך שדורש הוצאת אנרגיה, מה שמגדיל את הסבירות לתמותה.[119]
מחקר שפורסם בשנת 2023 הראה כי חשיפה למיקרופלסטיק פגעה בביצועים הקוגניטיביים של סרטנים נזירים, מה שעלול להשפיע על סיכויי ההישרדות שלהם.[120]
בשנת 2019 דווח לראשונה באירופה על פריטי מיקרופלסטיק בתכולת הקיבה של דו-חיים בדגימות של טריטון אירופאי מצוי (Triturus carnifex). הן גם העדויות הראשונות עבור סדרת בעלי זנב ברחבי העולם, והדגיש כי הנושא המתעורר של פלסטיק מהווה איום אפילו בסביבות מרוחקות בגובה רב.[121] המיקרופלסטיק נמצא גם אצל שחרורים (Turdus merula) וקיכלי רונן (Turdus philomelos) אשר מראה על נוכחות של מיקרופלסטיק בסביבות יבשתיות.[122]
ביולוגים ימיים בשנת 2017 גילו של-75% מהעשב התת-ימי באטול טרנף מול חופי בליז היו דבוקים סיבים, רסיסים וחרוזים מיקרופלסטיים. מעל חלקי הפלסטיק צמחו אפיביונטים (אורגניזמים שנדבקים באופן טבעי לעשב הים). עשב הים הוא חלק מהמערכת האקולוגית של שונית המחסום והוא ניזון מתוכינונים, שלאחר מכן נאכלים על ידי בני אדם. ממצאים אלה, שפורסמו ב-Marine Pollution Bulletin, עשויים להיות "הגילוי הראשון של מיקרופלסטיק על צמחים וסקולריים מימיים... [ו] רק הגילוי השני של מיקרופלסטיק על צמחים ימיים בכל מקום בעולם".[123]
מיקרופלסטיק יכול לעכב את הצמיחה של צמחים יבשתיים עקב ספיגה מוגברת של מתכות רעילות כגון קדמיום.[124][125][126][127]
מיקרואורגניזמים
ישנם מיקרואורגניזמים שחיים על פני השטח של המיקרופלסטיק. קהילה זו של אורגניזמים יוצרת ביופילם רירי אשר, על פי מחקר משנת 2019,[128] בעל מבנה ייחודי ובעל סיכון מיוחד, מכיוון שביופילם מיקרופלסטי הוכח כמספק בית גידול חדש לקולוניזציה המגדילה את החפיפה בין מינים שונים, ובכך הפצת פתוגנים וגנים עמידים לאנטיביוטיקה באמצעות העברה גנטית אופקית. לאחר מכן, עקב תנועה מהירה דרך נתיבי מים, הפתוגנים הללו יכולים לעבור במהירות רבה ממקורם למקום אחר שבו פתוגן ספציפי עשוי שלא להיות קיים באופן טבעי, מה שמפיץ את המחלה הפוטנציאלית.[128]
זואופלנקטון אוכלים חרוזי מיקרופלסטיק (1.7-30.6 מיקרומטר) ומפרישים צואה המזוהמת במיקרופלסטיק. בנוסך לקליטה דרך אכילה, המיקרופלסטיק נצמד לרגליים ולשלד החיצוני של הזואופלנקטון.[5] זואופלנקטון, בין שאר אורגניזמים ימיים, צורכים מיקרופלסטיק כיוון שהם פולטים אינפוכימיקלים דומים, בעיקר דימתיל סולפיד (DMS), כפי שעושה פיטופלנקטון.[129][130] פלסטיק כגון פוליאתילן בצפיפות גבוהה (HDPE), פוליאתילן בצפיפות נמוכה (LDPE), ופוליפרופילן (PP) מייצרים ריחות של דימתיל סולפיד.[129] סוגים אלה של פלסטיק קיימים בדרך כלל בשקיות ניילון, במיכלי אחסון מזון ובפקקי בקבוקים.[131] סיבים ירוקים ואדומים של פלסטיק נמצאו באורגניזמים הפלנקטוניים ובאצות ים.[132]
על פי סקירה מקיפה של ראיות מדעיות שפורסמה על ידי מנגנון הייעוץ המדעי של האיחוד האירופי בשנת 2019, "מעט ידוע ביחס לסיכונים לבריאות האדם של ננו ומיקרופלסטיק, ומה שידוע שרוי באי ודאות". מחברי הסקירה מזהים את המגבלות העיקריות באיכות או המתודולוגיה של המחקר עד כה.[96]
הצריכה הממוצעת/חציונית של מיקרופלסטיק בבני אדם היא ברמות הנחשבות בטוחות בבני אדם; עם זאת, אנשים מסוימים עשויים לפעמים לחרוג ממגבלות אלה; ההשפעות, אם בכלל, של זה אינן ידועות.[75] לא ידוע אם ובאיזו מידה מיקרופלסטיק מצטבר ביולוגית בבני אדם.[133][134] מחקר מ-2022 זיהה, לראשונה, נוכחות של פולימרים בדם אנושי ב-17 מתוך 22 מתנדבים בריאים. הממוצע של סכום הריכוז הניתן לכימות של חלקיקי פלסטיק היה 1.6 מ"ג/ליטר. המטרה המוצהרת של המחקר הייתה לפתח שיטת דגימה וניתוח שניתן להשתמש בה כדי לזהות פלסטיק בדם אנושי.[21]
מחקר תת-כרוני שנערך לאחרונה חקר חרוזי פולימר על בסיס מתאקרילט (מעל 10 מיקרומטר) במזון למטרות טיפוליות והוא לא מצא סימן להצטברות ביולוגית של חרוזי פולימר באיברי עכברים מלבד מערכת העיכול.[135] המיקרופלסטיק שנבלע על ידי דגים וסרטנים עשוי להיצרך לאחר מכן על ידי בני אדם בסוף שרשרת המזון.[136] מיקרופלסטיק נמצא באוויר, במים ובמזון שבני אדם אוכלים, במיוחד במאכלי ים; עם זאת, מידת הספיגה והצבירה אינה ברורה.[133][137] עם זאת, בליעה של מיקרופלסטיק דרך מזון עשויה להיות מינורית יחסית; לדוגמה, בעוד שידוע כי מולים (אנ') צוברים מיקרופלסטיק, בני אדם צפויים להיחשף ליותר מיקרופלסטיק באבק ביתי מאשר על-ידי צריכת מולים.[138]
ישנם שלושה חששות פוטנציאליים עיקריים בהקשר למיקרופלסטיק: לפלסטיק עצמו עשויה להיות השפעה מסוימת על הפיזיולוגיה האנושית; מיקרופלסטיק עשוי להתחבר למתכות כבדות או תרכובות כימיות אחרות בסביבה ולפעול כווקטור להכנסתם לגוף; וייתכן שמיקרופלסטיק עשוי לשמש וקטורים לפתוגנים.[133]
מחקר חדש מגלה כי חלקיקי מיקרו וננו-פלסטיק שעלולים להצטבר ברקמות הגוף ובזרם הדם קשורים ישירות לסיכון מוגבר לאירועים קרדיווסקולריים בהם התקף לב, שבץ מוחי וגורמים נוספים העלולים להוביל למוות בטרם עת. במחקר מציינים שננו פלסטיק הוא המדאיג ביותר בהקשר של בריאות בני האדם. החלקיק הזעיר ברוחב ממוצע של אלפית שערה אנושית יכול להיכנס בקלות למערכת העיכול, הריאות וזרם הדם, לפלוש לתאים ולרקמות באיברים מרכזיים ולהפריע לתהליכים תאיים שונים כמו ויסות דם בין איברים בגוף או חילוף חומרים.[139]
חלקיקי פלסטיק עשויים להתרכז ולהעביר תרכובות אורגניות סינתטיות (למשל מזהמים אורגניים עמידים (אנ') ומזהמים אורגניים חדשים), הנמצאים בדרך כלל בסביבה ובמי הים, על פני השטח שלהם באמצעות ספיחה.[140] מיקרופלסטיק יכול לשמש כנשא להעברת מזהמים אורגניים עמידים מהסביבה לאורגניזמים.[72][74] מאמרים אחרונים הראו גם שמיקרופלסטיק יכול לספוג כימיקלים אורגניים חדשים כגון תרופות ומוצרי טיפוח אישי.[141][142] פוטנציאל הספיגה מושפע ממטריצת מים, רמת חומציות, חוזק יוני והתיישנות של מיקרו-חלקיקים.[141]
תוספים המוספים לפלסטיק במהלך הייצור עלולים לדלוף החוצה עם בליעה, ועלולים לגרום לנזק חמור לאורגניזם. הפרעה אנדוקרינית על ידי תוספים פלסטיים עשויה להשפיע על בריאות הרבייה של בני אדם ובעלי חיים כאחד.[74]
בשנת 2023 התגלתה פלסטיקוזיס, מחלה חדשה הנגרמת על ידי פלסטיק בלבד, בעופות מים. לציפורים שזוהו כסובלות מהמחלה יש צלקות בדרכי העיכול כתוצאה מבליעת פסולת פלסטיק.[143] "כאשר ציפורים בולעות חתיכות קטנות של פלסטיק, הם גילו, זה יוצר דלקת במערכת העיכול. עם הזמן, הדלקת המתמשכת גורמת לרקמות להצטלק ולהתעוות, ומשפיעות על העיכול, הצמיחה וההישרדות."[144]
מיקרופלסטיק הנישא באוויר זוהה באטמוספירה, בתוך מבנים ומחוץ להם. בשנת 2019 מחקר מצא כי מיקרופלסטיק מועבר באטמוספירה לאזורים מרוחקים דרך הרוח.[145] מחקר משנת 2017 מצא ריכוזי מיקרופייבר באוויר בתוך מבנים בין 1.0 ל-60.0 מיקרופייבר למטר מעוקב (ש-33% מהם התגלו כמיקרופלסטיק).[146] מחקר אחר בחן מיקרופלסטיק באבק הרחוב של טהראן ומצא 2,649 חלקיקים של מיקרופלסטיק בתוך 10 דגימות של אבק רחוב, עם ריכוזי דגימות הנעים בין 83 חלקיקים - 605 חלקיקים (±10) לכל 30.0 גרם אבק רחוב.[147] מיקרופלסטיק ומיקרופייבר נמצאו גם בדגימות שלג,[148] ובאוויר "נקי" בהרים גבוהים במרחקים עצומים ממקורם.[19][149] עם זאת, בדומה למערכות אקולוגיות של מים מתוקים ואדמה, יש צורך במחקרים נוספים כדי להבין את ההשפעה המלאה והמשמעות של מיקרופלסטיק הנישא באוויר.[96]
חשש גובר לגבי זיהום פלסטיק במערכת האקולוגית הימית הוא המיקרופלסטיק. מיקרופלסטיק הם חרוזי פלסטיק ברוחב של פחות מ-5 מילימטרים,[150] והם נמצאים בדרך כלל בסבוני ידיים, תכשירי ניקוי פנים ופילינגים אחרים. כאשר נעשה שימוש במוצרים אלה, המיקרופלסטיק עובר דרך מערכת סינון המים אל תוך האוקיינוס, אך בגלל גודלם הקטן הם צפויים לעבור דרך מסנני הטיפול המקדים במפעלי שפכים.[60] חרוזים אלה מזיקים לאורגניזמים באוקיינוס, במיוחד אורגניזמים שאוכלים באמצעות סינון, מכיוון שהם יכולים בקלות לבלוע את הפלסטיק ולחלות. המיקרופלסטיקים מעוררים חשש מכיוון שקשה לסנן אותם בשל גודלם הקטן. בני אדם יכולים לנסות להימנע משימוש בפלסטיקים המזיקים הללו על ידי רכישת מוצרים המשתמשים בפילינג בטוח לסביבה.
מכיוון שפלסטיק נמצא בשימוש כה נרחב ברחבי כדור הארץ, מיקרופלסטיק הפך לנפוץ בסביבה הימית. לדוגמה, ניתן למצוא מיקרופלסטיק בחופים חוליים[151] ובמים עיליים[152] וכן במשקעי הים העמוק. מיקרופלסטיק נמצא גם בתוך סוגים רבים אחרים של חלקיקים ימיים כגון חומר ביולוגי מת (רקמות וקונכיות) וכמה חלקיקי אדמה (שנושבים פנימה ברוח ומובלים אל האוקיינוס על ידי נהרות). צפיפות האוכלוסין והקרבה למרכזים עירוניים נחשבים לגורמים העיקריים המשפיעים על ריבוי המיקרופלסטיק בסביבה.
מחקר מ-2020 מצא 96 חלקיקי מיקרופלסטיק מ-14 סוגים שונים של פולימרים בליבת קרח שנדגמה בשנת 2009 במזרח אנטארקטיקה.[153] זיהום פלסטיק תועד בעבר במים ובמשקעים של האנטארקטיקה, כמו גם בקרח הים הארקטי, אך נהוג לחשוב שזו הפעם הראשונה שפלסטיק נמצא בקרח הים האנטארקטי. גודלי חלקיקים גדולים יחסית מרמזים על מקורות זיהום מקומיים.[153]
ישנן עדויות רבות למיקרופלסטיק בסביבות מים ברחבי כדור הארץ.[99][154] המחקר הראשון על מיקרופלסטיק במערכות אקולוגיות של מים מתוקים פורסם ב-2011 ומצא בממוצע 37.8 חלקיקים למ"ר של דגימות משקעים של ימת יורון. בנוסף, מחקרים מצאו כי מיקרופלסטיק קיים בכל הימות הגדולות של ארצות הברית עם ריכוז ממוצע של 43,000 חלקיקי מיקרופלסטיק km−2.[155] מיקרופלסטיק זוהה גם במערכות אקולוגיות של מים מתוקים מחוץ לארצות הברית, למשל ב-2019, מחקר שנערך בפולין הראה כי מיקרופלסטיק קיים בכל 30 האגמים הנחקרים של אזור האגמים המזוריים בצפיפות של 0.27 עד 1.57 חלקיקים לליטר.[156] בקנדה, מחקר בן שלוש שנים מצא ריכוז מיקרופלסטיק ממוצע של 193,420 חלקיקים km−2 באגם וויניפג. אף אחד מהמיקרופלסטיקים שהתגלו לא היה מיקרו-כדורים או חרוזים ורובם היו סיבים שנבעו מפירוק של חלקיקים גדולים יותר, טקסטיל סינתטי או נשירת חלקיקים מהאטמוספירה.[157] הריכוז הגבוה ביותר של מיקרופלסטיק שהתגלה אי פעם במערכת אקולוגית של מים מתוקים שנבדקו תועד בנהר הריין ב-4000 MP חלקיקים kg−1.[158]
חלק ניכר מהמיקרופלסטיק צפוי להגיע לאדמה, ואם זאת, נערך מעט מאוד מחקר על מיקרופלסטיק באדמה מחוץ לסביבות מימיות.[159] בסביבות ביצתיות נמצא שריכוזי מיקרופלסטיק קיימים ביחס הפוך לכיסוי הצמחייה וצפיפות הגבעולים.[99] קיימות ספקולציות שמיקרופלסטיק שניוני של סיבים ממכונות כביסה עלול להגיע לאדמה עקב כישלון של מכוני טיהור שפכים לסנן לחלוטין את כל סיבי המיקרופלסטיק. יתר על כן, בעלי חיים גיאופאגיים ("אוכלי אדמה"), כגון שלשולים, אקריות וקפזנבאים יכולים לתרום לכמות המיקרופלסטיק השניוני הקיים באדמה על ידי המרת פסולת פלסטיק שנצרכה למיקרופלסטיק באמצעות תהליכי עיכול. עם זאת, יש צורך במחקר נוסף. ישנם נתונים קונקרטיים הקושרים את השימוש בחומרי פסולת אורגניים לסיבים סינתטיים המצויים באדמה; אבל רוב המחקרים על פלסטיק באדמה רק מדווחים על נוכחותו ואינם מזכירים מקור או כמות.[7][160] מחקרים מבוקרים על בוצות שפכים המכילות סיבים שהוחזרו לקרקע דיווחו על כמויות משוערות של הסיבים מספר שנים לאחר היישום.[161]
מיקרופלסטיק מוצא את דרכו למזון שאנו אוכלים, למים שאנו שותים ואפילו לאוויר שאנו נושמים. לפי הערכות מסוימות, אנשים צורכים יותר מ-50,000 חלקיקי פלסטיק בשנה - ורבים נוספים אם לוקחים בחשבון שאיפה.[162] מיקרופלסטיק נמצאו בכל רקמה אנושית שנחקרה על ידי סטודנטים לתארים מתקדמים באוניברסיטת אריזונה סטייט[163][164] מחקר שפורסם במרץ 2022 גילה כי חלקיקי מיקרופלסטיק נמצאו גם ב-80% מ-22 דגימות דם אנונימיות, משמע שהם יכולים לנוע בגוף האדם, מה שמעלה את השאלה האם הם יכולים להגיע למוח.[165][166] בדצמבר 2020 נמצאו לראשונה חלקיקי מיקרופלסטיק בשליות.[167][168] ביוני 2022 נמצאו לראשונה חלקיקי מיקרופלסטיק בחלב אם.[169][170] ב-2022, מדענים מצאו חלקיקי מיקרופלסטיק בריאות של 11 מתוך 13 דגימות, התומכים בהיפותזה שאנו יכולים לשאוף מיקרופלסטיק וגם לבלוע אותם.[171]
לפי מחקר שנערך על ידי האוניברסיטה הרפואית של וינה, חמישה גרם של חלקיקי פלסטיק נכנסים לזרם העיכול של כל אדם בממוצע בשבוע. זה בערך המשקל של כרטיס אשראי.[172] לפי אומדן אחר, אדם שצורך מאכלי ים יבלע 11,000 חלקיקי מיקרופלסטיק בשנה. אפילו מיקרופלסטיק זעיר מאוד התגלה בדם אנושי.[173][174] מיקרופלסטיק התגלה במזון בחקירות האחרונות. מחקר שנערך לאחרונה מצא שבק"ג סוכר היו 440 חלקיקים, ק"ג מלח הכיל 110 חלקיקים, וליטר מים בבקבוק הכיל 90 חלקיקים.[175]
קבוצת חוקרים מאוניברסיטת וואסדה בטוקיו מצאה לאחרונה מיקרופלסטיק בעננים שמעל פסגות הר אויאמה והר פוג'י ביפן. מי עננים נאספו מדי חודש מהר אויאמה ומדי שבוע בחודשי הקיץ (יולי ואוגוסט) בהר פוג'י. התגלו תשעה פולימרים במי ענן: פוליאתילן, פוליפרופילן, פוליאתילן טרפתלט, פולימתיל מתאקרילט, פוליאמיד 6, פוליקרבונט, קופולימר אתילן-פרופילן או סגסוגת פוליאתילן-פוליפרופילן, פוליאוריטן, שרף אפוקסי וגומי אחד. המיקרופלסטיק הנישא באוויר שנמצא גם במי גשמים ובמי עננים, יכול להשפיע על היווצרות עננים - ובתמורה על האקלים.
כלומר שעננים יכולים להיווצר אחרת או להתפזר מהר יותר, מה שעלול להשפיע על הטמפרטורה והגשם ויכול לשנות את המהירות שבה עננים הופכים לגשם, ואת מחזור החיים של ענן, שיש לו תפקיד חשוב בהחזרת אור השמש מכדור הארץ .[176]
כמה חוקרים הציעו לשרוף פלסטיק כדי להשתמש בו כאנרגיה המכונה שחזור אנרגיה. בניגוד לאיבוד האנרגיה מפלסטיק לאטמוספירה במטמנות, תהליך זה הופך חלק מהפלסטיק בחזרה לאנרגיה שניתן להשתמש בה. עם זאת, בניגוד למיחזור, שיטה זו אינה מפחיתה מכמות החומר הפלסטי המיוצר. לכן, מיחזור פלסטיק נחשב לפתרון יעיל יותר.[75]
פירוק ביולוגי הוא פתרון אפשרי נוסף לכמויות גדולות של פסולת מיקרופלסטיק. בתהליך זה, מיקרואורגניזמים צורכים ומפרקים פולימרים סינתטיים באמצעות אנזימים.[177] לאחר מכן ניתן להשתמש בפלסטיקים אלה בצורה של אנרגיה וכמקור לפחמן לאחר פירוקם. החיידקים עשויים לשמש לטיפול בשפכים, מה שיפחית את כמות המיקרופלסטיק שעובר אל הסביבה.[177]
כמה מיני חיידקים הועברו שינוי גנטי לאכילת סוגים מסוימים של פלסטיק.[178] מלבד לפרק מיקרופלסטיק, חיידקים הונדסו בדרך חדשה כדי ללכוד מיקרופלסטיק במטריצת הביופילם שלהם מדגימות מזוהמות להסרה קלה יותר של מזהמים כאלה.[179] לאחר מכן ניתן לשחרר את המיקרופלסטיק בביופילם באמצעות מנגנון שחרור מהונדס כדי לייעל פינוי מיקרופלסטיק.[180]
מערכות איסוף מי סופה או מי שפכים יכולות ללכוד מיקרופלסטיק אשר מועבר למכוני טיהור. המיקרופלסטיק הנלכד הופך לחלק מהבוצה המיוצרת על ידי המפעלים. בוצה זו משמשת לעיתים קרובות כדשן חקלאי, כלומר הפלסטיק נכנס לנתיבי מים דרך נגר.[11]
פיון פריירה, הזוכה ביריד המדע של גוגל לשנת 2019, מפתח מכשיר להסרת חלקיקי מיקרופלסטיק ממים באמצעות נוזל מגנטי.[181]
מודלים ממוחשבים שנעשו על ידי The Ocean Cleanup, קרן הולנדית, העלו כי התקני איסוף הממוקמים קרוב יותר לחופים יכולים להסיר כ-31% מהמיקרופלסטיק באזור בו הם ממוקמים. ב-9 בספטמבר 2018, הקרן השיקה את מערכת ניקוי האוקיינוס הראשונה בעולם, "001", הידועה בשם "Wilson", אשר נפרסה באזור שטח הפסולת של האוקיינוס השקט.[182] אורכה של מערכת 001 הוא 600 מטרים, הפועלת כסירה בצורת U המשתמשת בזרמי אוקיינוס טבעיים כדי לרכז פלסטיק ופסולת אחרת על פני האוקיינוס לאזור מוגבל, לחילוץ על ידי כלי שיט.[183] הפרויקט ספג ביקורת מצד אוקיינוגרפים ומומחי זיהום פלסטיק, אם כי הוא זכה לתמיכה ציבורית רחבה.[184][185][186]
הגברת החינוך למיחזור באמצעות קמפיינים היא פתרון נוסף המוצע לזיהום מיקרופלסטיק. על אף שזהו פתרון בקנה מידה קטן יותר, הוכח כי חינוך מפחית את כמות הפסולת, במיוחד בסביבות עירוניות שבהן יש לרוב ריכוזים גדולים של פסולת פלסטיק.[75] אם מאמצי המיחזור יוגברו, ייווצר מעגל של שימוש ושימוש חוזר בפלסטיק כדי להפחית את תפוקת הפסולת וייצור חומרי גלם חדשים. על מנת להשיג זאת, מדינות יצטרכו להפעיל תשתית חזקה יותר והשקעות סביב מיחזור.[187] יש הקוראים לשיפור טכנולוגיית המיחזור כך שיהיה ניתן למחזר פלסטיק קטן יותר, כדי להפחית עוד יותר את הצורך בייצור של פלסטיק חדש.[75]
ב-11 באפריל 2013, במטרה ליצור מודעות, האמנית האיטלקייה מריה כריסטינה פינוצ'י הקימה את "מדינת חלקת הזבל"[188] בחסות אונסק"ו והמשרד לאיכות הסביבה האיטלקי.[189]
הסוכנות להגנת הסביבה האמריקאית (EPA) השיקה את יוזמת "מים נטולי אשפה" ב-2013 כדי למנוע מפסולת פלסטיק חד פעמית להגיע לנתיבי מים ובסופו של דבר לאוקיינוס.[190] ה-EPA משתפת פעולה עם התוכנית הסביבתית של האו"ם – התכנית הסביבתית הקריבית (UNEP-CEP) ועם חיל השלום כדי לצמצם וגם להסיר אשפה בים הקריבי.[191] ה-EPA מימנה גם פרויקטים שונים באזור מפרץ סן פרנסיסקו כולל אחד שמטרתו להפחית את השימוש בפלסטיק חד פעמי כגון כוסות חד פעמיות, כפיות וקשיות, משלושה קמפוסים של אוניברסיטת קליפורניה.[192]
קבוצה נוספת השואפת להגביר מודעות היא "פרויקט המודעות למיקרופלסטיק של פלורידה" (FMAP), קבוצה של מתנדבים שמחפשים מיקרופלסטיק בדגימות מי החוף.[193] ישנה גם הסברה עולמית מוגברת שמטרתה להשיג את היעדים של "מטרה 14 לפיתוח בר קיימא" של האו"ם, המקווה למנוע ולהפחית באופן משמעותי את כל צורות זיהום הים עד 2025.[194]
"יוזמת האוקיינוסים הנקיים" הוא פרויקט שהושק בשנת 2018 על ידי שלושה מוסדות ציבוריים, מטעם האיחוד האירופי, ממשלת צרפת, וממשלת גרמניה. מטרת הארגונים הייתה לספק עד 2 מיליארד אירו בהלוואות, מענקים וסיוע טכני עד 2023 לפיתוח פרויקטים המסירים זיהום מקווי מים (עם התמקדות במאקרופלסטיק ומיקרופלסטיק) לפני שיגיעו לאוקיינוסים.[11] המאמץ מתמקד ביוזמות המדגימות שיטות יעילות למזעור פסולת פלסטיק והיווצרות מיקרופלסטיק, בדגש על אזורי נהר וחופים.[195] ב-2020 הצטרפו ליוזמה מוסדות פיננסיים ממשלתיים מאיטליה ומספרד.[196][197][198]
בפברואר 2022, היוזמה הצהירה כי היא תגדיל את יעד המימון שלה ל-4 מיליארד אירו עד סוף 2025. במקביל, הבנק האירופי לשיקום ופיתוח (EBRD) הפך לחבר השישי של יוזמת האוקיינוסים הנקיים.[195] עד פברואר 2023, התוכנית עמדה ב-65% מהיעד שלה, עם 2.6 מיליארד אירו שהושקעו ב-60 פרויקטים ששואפים להיטיב עם יותר מ-20 מיליון אנשים ברחבי אפריקה, אסיה, אמריקה הלטינית ואירופה, באמצעות למימון ארוך טווח עבור יוזמות של המגזר הציבורי והפרטי הממזערות את ההזרמה של פלסטיק, מיקרופלסטיק ומזהמים אחרים באמצעות טיפול בפסולת, שפכים ומי סערה.[195][196][199]
עם התגברות המודעות להשפעות המזיקות של מיקרופלסטיק על הסביבה, קבוצות דוגלות כעת בהסרה ואיסור של מיקרופלסטיק ממוצרים שונים.[200] קמפיין אחד כזה הוא "Beat the Microbead" ("הביסו את המיקרו-חרוז"), המתמקד בהסרת פלסטיק ממוצרי טיפוח אישי.[59] ארגון שנקרא "הרפתקנים ומדענים לשימור הסביבה" מנהלים את "יוזמת המיקרופלסטיק העולמית", פרויקט לאיסוף דגימות מים כדי לספק לחוקרים נתונים טובים יותר על פיזור מיקרופלסטיק בסביבה.[201]
בשנת 2018, סין אסרה על ייבוא של חומרים למיחזור ממדינות אחרות, ואילצה את המדינות הללו לבחון מחדש את תוכניות המיחזור שלהן.[202] נהר היאנגצה בסין מספק 55% מכל פסולת הפלסטיק שעוברת לים. כולל מיקרופלסטיק, נהר היאנגצה נושא בממוצע 500,000 חתיכות פלסטיק לקמ"ר.[203] כתב העת סיינטיפיק אמריקן דיווח שסין אחראית ל-30% מזיהום הפלסטיק באוקיינוסים.[204]
בארצות הברית, כמה מדינות נקטו בפעולה כדי למתן את ההשפעות הסביבתיות השליליות של מיקרופלסטיק.[205] אילינוי הייתה המדינה הראשונה בארצות הברית שאסרה על מוצרי קוסמטיקה המכילים מיקרופלסטיק.[75] ברמה הלאומית, חוק "מים ללא חרוזים" מ-2015 נחקק לאחר שנחתם על ידי הנשיא ברק אובמה ב-28 בדצמבר 2015. החוק אוסר על מוצרי קוסמטיקה המבצעים תפקיד פילינג, כגון משחת שיניים או שטיפת פנים. זה לא חל על מוצרים אחרים כגון חומרי ניקוי ביתיים.[206] ב-16 ביוני 2020, קליפורניה אימצה הגדרה של "מיקרופלסטיק במי שתייה", מה שהציב את היסודות לגישה ארוכת טווח לחקר הזיהום וההשפעות על בריאות האדם.[207]
ב-25 ביולי 2018, הועבר תיקון להפחתת מיקרופלסטיק על ידי בית הנבחרים של ארצות הברית.[208] החקיקה, כחלק מחוק "Save Our Seas" שנועד להילחם בזיהום הים, נועדה לתמוך בתוכנית הפסולת הימית של ה-NOAA (מינהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי). בפרט, התיקון נועד לקדם את תוכנית הפעולה של ה-NOAA להגברת הבדיקות, הניקוי והחינוך סביב זיהום פלסטיק בימות הגדולות של ארצות הברית.[208] הנשיא דונלד טראמפ חתם על הצעת החוק והתיקון ב-11 באוקטובר 2018.
ב-15 ביוני 2018, ממשלת יפן העבירה הצעת חוק שמטרתה להפחית ייצור וזיהום מיקרופלסטיק, במיוחד בסביבות מימיות.[209] הצעת החוק הוגשה על ידי המשרד לאיכות הסביבה והועברה פה אחד על ידי הבית העליון, זוהי גם הצעת החוק הראשונה שעברה ביפן שמטרתה להפחית את ייצור המיקרופלסטיק, במיוחד בתעשיית הטיפוח האישי, עם מוצרים כמו שטיפת פנים ומשחת שיניים.[209] חוק זה מתוקן מחקיקה קודמת, שהתמקדה בפינוי פסולת ימית מפלסטיק. הוא מתמקד גם בהגברת החינוך והמודעות הציבורית סביב מיחזור ופסולת פלסטיק.[209] המשרד לאיכות הסביבה הציע מספר המלצות לשיטות לניטור כמויות מיקרופלסטיק באוקיינוס.[210] עם זאת, החקיקה אינה מציינת עונשים כלשהם למי שימשיך לייצר מוצרים עם מיקרופלסטיק.[209]
הנציבות האירופית ציינה את החשש הגובר מההשפעה של מיקרופלסטיק על הסביבה.[211] באפריל 2018, "קבוצת היועצים המדעיים הראשיים" של הנציבות האירופית הזמינה סקירה מקיפה של העדויות המדעיות על זיהום מיקרופלסטיק באמצעות מנגנון הייעוץ המדעי של האיחוד האירופי.[211] סקירת הראיות נערכה על ידי קבוצת עבודה שהוצעה על ידי אקדמיות אירופיות ונמסרה בינואר 2019.[212] חוות דעת מדעית המבוססת על דו"ח מנגנון הייעוץ המדעי הוצגה לנציבות בשנת 2019, שעל בסיסה תבחן הוועדה האם יש להציע שינויים במדיניות ברמה אירופאית לבלימת זיהום מיקרופלסטיק.[213]
בינואר 2019, הסוכנות האירופית לכימיקלים (ECHA) הציעה להגביל מיקרופלסטיק שהוסף בכוונה, קרי מיקרופלסטיק ראשוני, שנוצר כמיקרופלסטיק ומיועד להתווסף למוצרי צריכה.[214]
מדינות האיחוד האירופי מייצרות כ-10% מפסולת המיקרופלסטיק העולמית, כ-150,000 טונות של מיקרופלסטיק בכל שנה. מדובר ב-200 גרם לאדם בשנה, עם שונות אזורית משמעותית ביצירת מיקרופלסטיק לנפש.[172][215]
"תוכנית הפעולה לכלכלה מעגלית" של הנציבות האירופית קובעת דרישות מחייבות למיחזור והפחתת פסולת של מוצרי מפתח, כמו אריזות פלסטיק. התוכנית מתחילה את התהליך להגבלת הוספה של מיקרופלסטיק במוצרים. הוא מחייב אמצעים ללכידת יותר מיקרופלסטיק בכל שלבי מחזור החיים של מוצר. למשל, התוכנית תבחן מדיניויות שונות שמטרתן לצמצם שחרור של מיקרופלסטיק שניוני מצמיגים וטקסטיל.[216] הנציבות האירופית מתכננת לעדכן את הוראת הטיפול בשפכים עירוניים כדי לטפל בפסולת מיקרופלסטיק וזיהומים אחרים. עדכון להוראת מי השתייה של האיחוד האירופי אושר באופן זמני כדי להבטיח פיקוח שוטף על מיקרופלסטיק במי השתייה. זה יחייב את המדינות להציע פתרונות אם תימצא בעיה.[11]
תקנות משנת 2017 אוסרות על ייצור כל מוצרי טיפוח אישיים לשטיפה (כגון פילינגים) המכילים מיקרו-חרוזים.[217] חוק זה מציין עונשים ספציפיים כאשר עוברים עליו. מי שלא עומד בדרישות נדרש לשלם קנס. במקרה שלא ישולם קנס, יצרני מוצרים עשויים לקבל הודעת הפסקה, המונעת מהיצרן להמשיך בייצור עד שימלאו אחר רגולציה למניעת שימוש במיקרו-חרוזים. הליכים פליליים עלולים להתרחש אם מתעלמים מהודעת ההפסקה.[217]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
