חמשת הימים של מילאנו

חמשת הימים של מילאנו (באיטלקית: Cinque giornate di Milano) היה מרד ואירוע מרכזי במהלך מהפכות 1848 שהתחיל את מלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה. ב-18 במרץ התעורר מרד בעיר מילאנו שבחמישה ימים של קרבות רחוב הרחיק את המרשל רדצקי וחייליו האוסטרים מהעיר.

חמשת הימים של מילאנו
Cinque giornate di Milano

"חמשת הימים של מילאנו" על ידי קרלו בוסולי
מערכה: מלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה
תאריכים	18 במרץ 1848 – 22 במרץ 1848 (5 ימים)
מקום	מילאנו, לומברדיה–ונציה (כיום איטליה)
קואורדינטות	45°28′01″N 09°11′24″E
תוצאה	ניצחון מילאנזי[1] רדצקי נסוג ממילאנו[2]
הצדדים הלוחמים מורדים מילאנזים האימפריה האוסטרית מפקדים קרלו קטנאו גבריו קאסטי לוצ'אנו מאנארה [2][3][4][5] יוזף רדצקי לודוויג פון ווהלגמוט [6][7][8][9] כוחות 1,700 אנשי בריקדות[10] חמושים ב-600-650 כלי נשק יחד עם אבנים, בקבוקים, אלות, מקלות וחרבות[10][11] 12,000 חיילי חיל מצב[7][12] אבדות 409–424 הרוגים[3][6] כולל 43 נשים וילדים 600+ פצועים[6] 181 הרוגים[13] כולל 5 קצינים 235 פצועים[6] כולל 4 קצינים 150–180 שבויים[13]

חמשת הימים של מילאנו
Cinque giornate di Milano

ממשל
שפה נפוצה	איטלקית
עיר בירה	מילאנו
היסטוריה
תאריכי הקמה	18 במרץ 1848
תאריכי פירוק	22 במרץ 1848
ישות קודמת	ממלכת לומברדיה-ונציה ממלכת לומברדיה-ונציה
ישות יורשת	ממלכת סרדיניה ממלכת סרדיניה

רקע

ב-1848 פתחו המילאנזים במערכה נגד האימפריה האוסטרית כבר ב-1 בינואר.^[14] ביום ראש השנה החלו המילאנזים להחרים הימורים ומוצרי טבק, שהיו מונופולים ממשלתיים שהכניסו למעלה מ-5 מיליון לירות בשנה.^[10] החרם הגיע לשיאו בקרב רחוב עקוב מדם ב-3 בינואר, כאשר חיילים אוסטרים, בקבוצות של שלושה, נעלבו ונרגמו באבנים על ידי קהל זועם.^[15] לאחר מכן התאספו החיילים בקבוצות של תריסר והסתערו על ההמון בחרבות ובכידונים, הרגו חמישה ופצעו 59 נוספים. רדצקי הגביל את חייליו לבסיסים למשך חמישה ימים.^[15] ההפגנות הסתיימו, אבל חודשיים לאחר מכן, כשהגיעו למילאנו חדשות על המרד בווינה ונפילת מטרניך, המילאנזים יצאו שוב לרחובות, ב-18 במרץ.^[10]

אירועים

פסל בבסיס האנדרטה לזכר חמשת הימים של מילאנו משנת 1895 מאת ג'וזפה גרנדי.

בריקדה במילאנו במהלך 'חמשת הימים'

כמעט במקביל להתקוממויות העממיות של 1848 בממלכת לומברדיה-ונציה, ב-18 במרץ של אותה שנה, התקוממה גם העיר מילאנו. זו הייתה העדות הראשונה לאופן שבו יוזמה עממית יעילה, בהנחיית אנשי הריסורג'מנטו, הצליחה להשפיע על קרלו אלברטו, מלך סרדיניה.

חיל המצב האוסטרי במילאנו היה מצויד היטב ופיקד על ידי גנרל מנוסה, יוזף רדצקי פון רדץ, שלמרות היותו מעל 80 שנים, היה נמרץ ונוקשה. לרדצקי לא הייתה כל כוונה להיכנע למרד.

עם זאת, כל העיר נלחמה ברחבי הרחובות, הרימה בריקדות, ירה מחלונות וגגות, ודחקה באוכלוסייה הכפרית להצטרף אליהם. האוכלוסייה נתמכה על ידי הארכיבישוף ולפחות 100 כמרים הצטרפו ללחימה נגד האוסטרים. פסל של האפיפיור פיוס התשיעי הונף אל המתרס. ^[16] הממשלה הזמנית של מילאנו הוקמה ובראשה עמד הפודסטה, גבריו קאסטי ומועצת מלחמה בפיקודו של קרלו קטנאו. המרטיניט (ילדי בית היתומים) עבדו כמריצי מסרים לכל חלקי העיירה.

רדצקי ראה את הקושי להתנגד במצור במרכז העיר, אך בעודו חושש מהתקפת צבא פיימונטה ואיכרים מהאזור הכפרי, הוא העדיף לסגת לאחר שאיבד את השליטה בפורטה טוסה (כיום פורטה ויטוריה) לידי המורדים. בערב ה-22 במרץ, נסוגו האוסטרים לעבר ה"קוודרילאטרו" (האזור המבוצר התחום על ידי ארבע הערים ורונה, לגנאגו, מנטובה ופסקיירה דל גארדה), 120 ק"מ מזרחה, ולקחו איתם כמה בני ערובה שנעצרו בתחילת המרד. בינתיים, שאר הטריטוריה של ונטו ולומברדיה הייתה חופשית.

לזכר הימים הללו, העיתון הרשמי של הממשלה הזמנית נקרא פשוט Il 22 marzo ‏(22 במרץ), שהחל את פרסומו ב-26 במרץ בפאלאצו מרינו בניהולו של קרלו טנקה. ^[17] אנדרטה לחמשת ימי מילאנו מאת הפסל ג'וזפה גרנדי נחנכה בשנת 1895 במה שהוא כיום פורטה ויטוריה.

כמעט מאה שנה מאוחר יותר, ב-1943, המרד של נאפולי נגד הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה נקרא "ארבעת הימים של נאפולי", בחיקוי מודע לאירוע הקודם במילאנו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חמשת הימים של מילאנו בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. Grenville, John Ashley Soames (2000). Europe reshaped, 1848–1878. Oxford.
2. Stillman, William James (1898). The union of Italy, 1815–1895. Cambridge.
3. Ginsborg, Paul (1979). Daniele Manin and the Venetian revolution of 1848–49. Bristol. ISBN 9780521220774.
4. Maurice, Charles Edmund (1887). The revolutionary movement of 1848–9 in Italy, Austria Hungary, and Germany. New York.
5. American Bibliographical Center (1991). Historical abstracts: Volume 42, Issues 3–4. Santa Barbara.
6. Rüstow, Wilhelm (1862). Der italienische Krieg von 1848 und 1849. Zürich.
7. Whyte, Arthur James Beresford (1975). The political life and letters of Cavour, 1848–1861. Santa Barbara.
8. Svoboda, Johann (1870). Die Zöglinge der Wiener-Neustädter Militär-Akademie. Wien.
9. de Marguerittes, Julie (1859). Italy and the War of 1859. Philadelphia.
10. Chapman, Tim (2008). The risorgimento: Italy 1815–71. Penrith.
11. Stearns, Peter N. (1974). 1848: the revolutionary tide in Europe. New York.
12. Whittam, John (1977). Politics of the Italian Army, 1861–1918. London.
13. Wilhelm Meyer-Ott, Wilhelm Rüstow (1850). Die Kriegerischen Ereignisse in Italien in den Jahren 1848 und 1849. Zürich.
14. Gooch, John (1986). The unification of Italy. London.
15. Berkeley, George F.-H. (1940). Italy in the Making January 1st 1848 to November 16th 1848. Cambridge.
16. M. Clark, The Italian Risorgimento, Routledge 2013 p. 53.
17. Luseroni, Giovanni (2016). Giuseppe Mazzini e i Democratici nel Quarantotto Lombardo. Gangemi Editore spa. p. 130. ISBN 9788849299229.