לאן נעלם דניאל וקס?

לאן נעלם דניאל וקס?
	עטיפת הדיוידי של הסרט "לאן נעלם דניאל וקס?", חתומה על ידי אברהם הפנר.
בימוי	אברהם הפנר
הופק בידי	ביל גרוס
תסריט	אברהם הפנר
שחקנים ראשיים	ליאור ייני; ישי שחר; יעל הפנר; אסתר זבקו
מוזיקה	אריאל זילבר
צילום	אמנון סלומון
מדינה	ישראל
הקרנת בכורה	1972
משך הקרנה	94 דקות
שפת הסרט	עברית
סוגה	סרט דרמה
	דף הסרט ב־IMDb

לאן נעלם דניאל וקס? הוא סרט קולנוע ישראלי, בבימויו של אברהם הפנר, משנת 1972. הסרט נחשב על ידי מבקרים ויוצרים לאחד מסרטי הקולנוע הטובים והחשובים ביותר שנוצרו בישראל.^[1]

עובדות מהירות בימוי, הופק בידי ...

סגירה

במרכז הסרט עומדת דמותו של בני שפיץ (ליאור ייני), זמר בשנות השלושים לחייו, המגיע לביקור מולדת בישראל לאחר שחי כמה שנים בארצות הברית, שם זכה להצלחה, נישא לאישה אוסטרלית ושינה את שמו לבני זיו (דמותו של שפיץ מבוססת על זו של הזמר רן אלירן, חבר ילדות של הבמאי הפנר). שפיץ מגיע לפגישת מחזור של בני כיתתו בחיפה, שבה הוא פוגש את חברו מיכה ליפקין (ישי שחר) ומנסה לברר מה עלה בגורלו של בן כיתתם דניאל וקס ("וקסי"), מי שבנעוריו היה מלך הכיתה הכריזמטי, אליל הבנות ומודל לחיקוי עבור חבריו. כאשר אינו זוכה לתשובה, הוא מחליט להקדיש את שהותו בישראל לאיתורו של וקס, ונוסע ברחבי הארץ (לחיפה, לירושלים ולסיני) כדי לפגוש כמה מחבריו לשעבר, שעל פי השמועות נותרו בקשר עם וקס, אך אלה מספקים לו מידע חלקי בלבד, ואף אחד מהם אינו יודע לאן "נעלם" דניאל וקס. לאורך הסרט מספרות הדמויות השונות על יחסיהן עם וקס והשפעתו עליהן ומדברות עליו בהערצה. לקראת סופו של הסרט פוגש שפיץ באקראי את חברתו ללימודים סילביה (עליזה רוזן), עליה סיפרו כי התאבדה, והיא מספרת לו שהיא נשואה לדניאל וקס (אמנון מסקין). נרגש מהגילוי, נוסע שפיץ, יחד עם אשתו ועם ליפקין וגרושתו, לבאר שבע, שם חיים בני הזוג. חבריו של וקס מאוכזבים לגלות כי אלילם חי בדירת שיכון דלה, והפך לאדם אפור, טרחן ומשעמם שזוהרו ויופיו נמוגו. בסיום הסרט חוזר שפיץ לארצות הברית, ומסכם את המפגש בקריאה "כוס אמק וקס".

מידע נוסף שחקנ/ית, דמות ...

שחקנ/ית	דמות
ליאור ייני	בני זיו (לשעבר שפיץ), זמר ישראלי שעשה חיל בארצות הברית ועתה חוזר לביקור מולדת
ישי שחר	ד"ר מיכה ליפקין, חברו של בני שפיץ מתקופת התיכון שהפך עם חלוף הזמן למנהל מחלקה בהדסה (בכרזת הסרט מופיע שמו של השחקן כ"מיכאל ליפקין", כשם הדמות שהוא מגלם, משום שישי שחר בחר שלא לגלות את שמו)
אסתר זבקו	ננסי, אשתו האוסטרלית והמשועממת של בני שפיץ
יעל הפנר	גילה ("הגי"), גרושתו של מיכה ליפקין
זיוית אברמסון	מירל'ה ברגמן (האוזר), אהובת נעוריו של בני שפיץ מימי התיכון
מרים גבריאלי	מירה קיפניס, חברתם של שפיץ וליפקין מימי התיכון
יוסף כרמון	אלקלעי
אמנון מסקין	דניאל וקס
עליזה רוזן	סילביה, אשתו של דניאל וקס
אריאל זילבר	מלחין העובד עם בני שפיץ

סגירה

את פסקול הסרט הלחין אריאל זילבר, אז מוזיקאי אלמוני בתחילת דרכו. זילבר ואהוד מנור כתבו עבור הסרט שלושה שירים מקוריים, אותם מבצע ייני: "מן הקומה ה-40", "היום השני" ו"אגדה יפנית". האחרון הפך עם השנים לאחד השירים המזוהים ביותר עם זילבר, שהקליט אותו בעצמו לאלבומו הראשון "רוצי שמוליק". בנוסף הלחין זילבר עבור הפסקול קטע אינסטרומנטלי שנקרא "ננסי", והוא אף מופיע בסרט עצמו, בתפקיד מלחין עמו נפגש הזמר בני שפיץ. את תפקיד החליל המוביל בהקלטה ניגן ידין טננבוים, שנחשב בזמנו לאחד החלילנים המבטיחים בישראל ונהרג במלחמת יום הכיפורים. שיר נוסף אותו מבצע ייני בסרט הוא "השמלה הסגולה", במקור של להקת התרנגולים.

הסרט נחשב לאחד מסמלי הז'אנר שהתפתח בקולנוע הישראלי בשנות ה-60 וה-70 וכונה "הרגישות החדשה". את המונח טבע הבמאי ג'אד נאמן, ומלבד הפנר, לזרם השתייכו במאים כמו אורי זוהר, דן וולמן ואיתן גרין. הסרטים שיצרו היוו אנטיתזה לסרטי הבורקס העממיים שפרחו במקביל - הם היו בעל אופי אמנותי אירופי-אוונגרדי, נושאי העלילה היו לרוב אוניברסליים ולאו דווקא ישראליים במובהק וגיבורי הסרטים היו צעירים עירוניים עצורים, מלנכוליים ומנוכרים לחברה המסואבת, שלא גרמו לצופה להזדהות עמם ועמדו בניגוד גמור לדמותו המיתולוגית של ה"צבר". על התפנית שיצר סרט זה עמד עלי מוהר: "רק לאחר זמן שמתי לב, שאני חושב על הסרט כאילו הוא סרט, ולא מין דבר מתוצרת הארץ, שמצווה לקבלו ולקנותו, אף כי בלונדון מייצרים טובים ממנו".^[2]

גיבורי הסרט, בני שפיץ וחבריו המחפשים את דניאל וקס, עומדים בפני פרשת דרכים בחייהם: הם הפכו לבורגנים מלנכוליים ומחוסרי אהבה, החשים ריקנות ואיבדו את האידיאלים שבהם האמינו בנעוריהם. וקס, ה"צבר" היפה והנערץ, חדור האידיאלים ואליל הבנות, מסמל את הציונות האידיאליסטית, את הנעורים ואת הצורך במנהיג, והחיפוש אחריו מסמל עבור חבריו את הרצון למצוא שוב את הערכים הנעלים ואת השאיפה "לשנות את העולם", מה שמתבטא גם בשירים נוסטלגיים כמו "השמלה הסגולה". מציאתו של וקס בסוף הסרט, כשהוא רחוק מאוד מהאידיאל הזכור לחבריו, מסמל את השבר של החזון הציוני, את אובדן הנעורים ומותם של הערכים, שאולי מעולם לא הייתה בהם אמת רבה. שפיץ מסכם את האכזבה הזו בקריאה: "כוס אמק וקס", המסיימת את הסרט.

הסרט נוצר בשנת 1972, כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים, שסימלה בעיני רבים בחברה הישראלית את אותו שבר ציוני ואובדן תמימות הנעורים של החברה.

לדברי הפנר, איש מהמפיצים לא היה מעוניין בסרט. לבסוף ב-1974 הוא הוקרן בקולנוע גורדון^[3] בתל אביב, ומכר 9,300 כרטיסים בלבד^[4]. הופץ בצפייה ביתית באיכות משופרת ב-DVD, בהוצאת האוזן השלישית.

הסרט נחשב על ידי מבקרי קולנוע ויוצרים לאחד הסרטים הטובים שהופקו בישראל. מבקר הקולנוע של העיתון "הארץ", אורי קליין, בחר בו ב-2008 במקום השני בין הסרטים הישראליים הטובים בכל הזמנים, ונימק את הבחירה:

כאלה היינו, כאלה אנחנו. זהו הסרט הישראלי הגדול על החילוניות הישראלית, על היומיומיות הישראלית, על החיפוש אחר ערכים שאבדו ועל מציאות שצרה מכדי להכיל אותם. ואברהם הפנר הצליח לשזור הכל בחוכמה, בהומור, בשילוב עדין של זעם, עצבות והשלמה.^[5]

במאמר נוסף ציין קליין כי על שער הגיליון הראשון של כתב העת לקולנוע "קלוזאפ", שהיה בין מייסדיו, הופיעה תמונה מתוך הסרט, שלדבריו סימן, יחד עם "אור מן ההפקר" של נסים דיין, "את הקולנוע הישראלי שרצינו שיהיה פה".^[6]

הבמאי רנן שור, שהיה תלמידו של הפנר, כתב על הסרט:

כשהייתי חייל ראיתי את "לאן נעלם דניאל וקס" והרגשתי שהוארתי. שאני הוא שנמצא על המסך, שזה סרט המייצג את המפלגה המתהווה שלי. "לאן נעלם דניאל וקס" נתן לבני דורי תקווה לקולנוע אחר, שונה. מהמגדלורים הבודדים בים קולנוע ישראלי עלילתי פולקלוריסטי, ממוסחר ועממי מדי.^[7]

הבמאי והתסריטאי דורון צברי כתב כי "מגילת העצמאות של הסרט הישראלי נכתבה על הצלולואיד של 'מציצים' ושל 'לאן נעלם דניאל וקס' ב-1972" (שניהם חלק מתנועת "הרגישות החדשה").