לבנון בתקופה העות'מאנית

המערכת החברתית והפוליטית אשר התקיימה בין השנים 1516–1832 הייתה אותה המערכת שהוקמה כבר בתחילת שלטונם של העות'מאנים בהר הלבנון (למעשה המערכת בקוויה הכלליים התבססה כבר בימי הגעת הדרוזים והמרונים להר הלבנון, ונשארה כשהייתה על פי המדיניות העות'מאנית: "מה שהיה הוא שיהיה"). מערכת שלטונית זו החזיקה מעמד עד לתקופת שלטון בשיר השני בחסות מצרים (1832–1840).

ערך ללא מקורות

החלפות השלטון

בשנת 1516 פלשו העות'מאנים לאזור הלבנט מן הצפון. באזור שלט אז האמיר פח'ר א-דין הראשון מבית הנכבדים הדרוזי בית מען. תמיכתו של האמיר בעות'מאנים השתלמה והאימפריה החדשה העניקה לו את הזכות לשלוט באזור הרי השוף והסביבה.

בשנת 1697 מת האמיר האחרון לשושלת בית מען. מכיוון שהאמיר האחרון לא הותיר אחריו יורש התכנסו משפחות הנכבדים ובחרו לתפקיד האמיר נסיך מבית שהאב, בית נכבדים נוסף. בית שהאב אמנם חיו עם הדרוזים ונהגו על פי מנהגם, אך עדיין ביתם לא היה בית דרוזי לחלוטין. המשפחה נקשרה בקשרי נישואין חשובים למשפחות גדולות אחרות. לאחר מספר שנים התחרטו הדרוזים על בחירתם, אך לא היה ביכולתם לעשות דבר מכיוון שהבית השהאבי כבר זכה לתמיכת העות'מאנים.

לבסוף, בשנת 1711 החל מאבק בין שני פלגים של העם הדרוזי:

• הקייסים - יוצאי צפון ערב, מוצאו של בית שהאב.
• הימנים - יוצאי דרום ערב (ימן - תימן).

בעקבות המלחמה החלה נדידה של הפלג המפסיד, הימנים, מן האזור, ובין היתר גם אל צפון ארץ ישראל. לאחר הקרב לא הצליחו המשפחות הקייסיות השונות לשמור על אחדות בתוכן. הקייסים נחלקו בתוכם לשני מחנות שונים. בראש הפלגים עמד מצד אחד בית ג'ונבלאט ומהצד השני עמד בית עמאד (יזבק). העימות בין שתי משפחות הנכבדים הללו נמשך לכל אורך ההיסטוריה של לבנון.

המערכת הפיאודלית

מערכת זו היא מערכת חברתית-פוליטית פיאודלית – אך אינה זו המוכרת לנו מן הפיאודליזם האירופי.

באירופה כל אדון החכיר תחום משטחו לאדונים בעלי דרגה חברתית נחותה ממנו וחתם עם כל אחד מהם על ברית בין אדונים, ברית שבבסיסה הייתה מונחת "מחויבות צבאית" להתייצב לשירות בעת מאבק עם יריבים. אולם, רוב האנשים היו איכרים-צמיתים אשר לא היה להם חופש כלל וכלל והועסקו בעבודתם בכפייה על ידי אדוני השטח. לעומת זאת, בלבנון לא היה נהוג להעניק אחוזות פיאודליות לפרשים תמורת שרות צבאי. למעשה, בלבנון החליפה חכירת המסים את הנאמנות הצבאית כבסיס הפיאודליות.

המערכת הפיאודלית בלבנון היא מערכת פיאודלית מיוחדת אשר אינה מתבטאת בכפיפות והתחייבות לאדון, כמו באירופה, אלא בעיקר על חכירה. מרבית האיכרים בלבנון היו במעמד של "חוכרים", אך בכל זאת היו מספר עובדי כפייה. כמו בראש המערכת הפיאודלית האירופית גם בלבנון עמד בראש האדונים שליט-על. בלבנון היה תוארו "אמיר", שנתכנה "אמיר ההר". כאמור, אמיר ההר היה דרוזי מ"בית שהאב" החל מן המאה ה-17, או בן ל"בית מען" לפני כן. במקרה של בעיה או ויכוח על בחירת האמיר התכנסו המשפחות החזקות בעדה ובחרו את האמיר מבין המשפחות הדרוזיות שבקרבן.

על פי השיטה הפיאודלית בלבנון (מוקאטעה) אדמת הר-הלבנון מחולקת ל-24 מוקאטעאת (אזורים). בראש כל מוקאטעה עומד שליט האזור - המוקטעג'י, אשר הוא ראש משפחת נכבדים המחויבת להעביר מס אל אמיר ההר, שהוא בתורו מחויב להפריש מס לואלי של צידון. המוקטעג'י החכיר את אדמתו לאיכר (מוסאקאה) בחוזה (חז'ה) אחת לשנה, או כאשר האדון או השותף (שריכּ) מתו.

למרות התבססות מבנה הפיאודליזם בלבנון על חכירה ולא עבודת צמיתים נאלץ האיכר לעמוד בדרישות רבות:

• על האיכר, היה בראש ובראשונה, לטפל באופן שוטף בקרקע, לשתול עצים ולטפל בהם, לבנות טרסות ועוד.
• לעמוד בתשלומי מסים:
  • מיסי קרקע (מירי), בדרך כלל בגובה 2–9 גרוש לדונם
  • מיסי חגים (עידיה)
  • מיסי נישואין (במקרה של חתונה עם בנו, בתו או אחותו, של אדון הקרקע, איש "המשפחה הנכבדה", המס יותר גבוה)
  • מיסים נוספים שהוטלו לעיתים קרובות על ידי אמיר ההר, אדון הקרקע או שייח' הכפר.
  • פיקדון שאותו מפקיד האיכר אצל אדונו (בדרך כלל כרבע מערך היבול הצפוי) בכל חידוש של ההחכרה
• האיכר חויב לתת מחצית מיבולו לאדון
• תלות חברתית. בנוסף על תשלום המיסים היה האיכר תלוי באופן נוסף באדונו: למעשה, כל אירוע שרצה האיכר לארגן היה חייב לקבל מראש את אישור האדון: חתונה, הטבלת הילד וכיוצא בזה.

בני המעמד השולט, בעלי הקרקעות, ביצעו את העבודה האדמיניסטרטיבית. בראש ובראשונה היה עליהם לשמור על הסדר הציבורי, לדאוג לפירעון חובות ולשפוט בעניינים פליליים. לשם יישום צרכים אלו נהגו ראשי המוקאטעג'י להחזיק חיל פרשים. בעת מלחמה כל מוקאטעג'י היה יוצא בראש חיל הפרשים הפרטי שלו לעזור למלחמתו של אמיר ההר.

לקריאה נוספת

• יהושע פורת, "מרידת איכרי כסרואן - מקורותיה, מהלכה ותוצאותיה, 1858-1861", חלק ראשון, המזרח החדש - רבעון החברה המזרחית הישראלית, ט"ו (1965).
• גבריאל בר, מבוא לתולדות היחסים האגראריים במזרח התיכון 1800-1970, תל אביב תשל"ב.
• שמעון שמיר, תולדות הערבים במזרח התיכון בעת החדשה, תל אביב, 1982.