הדברה ביולוגית

הדברה ביולוגית היא התערבות יזומה של האדם במערכת אקולוגית שמטרתה להשיג שליטה על אוכלוסייתו של המזיק באמצעים אקולוגיים ובשיטות ביולוגיות. הצורך בהדברה ביולוגית עלה בשנים האחרונות עקב התגברות המודעות לצורך לצמצם את השפעת בני האדם בעיקר בחקלאות, שם נעשה שימוש נרחב בחומרי הדברה נגד מזיקים ומחלות, דבר אשר מביא לפגיעה באדם ובסביבה. דוגמאות להדברה ביולוגית במערכות אקולוגיות גדולות הן השימוש שנעשה בדגי גמבוזיה ובבצילוס ישראלי (אנ') להדברת יתושים. בתחום החקלאות ניתן לציין את הפיזור של זכרים עקרים של זבוב הפירות הים-תיכוני וכן השימוש בחרקים טורפים. כמו כן ישנן דוגמאות נדירות יחסית של הדברה ביולוגית המכוונת נגד מחוללי מחלות בחקלאות, כגון חיידקים ופטריות. קיימות מספר שיטות של ההדברה, שבהן משתמשים בפרומונים מלאכותיים על מנת לבלבל את הזכרים של העשים למשל, כך יוצרים "מסך ריח" המונע מהם להגיע.

התחום המפותח והנלמד ביותר כיום של ההדברה הביולוגית הוא השימוש באויבים הטבעיים של מזיקים ממערכת פרוקי הרגליים (כגון חרקים ועכבישנים), אשר פוגעים בגידולי תרבות שונים, בדרך כלל גידולים חקלאיים. ככלל, נהוג לחלק את שיטות ההדברה הביולוגית של פרוקי-רגליים לשלוש:

גורמי מחלה - חיידקים, נגיפים, פטריות ומחוללי מחלה אחרים אשר פוגעים באופן ספציפי במזיק. היתרון המובהק בשיטה זו הוא שהיא מאוד ספציפית למזיק ולרוב פוגעת בו במהירות ויעילות הדומה לחומרי הדברה כימיים. החסרון בשיטה שאינה "מגלגלת את עצמה" וכן שלאויב טבעי זה אין כושר חיפוש פעיל אחר הפונדקאי שלהם ולכן יעילותם נמוכה כשדרוש ויסות של אוכלוסייה נמוכה. דוגמה נפוצה מאוד לשימוש בכלי זה הוא החיידק Bacillus thuringiensis(אנ') הפוגע במינים שונים של זחלי עשים. השימוש בתכשירי הדברה המבוססים על חיידק זה הפך לנפוץ מאוד הן בחקלאות האורגנית והן בקונבנציונלית.
פרזיטואידים - ישנם חרקים המטילים את ביציהם בגוף הפונדקאי (מזיק). הזחל הבוקע ניזון ומתפתח על או בתוך גופו של הפונדקאי, ובכך מביא לקטילתו. הבוגר מעמיד דורות נוספים הממשיכים את התהליך. זהו גם יתרונו של מנגנון זה אשר בתנאים מתאימים ממשיך את ההדברה לאחר פיזור ראשוני של הטפיל ללא התערבות נוספת. יתרון נוסף הוא כושר חיפוש גבוה של הטפיל אחר הפונדקאי. ישנם טפילים רבים המשמשים בהדברה ביולוגית מסחרית. לדוגמה - הצרעה אפידיוס Aphidius colemani אשר מדבירה בהצלחה כנימות עלה בגידולים שונים.
טורפים - שימוש בחרקים או בעלי חיים אחרים הניזונים מהמזיקים וזקוקים להם לשם השלמת מחזור חייהם. דוגמאות בולטות לכך הן האקריות הטורפות הניזונות מאקריות מזיקות ומחרקים מזיקים אחרים וכן חיפושיות ממשפחת המושיתיים אשר טורפות כנימות שונות. עטלפי חרקים נחשבים למדבירים ביולוגיים מצוינים של חרקים כגון עשים ויתושים, ולכן נעשה מאמץ בעשורים האחרונים לשמר את העטלפים ולהגדיל את אוכלוסיותיהם (למשל על ידי בניית בתי עטלפים ותיבות עטלפים).

יש להבדיל בין הדברה ביולוגית טבעית שבה אוכלוסיית מזיקים נמצאת כמעט באופן קבוע תחת שליטה של מרקם שלם של אויבים טבעיים המצויים בשטח, לבין הדברה ביולוגית יזומה שבה האדם מנסה להשיב איזון שהופר במערכת אקולוגית מסוימת לרוב בשטח חקלאי. באופן מעשי השימוש באויבים טבעיים נחלק גם הוא לשלושה:

ייבוא ואיקלום של אויבים טבעיים זרים, בדרך כלל מארץ המוצא של המזיק.
שימור אויבים טבעיים באמצעות תמרון הסביבה כך שתפעל לטובתם.
תיגבור אויבים טבעיים הקיימים בבית גידולם.

דוגמה לתמרון הסביבה הוא שימוש בעץ כליל החורש להגנה על מטעי זיתים: לכליל החורש קיימת כנימה ייחודית בשם Cacopsylla pulchella המופיעה על קליפת הגזע באמצע האביב. פשפשים, ממשפחת האנתוקוריים, טורפים כנימה זו. בחודש יוני, כאשר פשפש כליל החורש נודד, טורפיו עוברים לעצי המטע וניזונים מהפשפשים הייחודיים להם. ניתן להשתמש בעץ התאנה באופן דומה^[1].^{[דרושה הבהרה]}

חסרונות

להדברה הביולוגית יתרונות רבים על פני ההדברה הכימית, אולם אחד החסרונות הבולטים שלה הוא הסיכון שבעל-החיים שהובא אל האזור במטרה להילחם במזיקים ישגשג ויתרבה כך שייווצרו בעיות במערכת האקולוגית המקומית. סיכון זה פוחת במידה רבה כאשר משתמשים בבעלי חיים מקומיים כאמצעי הדברה ביולוגית, אולם במקרה שמדובר במין אקזוטי שאינו בן המקום, התוצאות עשויות להיות הרסניות. בעל החיים יכול להתרבות מאוד, לדחוק בעלי חיים מקומיים משטחי המחיה שלהם, להתחרות איתם על מקורות מזון ולהפוך למין פולש שפוגע במערכת האקולוגית המקומית. כך, לדוגמה, קרפדת הקנים שהובאה לאוסטרליה על-מנת להילחם במזיקים שחיו במטעי קני הסוכר המקומיים, התרבתה מאוד והפכה למזיק שפוגע במינים מקומיים רבים שלא הסתגלו להתמודד עם עורה הרעיל.

אחד הפתרונות שנמצאים בשימוש הוא שימוש במדביר ביולוגי ספציפי שטווח הפונדקאים שלו מצומצם כגון צרעות טפיליות. כמו כן לפני הפיזור נבדקים פוטנציאליים בתנאי הסגר (non-target organisms). במקרה כזה ניתן לנסות להדביר את המין הפולש באמצעים כימיים (כגון ריסוס בחומרים רעילים), או להביא בעל-חיים נוסף, שיטרוף את המין הפולש - אולם בצעד כזה שוב יש את הסיכון שבעל החיים יהפוך למין פולש בפני עצמו.

המשרד להגנת הסביבה, המפקח על הדברת החרקים, מכוון את הרשויות המבצעות את ההדברה לפעול בדרך ההדברה המשולבת ולהגיע ליעילות מרבית בהדברה תוך פגיעה מינימלית בבריאות הציבור, באיכות הסביבה ובערכי נוף וטבע ובמינימום הוצאות. מדיניות המשרד בנושא הלחימה במזיקים בכלל, דוגלת בשימוש באמצעים אקולוגיים על חשבון השימוש המקובל בחומרי הדברה כימיים, העלולים לגרום לנזק סביבתי ובריאותי. מלבד זאת, בשמורות טבע לא ניתן להשתמש בשיטה הנזכרת ולעיתים גם לא במקומות שהגישה אליהם אינה נוחה. על כן, כנגד הגישה של הדברה כימית עומדת שיטת ההדברה הביולוגית אשר ציבור גדול השוחר סביבה מצדד בה ורבים לה התומכים גם בקרב אנשי המקצוע.

פרופ' יוסי לשם הוא צפר שהגה את רעיון גידול התנשמת ('הבומה') כמדביר ביולוגי למזיקים בחקלאות בהיותה עוף דורס הניזון מהמזיקים הללו. הרעיון נכנס לעלילה של פולישוק ולשם הופיע שם בתפקיד עצמו, והרצה על הרעיון.