אמנית ישראלית שעוסקת בציור, רישום והדפס מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיכל גולדמן (נולדה ב-22 בינואר 1955) היא אמנית שעוסקת בציור, רישום והדפס, שחיה ופועלת בתל אביב.
![]() | |
לידה |
1955 (בת 70 בערך) תל אביב-יפו, ישראל |
---|---|
מקום לימודים | בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים |
תחום יצירה | ציור, רישום, הדפס |
www | |
נולדה בתל אביב למרים (מירה) לבית גולדוובר וישראל גולדמן. מצד משפחת אביה היא דור שישי בארץ. לגולדמן אחות אחת, טליה גלעדי, בעלת סטודיו לקדרות ופיסול קרמי, שחיה במושב בית הלל.[1]
למדה בבית הספר היסודי ע"ש דוד שמעוני בגבעתיים, ובהמשך בתיכון עירוני ט' בתל אביב (סיימה ב-1973). התחילה לצייר מגיל צעיר ובגיל 15 החלה ללמוד ציור ברמת גן אצל הצייר שמעון אבני.[2]
בשנים 1975–1979 למדה בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, וסיימה תואר BFA (Bachelor of Fine Arts). לאחר סיום לימודיה התמחתה כדפסת ליתוגרפיה בסדנת ההדפס בירושלים.
בשנת 1982, חזרה להתגורר בתל אביב ומאז היא חיה ופועלת שם.
במקביל לעבודתה בסטודיו לימדה גולדמן, במשך יותר מ-35 שנה, ציור, רישום, תחריט וליתוגרפיה בסדנת ההדפס ירושלים, בסדנה לאמנות יבנה, במרכז מאירהוף במוזיאון תל אביב לאמנות, בוִיטָל מרכז לימודֵי עיצוב,[3] במכללה למינהל מסלול אקדמי, במכון אבני ובמכללת שנקר ברמת גן.
נשואה לאמן דוד ריב. אם לשניים. גרה בתל אביב.
סבה (אבי אביה), יעקב גולדמן, היה חבר ההגנה ובעל בית המלאכה, שבו בין היתר, הוא הרכיב יחד עם הממציא דוד ליבוביץ, את מרגמת הדוידקה וייצר שם גם את התחמושת להפעלתה.[4] סבא רבא שלה (אביה של סָבָתָה רחל, אשתו של יעקב גולדמן), ישראל רובינשטיין, איש העלייה הראשונה, התגורר לאחר עלייתו לארץ ישראל בעזה, ובהמשך למד מכונאות, עבר ליפו, ועבד בטחנת הקמח בשכונת נווה שלום.[5]
גולדמן החלה להציג כאמנית בשנות ה-80. בשנים 1985–1986 הייתה ממקימי קבוצת רגע, יחד עם האמנים דוד ריב, יצחק ליבנה, ראובן זהבי ואסד עזי. גולדמן מציירת בעיקר מתוך התבוננות בסביבתה הקרובה. נושאי ציוריה הם ז'אנרים מסורתיים, שהיוו אלטרנטיבה למה שהיה מקובל בשנות ה-70 וה-80 באמנות הישראלית, כאשר הדגש הושם על אמנות מושגית ועל "דלות החומר". בין הנושאים שבהם התמקדה בציוריה: תפנימי הסטודיו, דיוקנאות, טבע דומם, נופים תל אביביים, חלונות, אנשים עובדים, מסכי מחשב וצמחים.
שלא כמו בזרם הפיגורטיבי שהופיע בישראל בשנות ה-90 ציוריה של גולדמן שואפים לליריות ולעבודה חופשית.
מאירה פרי להמן כתבה עליה כך: "לגולדמן המציירת מהטבע, מהתבוננות, תוך למידה, חשוב מצב הפעולה של "לצייר", שהוא לדבריה, משימה, מצב של מודעות, והתייחסות למציאות כמורכבת ורבת פנים. היא מתייחסת לפעולת הציור כאל מצב זני, ראשוני, המתמקד ב"כאן ועכשיו" וב"זרימת השינויים המתרחשים".[6]
בשנת 2018 הציגה תערוכה "יוטיוב והשולחן הכחול" בבית האמנים, תל אביב, שבה הוצג פנים סטודיו עם מסכי מחשב בטכניקת טמפרה שעווה על בדים. ג'ניפר בר-לב, כתבה בקטלוג התערוכה:
"...פנים הסטודיו הוא אחד הנושאים החוזרים בציוריה של גולדמן. המראה הנשקף מחלון הסטודיו גם הוא נושא שהיא מתמקדת בו בסדרות שונות. בסדרה חדשה המוצגת בתערוכה ממלא מסך המחשב את מקום החלון, או משמש כחלון למציאות אחרת. מבעד לחלון ממשי רואים את הנוף "שם בחוץ". כדי להגיע אל חוץ זה יש לעזוב את הסטודיו, והמבט מבעד לחלון מייצג געגוע או תשוקה לכך. מסכים, לעומת זאת, מביאים את ייצוגי העולם אלינו. לדברי גולדמן, היא מותחת את גבולות המציאות שהיא מציירת. לצד ההנאה ההנאה המתמדת שלה מתיאור חפצים שכיחים ומראות מחיי היומיום ומסביבתה המיידית, רעיונות שונים מוצאים את דרכם אל העבודות והופכים לאלמנטים ציוריים על גבי רקעים מופשטים; אובייקטים דמיוניים וצבעים שלא מן העולם הזה פולשים אל תוך תיאור המרחב הממשי של הסטודיו. הקיום התמונתי של האובייקטים הופך לקיום האמיתי שלהם. כוס התה, המכחול, השולחן, הכיסא, המנורה, החלון – האינטרנט מאפשר לראות מיליוני אובייקטים כאלה, מהבהבים".[8]
"ציוריה של גולדמן חתרו מאז ומתמיד, בשקט, תחת המוסכמות של שדה האמנות הישראלי. הם שמרו אמונים לפיגורטיביות גם כשכולם עשו אמנות מושגית, הם אינטימיים גם כשהכול פוליטי, ונותרים צנועים גם כשהנטייה הרווחת היא הפרזה. מרד חרישי, פצצת עקשנות"..."גולדמן מפנה את מבטה החוצה, אל נופים ואנשים, אל טבע דומם ופרחים, אבל יש בכל עבודותיה גם משהו מופנם. דומה שהן ניצבות, בשיווי משקל, על המסגרת שבין העולם הפנימי וזה החיצוני".[8]
גולדמן מציירת מאז שנות ה-70, ומציגה החל משנת 1980. היא קיימה כ-15 תערוכות יחיד והשתתפה בכ-40 תערוכות קבוצתיות.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.