מהפכות 1848 במדינות האיטלקיות

מהפכות 1848 במדינות האיטלקיות, חלק מהמהפכות הרחבות יותר של 1848 באירופה, היו מרידות מאורגנות במדינות חצי האי האיטלקי וסיציליה, בראשות אינטלקטואלים ותועמלנים שרצו בממשלה ליברלית. בתור לאומנים איטלקיים הם ביקשו לחסל את השליטה האוסטרית הריאקציונרית. בתקופה זו, איטליה לא הייתה מדינה מאוחדת, והיא הייתה מחולקת למדינות רבות, שבצפון איטליה נשלטו ישירות או בעקיפין על ידי האימפריה האוסטרית. הרצון להיות עצמאי משלטון זר, והנהגה השמרנית של האוסטרים, הובילו את המהפכנים האיטלקים לביים מהפכה כדי לגרש את האוסטרים. את המהפכה הובילה ממלכת סרדיניה. כמה מרידות בממלכת לומברדיה-ונציה, במיוחד במילאנו, אילצו את הגנרל האוסטרי רדצקי לסגת למבצרים המרובעים. ^[1]

מהפכות 1848 במדינות האיטלקיות

אפיזודה מחמשת הימים של מילאנו, צויר על ידי באלדסארה וראצי
מערכה: אביב העמים ומלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה
תאריכים	12 בינואר 1848 – 27 באוקטובר 1848 (290 ימים)
מקום	איטליה
תוצאה	המהפכות נכשלות; חלק מהמדינות המורדות משיגות חוקות ליברליות, אך כולן מתבטלות במהרה, למעט זו של ממלכת סרדיניה (חוקת אלברטיני).
הצדדים הלוחמים ממלכת סיציליה הממשלה הזמנית של מילאנו הרפובליקה של סן מרקו הרפובליקה הרומית בתמיכת: ממלכת סרדיניה ממלכת סרדיניה האימפריה האוסטרית האימפריה האוסטרית ממלכת שתי הסיציליות ממלכת שתי הסיציליות מדינת האפיפיור מדינת האפיפיור הדוכסות הגדולה של טוסקנה (1815–1840) הדוכסות הגדולה של טוסקנה מפקדים רוג'רו סטימו קרלו קטנאו דניאלה מאנין ג'וזפה מציני האימפריה האוסטרית יוזף רדצקי ממלכת שתי הסיציליות קרלו פילאנגיירי מדינת האפיפיור שארל אודינו

המלך קרלו אלברטו, ששלט בפיימונטה-סרדיניה מ-1831 עד 1849, שאף לאחד את איטליה עם אישורו של האפיפיור פיוס התשיעי, ראש מדינות האפיפיור, שהיוו שטח גדול במרכז חצי האי האיטלקי. הוא הכריז מלחמה על אוסטריה במרץ 1848 ופתח בהתקפה מלאה על המרובע. בהיעדר בעלי ברית, קרלו אלברטו לא היה מתאים לצבא האוסטרי והובס בקרב קוסטוצה ב-24 ביולי 1848. הוא חתם על שביתת נשק והסיג את כוחותיו מלומברדיה, וכך נותרה אוסטריה דומיננטית באיטליה המחולקת עד למלחמת העצמאות האיטלקית השנייה.

המרד

תמונה של איטליה המחולקת (1815–1870)

דניאלה מנין וניקולו טומסאו משוחררים מהכלא, 18 במרץ 1848

לאחר שצפו באירועי הידידות הליברליים שהתרחשו ברומא, תושבי מדינות אחרות החלו לדרוש יחס דומה. זה החל ב-12 בינואר בסיציליה, שם החלו האנשים לדרוש ממשלה זמנית, נפרדת מממשלת היבשת. המלך פרננדו השני ניסה להתנגד לשינויים הללו, אולם מרד פרץ בסיציליה, ומרד פרץ גם בסלרנו ובנאפולי. מרידות אלו גירשו את פרדיננד וצבאו מסיציליה, ואילצו אותו לאפשר הקמת ממשלה זמנית. במהלך אותם חודשים, החוקה הייתה מתקדמת למדי לתקופתה במונחים דמוקרטיים ליברליים, וכך גם ההצעה של קונפדרציה איטלקית מאוחדת של מדינות. ^[2] כישלון המרד התהפך 12 שנים מאוחר יותר כאשר ממלכת שתי הסיציליות הבורבונית קרסה בשנים 1860–1861 עם איחוד איטליה. ^[3]

ב-11 בפברואר 1848, לאופולד השני, הדוכס הגדול של טוסקנה, בן דודו הראשון של פרדיננד הראשון, קיסר אוסטריה, העניק את החוקה, באישור כללי של נתיניו. הדוגמה ההבסבורגית הלכה בעקבות קרלו אלברטו, מלך סרדיניה (חוקת אלברטיני; מאוחר יותר הפכה לחוקת ממלכת איטליה המאוחדת ונשארה בתוקף, עם שינויים, עד 1948 ^[4] ) והאפיפיור פיוס התשיעי (Fundamental Statute). עם זאת, רק המלך קרלו אלברטו שמר על החוקה גם לאחר תום המהומות.

למרות האירועים ברומא ובנאפולי, המדינות עדיין היו תחת שלטון שמרני. האיטלקים בלומברדיה-ונציה לא יכלו ליהנות מהחירויות הללו. האימפריה האוסטרית ששלטה אזור זה הידקה את אחיזתה באנשים על ידי דיכוי נוסף במיסים קשים יותר. גובי מיסים נשלחו יחד עם 100,000 חיילי הצבא שעמד במקום, והודיעו על נוכחותם.

עימותים בין מורדים לאוסטרים בבולוניה.

מרידות אלו בסיציליה סייעו לעורר מרידות בממלכה הצפונית לומברדיה-ונציה. מהפכות בעיר הלומברדית מילאנו, שסימנו את תחילתה של מלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה, אילצו כ-20,000 חייליו של הגנרל האוסטרי רדצקי לסגת מהעיר. בסופו של דבר נאלץ הגנרל רדצקי להסיג את חייליו לחלוטין משני המחוזות, אולם, בשל מומחיותו, הוא הצליח לשמור על המבצרים המרובעים של ורונה, פסקיירה, לגנאגו ומנטובה. באמצעות הטקטיקה המיומנת שלו הוא הביא את אנשיו שנסוגו אל המבצרים המרכזיים. בינתיים, המורדים האיטלקים קיבלו עידוד כאשר הידיעה על התפטרותו של הנסיך מטרניך בווינה התפשטה, אך לא הצליחו לגרש לחלוטין את חייליו של רדצקי.

במרובע הגנרל רדצקי ואנשיו תכננו מתקפת נגד על מנת להחזיר לעצמם את השטח שאיבדו. עם זאת, הם הופרעו על ידי קרלו אלברטו, שעד אז תפס את חזית המתקפה, ופתח במתקפה נגד המרובע. קרלו אלברטו תקף את המבצר מכל עבר בסיוע 25,000 תגבורת, שהגיעה לסיוע לעניין הלאומני. בזמן שהתקדם למצודה בהכנות להתקפה, קרלו אלברטו זכה לתמיכתם של נסיכים ממדינות אחרות. חבריו הנסיכים הגיבו בשליחת תגבורת לעזרתו: לאופולד השני, הדוכס הגדול של טוסקנה שלח 8,000, האפיפיור פיוס תרם 10,000, ופרננדו השני שלח 16,050 איש בעצת הגנרל גוליילמו פפה. הם תקפו את המבצרים וב-3 במאי 1848 הצליחו לנצח בקרב גואיטו ולכבוש את מבצר פסקיירה.

בשלב זה, האפיפיור פיוס התשיעי החל לחשוש מלהביס את האימפריה האוסטרית ^[5] והסיג את חייליו, בטענה שהוא לא יכול לתמוך במלחמה בין שתי אומות קתוליות. גם פרננדו השני, מלך שתי הסיציליות קרא לחייליו בחזרה. עם זאת, חלקם לא נשמעו לפקודה והמשיכו הלאה בהדרכת הגנרלים פפה, דוראנדו וג'ובאני עד לתבוסה בקרב קוסטוצה. סוכם על שביתת נשק, ורדצקי החזיר לעצמו את השליטה על כל לומברדיה-ונציה מלבד ונציה עצמה, שם הוכרזה הרפובליקה של סן מרקו בפיקודו של דניאל מנין. שנה לאחר מכן, קרלו אלברטו פתח במתקפה נוספת, אך בגלל המחסור בחיילים הוא הובס בקרב נוברה.

בדוכסות מודנה ורג'יו, הדוכס פרנץ החמישי ניסה להגיב צבאית לניסיונות הראשונים למרד מזוין, אך מול גישתם של מתנדבי בולוניה לתמוך במורדים, כדי למנוע שפיכות דמים הוא העדיף לעזוב את העיר תוך הבטחה לחוקה וחנינות. ב-21 במרץ 1848 עזב לבולצאנו. במודנה הוקמה ממשלה זמנית. הרשויות מנטון ורוקברון, שהיו אז חלק מנסיכות מונקו, התאחדו וקיבלו עצמאות בתור הערים החופשיות מנטון ורוקברון.

לאחר מכן

ג'וזפה גריבלדי ברומא.

למרות העובדה שפיוס נטש את המלחמה נגד האוסטרים, רבים מאנשיו עדיין נלחמו לצד קרלו אלברטו. אנשי רומא מרדו נגד ממשלתו של פיוס ורצחו את פלגרינו רוסי, שרו של פיוס. לאחר מכן נמלט האפיפיור פיוס התשיעי אל מבצר גאטה, תחת חסותו של המלך פרננדו השני. בפברואר 1849 הצטרף אליו לאופולד השני, הדוכס הגדול של טוסקנה שנאלץ לברוח משם בגלל מרד נוסף. פיימונטה הובסה גם על ידי האוסטרים ב-1849 וקרלו אלברטו נאלץ להתפטר ולהותיר את בנו, ויטוריו אמנואלה השני, לשלוט.^[6]

ברומא, הרשות שכן השתלטה העבירה חקיקה עממית לביטול מיסים מכבידים ולתת עבודה למובטלים. ג'וזפה גריבלדי וג'וזפה מאציני באו לבנות "רומא של העם", והרפובליקה הרומית קצרת הימים הוכרזה.^[6] הרפובליקה נועדה לעורר את העם ליצור אומה איטלקית עצמאית. היא גם ניסתה לשפר מבחינה כלכלית את חייהם של המוחלשים על ידי הענקת חלק מהאדמות הגדולות של הכנסייה לאיכרים עניים. היא גם ערכה רפורמות בכלא ובמקלט משוגעים, נתנה חופש לעיתונות, סיפקה חינוך חילוני, אבל נרתעה מ"הזכות לעבוד", לאחר שראתה את זה נכשל בצרפת. ^[7]

עם זאת, הרפורמות הרבות שהפעילה הרפובליקה החדשה בשילוב עם הורדת המיסים שלה הביאו לבעיות כספיות שהרפובליקה הוסיפה על ידי פשוט הדפסת עוד כסף. ^[8] אינפלציית המחירים הבורחת גזרה את גורלה של כלכלת הרפובליקה. בנוסף שליחת חיילים להגן על פיימונטה מפני הכוחות האוסטריים העמידה את רומא בסיכון להתקפה מאוסטריה. יתרה מכך, האפיפיור פיוס התשיעי פנה ללואי נפוליאון בבקשה לעזרה בהשבת כוחו הזמני. נשיא צרפת ראה בכך הזדמנות לזכות בתמיכה קתולית. הצבא הצרפתי הגיע דרך הים בפיקודו של הגנרל שארל אודינו, ולמרות תבוסה מוקדמת לגריבלדי, הצרפתים, בעזרת האוסטרים, הביסו בסופו של דבר את הרפובליקה הרומית. ב-12 ביולי 1849 האפיפיור פיוס התשיעי לווה בחזרה לרומא ושלט תחת חסות צרפתית עד 1870.

מהומות והטריקולור האיטלקי

חמשת הימים של מילאנו (1848), שאחד הסמלים שלהם היה הטריקולור האיטלקי

דגל הטריקולור האיטלקי היה סמל למהפכות 1848. במרץ 1848, חמשת הימים של מילאנו, התקוממות מזוינת שהובילה לשחרור הזמני של העיר מהשלטון האוסטרי, אופיינו בשפע של דגלים וקוקדות טריקולור איטלקיות. ב-20 במרץ, במהלך לחימה זועמת, כשהאוסטרים התבצרו בקסטלו ספורצסקו ובתוך מערכות ההגנה של חומות העיר, הצליחו הפטריוטים לואיג'י טורלי וסקיפיונה באגגיה לטפס על גג קתדרלת מילאנו ולהניף את דגל איטליה על הצריח המחודד, הצריח הגבוה ביותר של הכנסייה, זה שעליו עומדת המדונינה. ברגע הופעת הטריקולור האיטלקי על צריח המדונינה, הקהל למטה בירך את האירוע בשורה של "הורי!" דגל היסטורי זה שמור בתוך מוזיאון הריסורג'ימנטו במילאנו. הפטריוט לוצ'יאנו מנרה הצליח לאחר מכן להניף את הטריקולור האיטלקי, בין ירי הארטילריה האוסטרית, על ראש פורטה טוסה. נטישת העיר על ידי החיילים האוסטרים של פילדמרשל יוזף רדצקי, ב-22 במרץ, קבעה את הקמתה המיידית של הממשלה הזמנית של מילאנו בראשות הפודסטה גבריון קאסטי, שפרסם כרוז שבו נכתב:

בוא נסיים את זה פעם אחת עם כל שליטה זרה באיטליה. אמצו את דגל הטריקולור הזה שמתנוסס על הארץ למען גבורה והישבעו לא לתת לו להיקרע שוב.^[9]

— גבריו קאסאטי

תהליך הפיכת דגל איטליה לאחד הסמלים הלאומיים האיטלקיים הושלם, תוך התבססות סופית, במהלך המרידות במילאנו.

המהפכה הסיציליאנית של 1848, שהתאפיינה בשימוש נרחב בטריקולור האיטלקי

למחרת המלך קרלו אלברטו, מלך סרדיניה הבטיח לממשלת מילאנו הזמנית שחייליו, המוכנים לבוא לעזרתו על ידי פתיחת מלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה, ישתמשו בטריקולור איטלקי שהוטבע עם סמל בית סבויה על גבי הלבן כדגל מלחמה. בהכרזתו לעם הלומברדי-ונציאני אמר קרלו אלברטו: ^[10]

"כדי להראות בצורה ברורה יותר עם סימנים חיצוניים את המחויבות לאיחוד איטליה, אנו רוצים שהחיילים שלנו... ימוקם את מגן סבויה על דגל הטריקולור האיטלקי.^[11]

— קרלו אלברטו, מלך סרדיניה

הסמל, שכלל בלאזון גולס עם צלב ארז'ן, מעורבב עם הלבן של הדגל, היה מוקף במסגרת אזור, מאחר שכחול הוא הצבע השושלתי, אם כי הוא לא תאם את חוק הטינקטורה. ^[12] הגרסאות האזרחיות והמדינתיות המלבניות אומצו ב-1851.

טריקולור איטלקי מאולתר המורכב מחולצות אדומות, תצוגות ירוקות וסדין לבן הונף על עמוד הדגל של הספינה שהחזירה את ג'וזפה גריבלדי לאיטליה מדרום אמריקה זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה. הפטריוטים שהתאספו בנמל ג'נובה כדי לברך על שובה העניקו לאניטה גריבלדי, לעיני 3,000 איש, טריקולור איטלקי שיינתן לג'וזפה גריבלדי כדי שיוכל לשתול אותו על אדמת לומברדיה.

הדוכסות הגדולה של טוסקנה במעשה הענקת החוקה (17 בפברואר 1848) לא שינתה את הדגל הלאומי ("המדינה שומרת על דגלה וצבעיה"), אלא מאוחר יותר העניקה למיליציות הטוסקניות, בצו, שימוש בצעיף טריקולור איטלקי ליד סמלי הדוכסות הגדולה (25 במרץ 1848). הדוכס הגדול, בעקבות הלחץ של הפטריוטים הטוסקנים, אימץ אז את דגל הטריקולור האיטלקי גם כדגל מדינה וכדגל צבאי עבור הכוחות שנשלחו לעזור לקרלו אלברטו מפיימונטה-סרדיניה. אמצעים דומים אומצו על ידי דוכסות פארמה ופיאצ'נצה ועל ידי דוכסות מודנה ורג'יו.

ההכרזה על הרפובליקה של סן מרקו בוונציה (1848), אירוע שהתאפיין בהנפת דגלי טריקולור איטלקיים

דגל ממלכת שתי הסיציליות, שדה לבן המוטען בסמלים של קסטיליה, לאון, אראגון, שתי הסיציליות וגרנדה, שונה על ידי פרננדו השני באמצעות הוספת גבול אדום וירוק. דגל זה החזיק מעמד מ-3 באפריל 1848 עד 19 במאי 1849. הממשלה הזמנית של סיציליה, שהתקיימה בין ה-12 בינואר 1848 ל-15 במאי 1849 במהלך המהפכה הסיציליאנית, אימצה את הטריקולור האיטלקי, שהוטבע בטרינקריה, או טריסקליון.

הרפובליקה של סן מרקו, שהוכרזה כעצמאית ב-1848 על ידי האימפריה האוסטרית, אימצה גם את הטריקולור האיטלקי. הדגלים שהם אימצו סימנו את הקשר למאמצי העצמאות והאיחוד האיטלקיים. הראשון, הטריקולור האיטלקי ללא כתמים, והאחרון, הועמד עם האריה המכונף של סן מרקו, מדגל הרפובליקה של ונציה (רפובליקה ימית שהתקיימה משנת 697 עד 1797), על קנטון לבן. ^[13] כרוניקן של אותה תקופה תיאר את הרגעים האחרונים של הכניעה שלאחר מכן של הרפובליקה של סן מרקו על ידי הכוחות האוסטריים, שהתרחשה ב-22 באוגוסט 1849:

דגלי הטריקולור התנופפו מעל כל עבודה, בכל סכנה, ומכיוון שכדורי האויב לא רק קרעו את המשי, אלא שברו את המקל, מיד נמצא מי בסיכון גדול עומד להחליף אחר.^[14]

דגל הטריקולור האיטלקי משנת 1848 שבירך את גירוש האוסטרים מוונציה שמור במוזיאון הריסורג'ימנטו והמאה ה-19 הוונציאנית.

הכרזת הרפובליקה הרומית בפיאצה דל פופולו (1848) ברומא בין שלל דגלי טריקולור איטלקיים

בשנת 1849, הרפובליקה הרומית, שהוקמה בעקבות המרד נגד מדינת האפיפיור שהדיח את האפיפיור, אימצה כדגלה הלאומי דגל ירוק, לבן ואדום עם נשר רומי רפובליקאי בקצה הבד. זה נמשך ארבעה חודשים, בזמן שמדינות האפיפיור של הכנסייה שוחזרו. ^[15] הרפובליקה הרומית התנגדה עד 4 ביולי 1849, אז הוכנעה על ידי הצבא הצרפתי. הכוחות מעבר לאלפים, כמעשה אחרון, נכנסו לעיריית רומא שם התבצרו חברי האספה הרפובליקנית האחרונים שטרם נתפסו. המזכיר שלהם Quirico Filopanti נכנע כשהוא לבוש בצעיף טריקולור איטלקי.

הטריקולור האיטלקי הונף גם מעל המתרסים של עשרת הימים של ברשיה, מרד של אזרחי העיר הלומברדית נגד האימפריה האוסטרית, ובמרכזים רבים אחרים כמו וארזה, גאלאראטה, קומו, מלגנינו, קרמונה, מונצה, אודינה, טרנטו, ורונה, רוביגו, ויצ'נצה, בלונו ופדובה. זה התפשט בכל חצי האי האיטלקי והוכיח שדגל הטריקולור האיטלקי קיבל עד אז סמליות מאוחדת שתקפה בכל השטח הלאומי. האיקונוגרפיה של דגל איטליה החלה אז להתפשט לא רק בתחומים הווסילולוגיים והצבאיים, אלא גם בחפצים יומיומיים כמו צעיפים ובדי לבוש.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מהפכות 1848 במדינות האיטלקיות בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. Priscilla Robertson, Revolutions of 1848: A Social History (1952) pp 311-401
2. "AUTONOMISMO E UNITÀ" (באיטלקית). נבדק ב-16 בספטמבר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
3. Collier, Martin (2003). Italian unification, 1820–71. Heinemann Advanced History (First ed.). Oxford: Heinemann. p. 2. ISBN 978-0-435-32754-5.
4. Mack Smith, Denis (1997). Modern Italy: A Political History. Yale University Press.
5. Seaman, L.C.B. (2002-11-01). From Vienna to Versailles. doi:10.4324/9780203404201. ISBN 978-0-203-40420-1.
6. "Italian Unification". Library Thinkquest. אורכב מ-המקור ב-7 במרץ 2009. נבדק ב-27 באוקטובר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
7. Denis Mack Smith, Mazzini (1996) pp 49-76
8. Rafaeli de Cesare, Last Days of Papal Rome 1850-1870, Houghton Mifflin, 1909, p. 28.
9. Facciamola finita una volta con qualunque dominazione straniera in Italia. Abbracciate questa bandiera tricolore che pel valor vostro sventola sul Paese e giurate di non lasciarvela strappare mai più.
10. See Lawrence, D. H. (ed. Philip Crumpton) Movements in European History (p. 230) Cambridge University Press, 1989 for an overview
11. Per viemmeglio dimostrare con segni esteriori il sentimento dell 'unione italiana, vogliamo che le nostre truppe, entrando nel territorio della Lombardia e della Venezia, portino lo Scudo di Savoia sovrapposto alla bandiera tricolore italiana
12. Lo Statuto Albertino Art. 77, dato in Torino addì quattro del mese di marzo l'anno del Signore mille ottocento quarantotto, e del Regno Nostro il decimo ottavo (given in Turin on the fourth of the month of March in the year of our Lord one thousand eight hundred and forty-eight, and of Our Reign the eighteenth)
13. Lawrence, op. cit. (p. 229)
14. Le bandiere tricolori sventolavano sopra ogni opera, in ogni pericolo, e perché le palle nemiche non solo ne stracciavano la seta, ma rompevano il bastone, si trovava subito chi a gran rischio andava a sostituirne un'altra.
15. Rostenberg, Leona, "Margaret Fuller's Roman Diary", The Journal of Modern History Vol. 12 No. 2 (pp. 209–220), June 1940