Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המונח מדיניות אוסטרליה הלבנה (באנגלית: White Australia Policy) מתייחס לכמה שלבים בהיסטוריה של המדיניות האוסטרלית שנתנה עדיפות להגעתם של מהגרים מארצות אירופאיות מסוימות לאוסטרליה, במיוחד מבריטניה. מדיניות זו הבשילה ב-1901, זמן קצר לאחר איחוד אוסטרליה ובין השנים 1949–1973 היא דעכה בהדרגה עד שבוטלה לחלוטין.[1] ההיסטוריון הרשמי של אוסטרליה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, צ'ארלס בין, הגדיר את הכוונות הראשוניות של מדיניות זו כ"מאמץ עז לשמור על סטנדרטים מערביים גבוהים של הכלכלה, החברה והתרבות".[2]
התחרות במכרות הזהב בין הכורים הבריטים לכורים הסינים והתנגדותם של האיגודים המקצועיים להבאתם של תושבי איי האוקיינוס השקט לעבודה במטעי הסוכר בקווינסלנד, חיזקו את הדרישה לחסל, או לכל הפחות לצמצם את הגירתם של העובדים בשכר נמוך מאסיה ומהאוקיינוס השקט. זמן קצר לאחר איחוד אוסטרליה, נחקק "חוק הגבלות ההגירה" (Immigration Restriction Act 1901). העברתו של חוק זה נחשבת לראשיתה של מדיניות אוסטרליה הלבנה כמדיניות רשמית של ממשלת אוסטרליה. חוקים שנחקקו לאחר מכן חיזקו את המדיניות עד לפרוץ של מלחמת העולם השנייה. מדיניות זו אפשרה למהגרים מבריטניה לקבל העדפה על פני מהגרים מארצות אחרות במהלך ארבעת העשורים הראשונים של המאה ה-20. במהלך מלחמת העולם השנייה, חיזק ראש ממשלת אוסטרליה, ג'ון קרטין, את המדיניות, באומרו: "ארץ זו צריכה להישאר לעולם ביתם של כל הצאצאים של האנשים שהגיעו הנה בשלום כדי להקים בימים הדרומיים מאחז של הגזע הבריטי".[1]
מדיניות אוסטרליה הלבנה בוטלה בשלבים על ידי ממשלות אוסטרליה שכיהנו לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, על ידי עידוד הגעתם של מהגרים לא-בריטים ולא-לבנים וכינונה של תוכנית הגירה רב-גזעית רחבת ממדים לאחר המלחמה. ממשלותיהם של רוברט מנזייס ושל הרולד הולט ביטלו בהדרגה מרכיבים במדיניות בין השנים 1949–1966 וממשלתו של גוף ויטלם העבירה ב-1973 חוקים שיבטיחו ששיקולים גזעיים יהיו לחלוטין מחוץ לקריטריונים להגירה לאוסטרליה. ב-1975 העבירה ממשלת ויטלם את חוק האפליה הגזעית (Racial Discrimination Act 1975), שהוציא מחוץ לחוק את הקריטריונים הגזעיים. בעשורים שחלפו מאז, החזיקה אוסטרליה במדיניות הגירה רב-גזעית בקנה מידה רחב. תוכנית ההגירה הנוכחית של אוסטרליה מאפשרת לאנשים מכל מדינות העולם להגר אליה, ללא הבדל לאומיות, מוצא אתני, תרבות, דת או שפה, בתנאי שהם עומדים בקריטריונים שנקבעו בחוק.[1]
גזענות שמוטמעת באמצעות חוקים ורגולציות בחברה או בארגון מכונה גזענות ממסדית.
ערך מורחב – הבהלה לזהב (אוסטרליה)גילוי הזהב באוסטרליה ב-1851 הוביל לשטף של מהגרים מכל רחבי העולם. אוכלוסייתה של המושבה ניו סאות' ויילס מנתה 200,000 תושבים בשנת 1851, אך הזרם האדיר של המהגרים שדורבן על ידי הבהלה לזהב חולל במושבות האוסטרליות שינויים כלכליים, פוליטיים ודמוגרפיים. ב-20 השנים הבאות היגרו לאוסטרליה 40,000 גברים סינים ו-9,000 נשים סיניות (ברובם מקאנטון), כדי לחפש את מזלם בשדות הזהב.[3]
הזהב הביא עושר רב למושבות האוסטרליות, אך גם מתחים חברתיים חדשים. הגירה רב-גזעית הגיעה בתחילה לניו סאות' ויילס במספרים גדולים. התחרות על מרבצי הזהב, במיוחד הטינה שרחשו הכורים הלבנים כלפי הצלחתם של יריביהם הסינים, הובילה למתחים בין שתי הקבוצות ובסופו של דבר לסדרה של מחאות ומהומות, כולל המהומות בעמק בוקלנד בוויקטוריה ב-1857 והמהומות באזור בורבונג בניו סאות' ויילס ב-1860 וב-1861. ב-16 בנובמבר 1854, מינה מושל ויקטוריה, צ'ארלס הות'ם, ועדת מלכותית לבדיקת הבעיות והתלונות בנוגע למרבצי הזהב. צעד זה הובילה להגבלות על ההגירה הסינית ולהטלת מיסים על התושבים הסינים בוויקטוריה החל מ-1855, כשניו סאות' ויילס נוקטת בצעד דומה ב-1861. המגבלות נשארו בתוקף עד לראשית שנות השבעים של המאה ה-19.
התפתחותה של תעשיית הסוכר בקווינסלנד בשנות השבעים של המאה ה-19 הובילה לחיפוש אחר כוח עבודה שיהיה מוכן לעבוד בסביבה הטרופית. באותה תקופה, אלפים מתושבי איי אוקיינוס השקט (Kanaka) הובאו לאוסטרליה כעובדים חוזיים.[4] תופעה זו ותופעות דומות של הבאת עובדים לא-לבנים בשכר נמוך הייתה מכונה Blackbirding והייתה למעשה סוג של גיוס כוח אדם בדרכים של הונאה וחטיפה לעבודה במטעים, במיוחד מטעי הסוכר של קווינסלנד ושל פיג'י. בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 החלו האיגודים המקצועיים בסדרה של צעדי מחאה כנגד העסקת עובדים זרים. טיעוניהם היו שהאסיאניים והסינים גזלו את מקומות העבודה מבני הגזע הלבן, עבדו בשכר רעב ובתנאי עבודה נחותים וסירבו להשתייך לעבודה המאורגנת.[3]
התנגדות לטיעונים אלה הגיעו בעיקר מצדם של בעלי קרקעות עשירים באזורים הכפריים.[3] נטען שבלי עבודתם של הפועלים האסיאתיים באזורים הטרופים של הטריטוריה הצפונית ושל קווינסלנד, אזורים אלה יהפכו להיות שממה.[4] למרות התנגדויות אלו להגבלת ההגירה, חוקקו כל המושבות האוסטרליות בין השנים 1875–1888 חוקים שהגבילו הגירה נוספת מסין.[4] מהגרים אסיאתיים שכבר התגוררו במושבות לא הוחזרו לארצותיהם והם המשיכו לקבל את אותם זכויות כמו התושבים ממוצא אנגלי או אלה מאיי האוקיינוס השקט.
ב-1895 הוסכם על הרחבת ההגבלות הללו במסגרת כינוס של ראשי הממשלות של המושבות והוטלו מגבלות על כניסתם לאוסטרליה של כל בני הגזעים הלא-לבנים. יחד עם זאת, המושלים של ניו סאות' ויילס, אוסטרליה הדרומית וטסמניה, לא אישרו את החוקים הללו, כדי לעמוד בתנאי הסכמים שהם היו חתומים עם יפן. תחת זאת, נחקק ב-1897 חוק שמנע את כניסתם של "אנשים בלתי רצויים" מבלי להגדיר במפורש את מוצאם.[3]
ממשלת בריטניה לא הייתה שבעת רצון מחקיקה זו שהפלתה נתינים של האימפריה הבריטית, אך החליטה לא לפסול את החוקים הללו. שר המושבות, ג'וזף צ'מברלין, הסביר ב-1897:
"אנו די רוחשים אהדה לנחישותם... של המושבות הללו... שלא צריך להיות שטף של אנשים זרים בתרבות שלהם, בדת שלהם, במנהגים שלהם, ושהשטף הזה יותר מכל יהפוך להתערבות בזכויותיהם הלגיטימיות של אוכלוסיית הפועלים המתרחבת"[5]
נושא ההגירה בלט בדיונים לקראת איחוד אוסטרליה בישיבה השלישית של כינוס האיחוד של 1898, סיכם ראש ממשלת אוסטרליה המערבית ולימים שר בממשלה הפדרלית, ג'ון פורסט, את התחושה שרווחה אז:[6]
"אין זה מעשי מצדנו להתעלם מהעובדה שקיימת תחושה חזקה בכל רחבי אוסטרליה כנגד נוכחותם של בני הגזעים הצבעוניים. למותר לציין שאנו לא אוהבים לדבר על כך, אך זהו המצב".
ממשלתו של אדמונד ברטון, שהוקמה לאחר הבחירות הראשונות לפרלמנט האוסטרלי ב-1901 ייצגה את המפלגה הפרוטקשוניסטית וזכתה לתמיכתה של מפלגת הלייבור האוסטרלית. תמיכתה של הלייבור הותנתה בהגבלת ההגירה של לא-לבנים, ובכך השתקפו הגישות של האיגודים המקצועיים וארגוני עובדים באותה תקופה, שהיוו את הבסיס להקמת מפלגת הלייבור.
הפרלמנט הראשון של אוסטרליה הגביל עד מהרה את ההגירה כדי לשמר את אופייה הבריטי של אוסטרליה וזמן קצר לפני פגרת חג המולד הראשונה שלו הוא חוקק את חוק הפועלים מאיי האוקיינוס השקט ואת חוק הגבלת ההגירה. שר המושבות של בריטניה הבהיר בכל מקרה שמדיניות הגירה המבוססת על מוצא אתני תהיה "בניגוד לתפיסה הכללית של שוויון שמאז ומתמיד הייתה העיקרון המנחה של השלטון הבריטי בכל רחבי האימפריה". לפיכך, יזמה ממשלת ברטון את "מבחן השפה" (language dictation test), שיאפשר לממשלה, על פי שיקול דעת השר, למנוע את הגירתם של גורמים בלתי רצויים על ידי קיום מבחן ב"כל שפה אירופאית". בשלב זה כבר הייתה הבטחה להדרה על רקע גזעי מצדם של הפרלמנטים של המדינות, כך שהשאלה העיקרית שנדונה הייתה כיצד צריכה בדיוק הממשלה הפדרלית להדיר אותם, בשעה שמפלגת הלייבור התנגדה לקריאתה של בריטניה לפייס את האוכלוסיות של המושבות הלא-לבנות ולאפשר ל"אוכלוסיות הילידים של אסיה, אפריקה והאיים" להגר לאוסטרליה. בקווינסלנד הייתה התנגדות בעיקר בקרב בעלי מטעי הסוכר להצעות לא לאפשר את הגירתם של הפועלים מאיי האוקיינוס השקט. בכל אופן, טען ברטון שהתופעה היא למעשה "עבדות מוסוות" שעלולה להפוך ל"בעיית השחורים" בדומה לארצות הברית, ולפיכך החוק לא עבר.
אחד החוקים הראשונים שחוקק הפרלמנט הפדרלי החדש היה "חוק הגבלת ההגירה" (Immigration Restriction Act 1901), שמטרתו הייתה "להטיל מגבלות מסוימות על ההגירה ו... סילוק מהגרים בלתי חוקיים". חוק דומה היה בדרום אפריקה. אדמונד ברטון, כראש הממשלה, הצדיק את החוק בהצהרה הבאה: "כוונתו של עיקרון השוויון בין בני האדם לא הייתה יישום השוויון בין אנשים ממוצא אנגלי לבין אנשים ממוצא סיני".[7]
התובע הכללי שעליו הוטלה המשימה לנסח את החוקק היה אלפרד דיקין. דיקין העדיף את עמדתו של ברטון על פני זו של מפלגת הלייבור בנוגע להצעת החוק (הלייבור דרשה דרכים ישירות יותר להגבלת ההגירה מעבר למבחן השפה) וביצע עריכה בנוסח הצעת החוק שהייתה נגועה בגזענות ושהוגשה לקריאה שנייה בפרלמנט.[8] בניסיון להצדיק את המדיניות, אמר דיקין שהוא האמין שהיפנים והסינים[9] עלולים להוות איום על האיחוד שזה עתה נוצר ואמונתו זו היא שהובילה לחקיקה שתבטיח שהם לא יוכלו להיכנס לאוסטרליה:
"אלו לא תכונותיהם הגרועות, אלא התכונות הטובות של בני הגזעים הזכים הללו שהופכים אותם למסוכנים עבורנו. האנרגיה הבלתי נדלית שלהם, נחישותם לקחת על עצמם משימות חדשות, הסיבולת שלהם ורמת החיים הנמוכה שלהם, הופכים אותם למתחרים שלנו".[10]
הנוסחים המוקדמים של הצעת החוק אסרו במפורש הגירתם של לא-אירופאים לאוסטרליה, אך ההתנגדויות מצדה של ממשלת בריטניה, שחששה שצעד כזה יפגע בנתינים בריטים בהודו ובבעלי בריתה של בריטניה ביפן, גרמו לממשלת ברטון להשמיט את הניסוח הזה. תחת זאת, הונהג האמצעי של מבחן השפה כדרך להרחקתם של מהגרים בלתי רצויים. לפקידי ההגירה נתנה הסמכות למנוע את הגירתו של כל אדם שייכשל במבחן הכתבה של 50 מילים. בתחילה דובר על כך שהמבחן יערך בכל שפה אירופאית, אך לאחר מכן שונה הנוסח כך שהמבחן יערך בכל שפה. המבחנים נוסחו באופן שהיה זה כמעט בלתי אפשרי לעבור אותם בהצלחה. הראשון מבין מבחנים אלה נכתב על ידי חבר הפרלמנט הפדרלי, סטויארט פרנבי, כדוגמה לפקידי ההגירה לניסוח מבחנים נוספים. "מבחן סטיוארט" היה למבחן הסטנדרטי בשפה האנגלית, לאור השיעור הגבוה של הנכשלים בו, כתוצאה משימוש שנעשה בו במשלב גבוה של השפה.
הצעת החוק זכתה לתמיכה נרחבת בפרלמנט, כשהטיעונים נעו מהגנה כלכלית ועד לגזענות מוחלטת. מפלגת הלייבור רצתה להגן על "העבודה הלבנה" ודחפה להגבלות מפורשות יותר. כמה מחברי הפרלמנט דיברו על הצורך להימנע מהיסטריה בטיפול בעניין. חבר הפרלמנט ברוס סמית אמר ש"אין לנו כל שאיפה לראות את המעמדות הנמוכים של ההודים, הסינים והיפנים... נוהרים לאוסטרליה... אך קיימת מחויבות.. לא לפגוע בשכבות המשכילות של אומות אלו".[11] מנגד העיר דונלד קמרון, חבר פרלמנט מטסמניה: "שום גזע על פני האדמה לא זכה ליחס מביש יותר מזה שזכו לו הסינים... הם אולצו בכוח הזרוע להסכים לכניסתם של האנגלים לארצם. אם אנו מאלצים אותם לאפשר לאנשינו להיכנס לארצם... מדוע בשם הצדק אנו מסרבים לאפשר להם להיכנס לארצנו?"[12]
מחוץ לפרלמנט, פעל הקרדינל הקתולי הראשון של אוסטרליה, פטריק פרנסיס מוראן, לגינוי החקיקה האנטי-סינית והגדיר אותה כמנוגדת לנצרות.[13] העיתונות שמה ללעג את דברי הקרדינל והאוכלוסייה האירופאית של אוסטרליה תמכה באופן כללי בהצעת החוק ונותרה חרדה לאפשרות של שטף של מהגרים לא-בריטים שיגיעו לאוסטרליה.
ב-1901 העביר הפרלמנט האוסטרלי את "חוק הפועלים מאיי האוקיינוס השקט" (Pacific Island Labourers Act 1901). כתוצאה מחוק זה גורשו 7500 פועלים מאיי האוקיינוס השקט (שנקראו Kanakas). רובם של פועלים אלה עבדו במטעי הסוכר בקווינסלנד והחל מ-1904 נאסרה כניסתם של תושבי האיים לאוסטרליה.
בוועידת השלום בפריז, שהתקיימה ב-1919 לאחר מלחמת העולם הראשונה, ביקשה יפן שבאמנת חבר הלאומים ייכלל סעיף של שוויון גזעי. מדיניות יפנית זו שיקפה את שאיפתה של יפן לבטל או להקל את המגבלות כנגד יפנים (במיוחד בארצות הברית ובקנדה), שבהם ראתה יפן כהשפלה וכעלבון ליוקרתה.
ראש ממשלת אוסטרליה באותה תקופה, בילי יוז, כבר היה מודאג מההתפשטות היפנית באוקיינוס השקט. אוסטרליה, יפן וניו זילנד חלקו ביניהן את שטחי האימפריה הקולוניאלית הגרמנית באוקיינוס השקט כבר בשלבים הראשונים של המלחמה וליוז היה חשוב לשמר את גינאה החדשה הגרמנית כנכס אסטרטגי לביטחונה של אוסטרליה.[14] על פי ההסכם הוענק לאוסטרליה מנדט על שטחי גינאה החדשה הגרמנית לשעבר והיפנים קיבלו מנדט על כל שטחי האוקיינוס השקט שמצפון לגינאה החדשה, ובכך נוצר גבול משותף בין שתי המדינות, מצב שהשתנה רק לאחר פלישת יפן לגינאה החדשה במלחמת העולם השנייה.
יוז התנגד בתוקף לבקשה לשוויון הגזעי שהוגשה על ידי יפן. הוא הכיר בכך שסעיף כזה יהווה איום על אוסטרליה הלבנה והבהיר לראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג'ורג', שאם סעיף כזה יתקבל, הוא יעזוב את הוועידה. כאשר ההצעה היפנית נדחתה, דיווח יוז לפרלמנט האוסטרלי:
"אוסטרליה הלבנה שלכם. אתם יכולים לעשות בה כרצונכם, אך מכל מקום, הניצחון הושג על ידי החיילים ועמיתי ואני הבאנו לכם מהוועידה את העיקרון החשוב הזה, ואתם יכולים להיות בטוחים בו בדיוק כפי כשהוא היה ביום בו אימצנו אותו."[15]
ראש ממשלת אוסטרליה בין השנים 1923–1929, סטנלי ברוס, היה תומך של מדיניות אוסטרליה הלבנה ונושא זה היה מרכזי מבחינתו במערכת הבחירות של 1925.
"חשוב מאוד שאנו נגדיר מה הם האידיאלים שאליהם צריך כל אוסטרלי לחתור. אני סבור שאידיאלים אלו צריכים לכלול את הצורך להגן על הביטחון הלאומי שלנו ואת הצורך להמשיך את מדיניות אוסטרליה הלבנה שלנו, שעל פיה אנו נמשיך להיות חלק נפרד של האימפריה הבריטית. בכוונתנו לשמור על הארץ הזאת לבנה ולא לתת לאנשיה להתמודד עם הבעיות שכיום לא ניתנות לפתרון בחלקים רבים של העולם"[16]
חרדתה של אוסטרליה בנוגע להתפשטות היפנית ובנוגע לסכנת המלחמה באוקיינוס השקט, המשיכה במהלך שנות השלושים. בילי יוז, אז שר בממשלתו של ג'וזף ליונס, תרם תרומה משמעותית לגישתה של אוסטרליה כלפי סוגיית ההגירה בנאום שנשא ב-1935, בו הוא טען ש"אוסטרליה חייבת... להתאכלס או לגווע". אך באותה שנה אולץ יוז להתפטר לאחר שספרו "אוסטרליה והמלחמה היום" חשף חוסר מוכנות למלחמה הקרבה ובאה.
החל מתחילת השפל הגדול ב-1929 ועד לסיום מלחמת העולם השנייה ב-1945, הייתה תנועת ההגירה לאוסטרליה דלילה עקב התנאים הכלכליים העולמיים.[17] עם פרוץ המלחמה, חיזק ראש ממשלת אוסטרליה, ג'ון קרטין את המסר של מדיניות אוסטרליה הלבנה באומרו: "הארץ הזאת צריכה להישאר לעד ביתם של צאצאיהם של האנשים שבאו הנה בשלום כדי לייסד בימים הדרומיים מוצב של הגזע הבריטי".[1]
לאחר נפילת סינגפור ב-1942 חששה אוסטרליה מפלישה יפנית לשטחה. ערי אוסטרליה הופגזו על ידי חייל האוויר הקיסרי היפני ועל ידי הצי הקיסרי היפני וחיילות הים של מדינות הציר היוו איום על הספנות האוסטרלית, וזאת בשעה שהצי המלכותי הבריטי היה עסוק במערכה באוקיינוס האטלנטי ובקרב על הים התיכון מול התוקפנות הנאצית באירופה. צי פלישה יפני, שהיה בדרכו לטריטוריה האוסטרלית של גינאה החדשה, נבלם רק לאחר התערבות של צי ארצות הברית בקרב ים האלמוגים.[18] אוסטרליה קלטה לשטחה אלפי מהגרים מהטריטוריות שנפלו בידיהם של הכוחות היפנים, במיוחד אלפי הולנדים שברחו מאיי הודו המזרחיים ההולנדיים (כיום אינדונזיה).[19] האבוריג'ינים של אוסטרליה, ילידי איי מיצר טורס, תושבי פפואה גינאה החדשה ותושבי האי טימור, שירתו בקו הראשון על הגנת אוסטרליה, ובכך הביאו את מדיניות ההגירה המפלה ואת סוגיית הזכויות הפוליטיות של אוסטרליה למוקד הדיונים והשירות הצבאי בתקופת המלחמה נתן לרבים מילידי אוסטרליה את הביטחון לדרוש את זכויותיהם עם שובם לחיים האזרחיים.[20]
הטראומה של המלחמה, פגיעותה של אוסטרליה במלחמה באוקיינוס השקט, ואוכלוסייתה הקטנה, הובילו לשורה של צעדי מדיניות שהתמצו בסיסמה, "להתאכלס או לגווע" (populate or perish). על פי ספרו של לכלן סטרון, הייתה סיסמה זו אתנוצנטרית ולמעשה היא היוותה תוכחה שנועדה למלא את אוסטרליה באירופאים כנגד האפשרות של הצפה באסיאתיים.[21]
במהלך המלחמה, פליטים לא-לבנים רבים, כולל מלאים, אינדונזים, ופיליפינים, הגיעו לאוסטרליה, אך לשר ההגירה, ארתור קאלוול, הייתה תוכנית שנויה במחלוקת לגרש את כולם. ב-1948, סווגו בהאים מאיראן, שביקשו להגר לאוסטרליה, כאסיאתיים על פי מדיניות ההגירה והגעתם נאסרה.[22] ב-1949 התיר יורשו של קאלוול, הרולד הולט, ל-800 הפליטים הלא-לבנים האחרונים להגיש בקשה לתושבות קבע וכן התיר לכלות מלחמה יפניות להתיישב באוסטרליה.[1] במקביל, כדי לעודד הגירה מאירופה, אפשרה אוסטרליה את כניסתם לתחומה לכמויות גדולות של מהגרים, בעיקר מאיטליה, יוון ויוגוסלביה וכן מארצות המוצא המסורתיות שלה באיים הבריטיים. מיזמי פיתוח שאפתניים שלאחר המלחמה, כמו מיזם השקיה ומערכת של תחנות כוח הידרואלקטריות בדרום-מזרח אוסטרליה (Snowy Mountains Scheme), הצריכו מספר גדול של ידיים עובדות, שאותם ניתן היה להבטיח רק על ידי שינוי במדיניות ההגירה.
מדיניותה של אוסטרליה החלה להשתנות לכיוון הגברת זרם ההגירה ובעשורים הבאים בוצעו שינויים תחיקתיים, שפתחו את תנועת ההגירה. ב-1947, הקלה ממשלת הלייבור בראשותו של בן צ'יפלי את חוק הגבלת ההגירה והעניקה ללא-אירופאים את הזכות להתיישב ישיבת קבע באוסטרליה למטרות עסקיות. ב-1949 התיר שר ההגירה בממשלתו של רוברט מנזייס, הרולד הולט, ל-800 פליטים לא אירופאים להישאר באוסטרליה ולכלות מלחמה הותר להגר.[1] ב-1950, יזם שר החוץ פרסי ספנדר את "תוכנית קולומבו", שבמסגרתה הגיעו סטודנטים מארצות אסיה ללמוד באוניברסיטאות באוסטרליה. ב-1957, ניתנה אפשרות למהגרים לא-אירופאים, שהיו תושבי אוסטרליה מעל 15 שנים, לקבל אזרחות. ב-1958, ביטל "חוק ההגירה המתוקן" (Revised Migration Act) את מבחן השפה ויצר מערכת פשוטה יותר של כניסת מהגרים. שר ההגירה, סר אלכסנדר דאונר, הכריז ש"אסיאתיים מיומנים" יכולים להגר לאוסטרליה. ב-1959, הותר לאזרחים אוסטרלים לתת חסות לבנות זוג אסיאתיות לצורך קבלת אזרחות. ב-1964, מותנו ההגבלות על כניסתם של אנשים ממוצא לא-אירופאי.
ב-1963, פורסם על ידי קבוצה של סטודנטים מאוניברסיטת מלבורן מסמך שהציע לבטל את מדיניות אוסטרליה הלבנה ובהמשך הייתה לו השפעה רבה.[23][24]
ב-1966, חוקקה ממשלתו של הרולד הולט מטעם המפלגה הליברלית, את "חוק ההגירה" (Migration Act, 1966), שהיה קו פרשת דרכים בתולדות מדיניות ההגירה של אוסטרליה. החוק ביטל למעשה את מדיניות אוסטרליה הלבנה והרחיב את אפשרויות ההגירה של לא-אירופאים, כולל פליטים שברחו ממוראות מלחמת וייטנאם.[25] במרץ 1966, הכריז שר ההגירה, יוברט אופרמן, כי בקשות להגירה יתקבלו מאנשים בעלי מיומנות מקצועית על בסיס התאמתם להתיישבות באוסטרליה, יכולתם להשתלב בחברה האוסטרלית והתאמת כישוריהם לצרכים של אוסטרליה. במקביל, החליטה ממשלת הולט על מתן אפשרות לתושבים זמניים ממוצא לא-אירופאי לקבל אזרחות לאחר חמש שנות מגורים באוסטרליה, ובכך הושוו התנאים בינם לבין המהגרים האירופאים.
כתוצאה מכך, עלה שיעור המהגרים ממוצא לא-אירופאי מ-746 ב-1966, ל-2,696 ב-1971 ושיעור המהגרים ממוצא אירופאי חלקי עלה באותה תקופה מ-1,498 ל-6,054.[1]
את ביטולה הסופי של מדיניות אוסטרליה הלבנה בספר החוקים מקובל לציין ביישומם של שורה של תיקונים שביטלו את ההבחנות על רקע גזעי בחוק ההגירה, שבוצעו על ידי ממשלתו של גוף ויטלם ב-1973.[1] התיקונים כללו:
"חוק האפליה הגזעית" (Racial Discrimination Act 1975) קבע שקריטריון גזעי בכל שימוש רשמי הוא בלתי חוקי לחלוטין. ב-1978, בחינה מחדש של חוק ההגירה על ידי ממשלתו של מלקולם פרייזר, הובילה להשמטתם המוחלטת של הסעיפים בחוק שהתייחסו למוצא אתני. ב-1981 הכריז שר ההגירה על תוכנית לסיוע הומניטרי מיוחד לאיראנים המבקשים מקלט באוסטרליה ועד ל-1988, הגיעו לאוסטרליה 2,500 בהאים ועוד רבים אחרים במסגרת תוכנית זו.[22] מדיניות ההגירה הסלקטיבית האחרונה באוסטרליה, שהציעה סיוע להגירתם של בעלי אזרחות בריטית, בוטלה סופית ב-1982.
במדיניות ההגירה הנוכחית של אוסטרליה קיימים שני מרכיבים: תוכנית להגירתם של אנשים בעלי מיומנויות והגירת משפחות ותוכנית הומניטרית לפליטים ומבקשי מקלט.[26] נכון לשנת 2010, תנועת ההגירה לאוסטרליה, שהחלה לאחר מלחמת העולם השנייה, מנתה יותר מ-6.5 מיליון מהגרים מכל יבשות תבל. אוכלוסיית אוסטרליה שילשה את עצמה בשישה עשורים לכ-22 מיליון תושבים והיא כוללת אנשים מ-200 מדינות.[27]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
