Remove ads
כריסטיאן העשירי (בדנית: Christian X, שמו המלא: כריסטיאן קרל פרדריק אלברט אלכסנדר וילהלם; 26 בספטמבר 1870 – 20 באפריל 1947) היה מלך דנמרק מ-1912 ועד למותו והמלך היחידי של איסלנד (שמו הרשמי באיסלנדית נכתב Kristján), בין השנים 1918–1944.
 | |||||||||
| כריסטיאן העשירי, מלך דנמרק | |||||||||
| לידה |
26 בספטמבר 1870 קופנהגן, דנמרק | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
20 באפריל 1947 (בגיל 76) קופנהגן, דנמרק | ||||||||
| שם מלא | כריסטיאן קארל פרדריק אלברט אלכסנדר וילהלם | ||||||||
| מדינה |
 דנמרק | ||||||||
| מקום קבורה | קתדרלת רוסקילדה, דנמרק | ||||||||
| בת זוג | אלכסנדרינה, דוכסית מקלנבורג-שוורין | ||||||||
| שושלת בית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
  | ||||||||
  | |||||||||
כריסטיאן העשירי השתייך לבית גליקסבורג והוא היה בן המשפחה המלכותית הראשון מאז פרדריק השביעי שנולד לתוך המשפחה המלכותית הדנית. הן אביו והן סבו נולדו כנסיכים למשפחות דוכסים גרמניות. בין אחיו היה גם הוקון השביעי, מלך נורווגיה.
תדמיתו של כריסטיאן כשליט תוארה כסמכותית והוא הדגיש באופן מיוחד את חשיבות הסמכות והכבוד המלכותיים, למרות חשיבותה ההולכת וגדלה של הדמוקרטיה. אי רצונו לגרום למבוכה למערכת הדמוקרטית השתקף במשבר חג הפסחא של 1920, שבו הוא פיזר את הממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי ושעם פעולותיה הוא לא הסכים ובמקומה הוא מינה ממשלה על פי בחירתו. מבחינה חוקית הייתה זו זכותו על פי החוקה, אך לנוכח הסיכון שהמלוכה תופל, הוא נאלץ לקבל את השליטה הדמוקרטית של המדינה ואת התפקידים החוקתיים של המלך.
למרות חוסר האהדה הציבורית כלפיו עקב התעמתותו עם הדמוקרטיה, במהלך הכיבוש הגרמני של דנמרק במלחמת העולם השנייה, הוא הפך להיות סמל פופולרי של ההתנגדות לכיבוש הגרמני, בעיקר בשל הערך הסמלי של רכיבתו היום יומית ברחובות קופנהגן כשהוא לא מלווה בשומרי ראש. בשמו נקשרה אגדה אורבנית שעל פיה, בזמן הכיבוש הנאצי, הוא ענד את הטלאי הצהוב כאות סולידריות עם יהודי ארצו, אך סיפור זה הופרך על ידי המחקר ההיסטורי (כמבואר להלן).
לאור העובדה שתקופת מלכותו התמשכה על פני שתי מלחמות העולם, ולנוכח תפקידו כסמל לאומי במהלך הכיבוש הגרמני, נעשה כריסטיאן העשירי לאחד המלכים האהודים ביותר בדנמרק בעת החדשה.
Remove ads
כריסטיאן נולד בארמון שרלוטנלונד שמצפון לקופנהגן, במהלך תקופת מלכותו של סבו מצד אביו, כריסטיאן התשיעי. הוא היה ילדם הבכור של נסיך הכתר פרדריק (לימים, המלך פרדריק השמיני ושל רעייתו, לוביסה, נסיכת שוודיה, בתו של קרל החמישה עשר, מלך שוודיה. הוא הוטבל בקפלה של ארמון כריסטיאנסבורג, ב-31 באוקטובר 1870 על ידי הבישוף של זילנד, הנס לרסן מרטנסן.
ב-1889, לאחר שעבר את בחינות הכניסה לאוניברסיטה, הראשון ממלכי דנמרק שעשה כן, הוא החל בהכשרתו הצבאית, כפי שהיה אז מקובל לכל הנסיכים בני התקופה ולאחר מכן הוא שירת במגוון של יחידות צבאיות.
נישואים
ב-26 באפריל 1898, בקאן, נשא כריסטיאן לאישה את אלכסנדרינה, דוכסית מקלנבורג-שוורין. אלכסנדרינה הייתה בתם של פרידריך פרנץ השלישי, הדוכס הגדול של מקלנבורג-שוורין ושל אנסטסיה, בתו של מיכאיל ניקולאייביץ' ונכדתו של ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה. הזוג הביא לעולם שני ילדים:
- הנסיך פרדריק (1899–1972) לימים פרדריק התשיעי, מלך דנמרק.
- הנסיך קנוד (1900–1976).
לזוג הצעיר ניתנה הרשות להתגורר בארמונו של כריסטיאן השמיני בארמון אמיליאנבורג בקופנהגן כמקום מגוריהם ובארמון סורגנפרי שמצפון לקופנהגן כמעון הקיץ שלהם. יותר מכך, ב-1898 קיבל הזוג את ארמון מרסילסבורג שבאורהוס כמתנת חתונה מהעם הדני. ב-1914, לאחר עלייתו לכס המלוכה בנה כריסטיאן את וילת קליטגרדן שבסקגן.
נסיך הכתר
ב-29 בינואר 1906, מת המלך כריסטיאן התשיעי ואביו של כריסטיאן עלה לכס המלוכה כפרדריק השמיני. כריסטיאן עצמו נעשה נסיך הכתר.
Remove ads
ב-14 במאי 1912 מת פרדריק השמיני לאחר שהתמוטט מקוצר נשימה כאשר צעד בפארק בהמבורג שבגרמניה. הוא עצר שם בדרכו מנופש בניס שבצרפת ושהה בעיר בעילום שם בדרכו חזרה לקופנהגן. כאשר הגיעה הידיעה על מות אביו היה כריסטיאן בקופנהגן והוא עלה לכס המלוכה ככריסטיאן העשירי.
באפריל 1920 הצית כריסטיאן העשירי את "משבר חג הפסחא", ככל הנראה האירוע המכריע ביותר בהתפתחותה של הדמוקרטיה הדנית במאה העשרים. הגורם הישיר לעימות בין המלך לבין הממשלה נסב על סוגיית האיחוד בין דנמרק לבין שלזוויג, שהייתה פייף דני לשעבר ושאבדה לפרוסיה במהלך מלחמת שלזוויג השנייה. התביעות הדניות על האזור התמשכו גם למלחמת העולם הראשונה, שהתבוסה הגרמנית בה אפשרה לפתור את הבעיה. על פי תנאי חוזה ורסאי, השליטה על שלזוויג הייתה אמורה להיות מוגדרת על פי שני משאלי עם: אחד בצפון שלזוויג (דרום יוטלנד הדנית) והשני בשלזוויג המרכזית (כיום חלק ממדינת שלזוויג-הולשטיין שבגרמניה). קיומו של משאל עם בשלזוויג הדרומית לא עמד על הפרק, שכן היא נשלטה על ידי רוב גרמני ולאחר המלחמה נותרה חלק מגרמניה.
במשאל העם שנערך בצפון שלזוויג, הצביעו 75% מהמצביעים בעד איחוד עם דנמרק ו-25% בעד הישארות כחלק מגרמניה. בשאלה שהועמדה בפני המצביעים במשאל העם כל האזור נחשב כבלתי ניתן לחלוקה וכולו הועבר כיחידה אחת לדנמרק. בשלזוויג המרכזית, הייתה התוצאה הפוכה כאשר 80% הצביעו בעד סיפוח לגרמניה ורק 20% בעד איחוד עם דנמרק. בהצבעה זו, כל עיר החליטה על עתידה ובכל המקומות שלט הרוב הגרמני. לנוכח תוצאות אלו, הייתה הממשלה בראשותו של קרל תאודור זלה, נחושה בדעתה להמשיך בתהליך האיחוד עם צפון שלזוויג, בעוד ששלזוויג המרכזית הייתה אמורה להיוותר תחת שליטה גרמנית.
לאומנים דנים רבים חשו שלכל הפחות העיר פלנסבורג, שבשלזוויג המרכזית, צריכה לחזור לשליטתה של דנמרק ללא קשר לתוצאות משאל העם, בשל קיומו של מיעוט דני לא קטן שם ועקב השאיפה הכללית לראות את גרמניה מוחלשת בעתיד לבוא. כריסטיאן העשירי הסכים עם הרגשות הללו והורה לראש הממשלה זלה לשלב את פלנסבורג בתהליך האיחוד. בשל העובדה שדנמרק הייתה דמוקרטיה פרלמנטרית מאז 1901, חש זלה שהוא לא חייב לציית למצוות המלך. הוא סירב לקיים את הוראתו של כריסטיאן והתפטר כמה ימים לאחר חילופי דברים קשים עם המלך.
בסופו של דבר, פיטר כריסטיאן את שאר חברי הקבינט והחליף אותם בממשלה שמרנית. הפיטורים הציתו הפגנות וגרמו כמעט לאווירה מהפכנית בדנמרק ובמשך כמה ימים נראה עתידה של המלוכה הדנית לוט בערפל. לנוכח המצב, נפתח משא ומתן בין המלך לבין חברים מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית. כשהיה ברור לו שהוא ניצב בפני הפלה אפשרית של המשטר המלוכני בארצו, נסוג כריסטיאן העשירי מעמדתו, פיטר את הממשלה, ומינה ממשלת מעבר עד לעריכת בחירות כלליות מאוחר יותר אותה שנה.
הייתה זו הפעם האחרונה בה מונרך דני מכהן ניסה לנקוט בצעד פוליטי ללא תמיכה מלאה של הפרלמנט. בעקבות המשבר, קיבל כריסטיאן את תפקידו שקוצץ באופן משמעותי כראש מדינה סמלי.
Remove ads
ערך מורחב – דנמרק במלחמת העולם השנייה
בשעה 4 לפנות בוקר, ב-9 באפריל 1940, פלשה גרמניה הנאצית לדנמרק במתקפת פתע, הכריעה את הצבא המלכותי הדני ואת הצי המלכותי הדני והשמידה את גיס התעופה של הצבא הדני. עד מהרה הבין כריסטיאן העשירי שדנמרק נמצאה במצב בלתי אפשרי. שטחה ואוכלוסייתה היו קטנים מדי כדי לעמוד בפני גרמניה במשך כל תקופה ממושכת שהיא. הטופוגרפיה השטוחה שלה הקלה על טנקי הפאנצר הגרמניים לשעוט דרכה. חצי האי יוטלנד, לדוגמה, נכבש על ידי טור קצר של פאנצרים שתקפו אותו מכוון שלזוויג-הולשטיין שמדרום לו. שלא כמו שכנותיה, לדנמרק אין רכסי הרים בשטחה, שמהם יכולים לפעול כוחות התנגדות. ללא סיכוי להתנגדות למשך כל זמן שהוא, ולנוכח האיום של הפצצת האוכלוסייה האזרחית בקופנהגן על ידי הלופטוואפה, וכשרק אחד מהגנרלים של הצבא הדני תמך בהמשך הלחימה, נכנעו כריסטיאן העשירי וכל הממשלה בשעה 6 בבוקר, בתמורה לשמירה על עצמאות פוליטית בענייני פנים. כך החל הכיבוש הגרמני של דנמרק, שנמשך עד 5 במאי 1945.
בניגוד לאחיו, הוקון השביעי, מלך נורווגיה ולוילהלמינה, מלכת הולנד, גאורגיוס השני, מלך היוונים, שארלוט, הדוכסית הגדולה מלוקסמבורג, פטר השני, מלך יוגוסלביה, אדווארד בנש, נשיא צ'כוסלובקיה, ולדיסלב רצקייביץ', נשיא פולין, שכולם יצאו לגלות (להוציא את לאופולד השלישי, מלך הבלגים) במהלך הכיבוש הנאצי של ארצותיהם, נשאר כריסטיאן העשירי בבירתו לכל אורך תקופת הכיבוש ועבור העם הדני הוא היה סמל לאומי. אחיו הוקון לעומתו, נמלט מפני הגרמנים הפולשים וסירב לקבל את ההצעה הגרמנית לעמוד בראש ממשלת בובות.
עד להשלטתו של המשטר הצבאי על ידי גרמניה באוגוסט 1943, שיקפו הנאומים הרשמיים של כריסטיאן את מדיניותה הרשמית של הממשלה הדנית לשיתוף פעולה עם כוחות הכיבוש, אך דבר זה לא מנע מהעם הדני לראות בו כמי שנתן השראה להתנגדות. במהלך השנתיים הראשונות לכיבוש, למרות גילו ולמרות המצב המסוכן, הוא נהג לרכוב לבדו מדי יום על סוסו ברחובות קופנהגן, כשלא התלוו אליו לא סייס ולא שומרי ראש. כריסטיאן עשה זאת כדי להוכיח שהוא לא ויתר על זכויותיו הריבוניות לנוכח הכיבוש.
ב-1942, שלח אדולף היטלר לכריסטיאן מברק ארוך המברך אותו ליום הולדתו ה-72. המלך השיב במברק סתמי בלשון: "רוב תודות, המלך כריסטיאן" (בגרמנית: Spreche Meinen besten Dank aus. Chr. Rex). תקרית זו, שנודעה בכינוי "תקרית המברק", עוררה את זעמו של היטלר, שהחזיר את שגריר גרמניה מקופנהגן וגירש את השגריר הדני בברלין. הלחץ הגרמני גרם לפיטוריה של הממשלה בראשותו של וילהלם בול, שהוחלפה בממשלה חדשה בראשותו של אריק סקווניוס, שממנו ציפו הגרמנים ליותר שיתוף פעולה. כיום ידוע שסקווניוס זכה גם לאמונו המלא של המלך, שהבין את התעצמותו של האיום הגרמני על דנמרק.
לאחר שנפל עם סוסו ב-19 באוקטובר 1942, סבל המלך בצורה זו או אחרת מנכות עד לסוף תקופת מלכותו. החלק שהיה לכריסטיאן במשבר חג הפסחא ב-1920, הפחית את האהדה הציבורית כלפיו, אך רכיבותיו היומיות בתקופת המלחמה ומשבר המברק, הפכו אותו מחדש לדמות אהודה ולסמל לאומי אהוב על עמו.
Remove ads
כריסטיאן העשירי מת בארמון אמיליאנבורג שבקופנהגן ב-1947. הוא נקבר לצד קודמיו בקתדרלת רוסקילדה שליד קופנהגן. למרות שהוא נתן גיבוי למדיניותו של אריק סקווניוס, הונח על ארונו סרט זרוע מאותו סוג שנהגו לענוד חברי המחתרת הדנית.
ב-22 בנובמבר 1942, פרסם העיתון וושינגטון פוסט תצלום של כריסטיאן העשירי, כינה אותו בבדיחות, "קורבן של היטלר" וציין שארצו של מלך זה לא התנגדה לגרמנים בכוח הזרוע. היה אז חשוב לאמריקאים ממוצא דני להוכיח את ההפך וכמה סיפורים הומצאו במהלך ימי המבוכה של המלחמה. מבין כל הסיפורים הללו, זה שהכי עשה לו כנפיים היה הסיפור אודות כך שהמלך ענד את הטלאי הצהוב לאות הזדהות עם היהודים[1].
המלך כריסטיאן נהג לרכב מדי יום ביומו ברחובות קופנהגן ללא כל מלווה ותושבי העיר עמדו ברחובות ונופפו לו לשלום. על פי סיפור מפוקפק נוסף, באחד הימים, העיר חייל גרמני באוזני אחד הנערים שעמדו ברחובות כי הוא סבור שזה מוזר שהמלך רוכב ברחובות ללא שומר ראש לצדו. על פי המסופר, הנער השיב, " דנמרק כולה היא השומרת ראש שלו". הסיפור הזה חזר בספרו רב המכר של הסופר האמריקאי, נתניאל בנצ'לי, "נרות בהירים" (Bright Candles) וכן בספרה של לויס לאורי, מונה מספר לכוכבים. במרכזו של שיר פטריוטי מהתקופה, "הנה רוכב המלך" (Der rider en Konge), מצוינת רכיבתו היומית של המלך. בשיר זה, מגיב כותבו להתייחסותם של הזרים בנוגע להיעדרם של שומרי הראש לצדו של המלך, בציינו ש"הוא החופשי מכולנו" ושהמלך לא מוגן על ידי כוח פיזי, אלא על ידי "הלבבות ששומרים על מלך דנמרק"[2].
סיפור פופולרי נוסף, אך גם הוא בדוי, שהופץ על ידי העיתונות האמריקאית, נוגעת להנפתו של דגל צלב הקרס על מלון ד'אנגלטר, ששימש אז כמפקדה הצבאית הגרמנית בקופנהגן. המלך חלף ברכיבתו היומית ליד המלון, הבחין בדגל ואמר לזקיף שניצב שם כי זוהי הפרה של הסכם שביתת הנשק ושיש להסיר את הדגל. הזקיף סירב לעשות כן. בתגובה לכך השיב המלך, שאם הדגל לא יוסר, הוא ישלח חייל דני לעשות זאת. הזקיף השיב ש"החייל יירה". המלך השיב ש"החייל הזה יהיה אני בעצמי". על פי הסיפור, הדגל הוסר בסופו של דבר. גרסה אחרת לסיפור מספרת על הסרת דגל דנמרק על ידי הגרמנים מעל ארמון אמיליאנבורג. במציאות, במשך כל שנות המלחמה התנוסס דגל דנמרק על גבי ארמון אמיליאנבורג.
דרך נוספת של הדנים להפגין את הפטריוטיות שלהם בהתנגדות שקטה לכיבוש הגרמני, הייתה ענידת כפתור מרובע קטן עם הדגל הדני ועם הנס המלכותי.
Remove ads
הכיבוש הגרמני החל בדנמרק בשנת 1940. כריסטיאן העשירי התנגד לכיבוש ושמר גם על ידידותו לאזרחיו היהודים. כך, למשל, במכתב מסוף 1941, כתוב בכתב־ידו, המלך מודה לרב מרקוס מלכיאור (Marcus Melchior, 1897-1969) על ספר דרשות אותו קיבל ממנו במתנה, מביע את צערו על ניסיון ההצתה בבית־הכנסת, לה היו אחראים גורמים נאציים, ואת שמחתו על הנזק המועט שנגרם. בשנת 1943, כאשר פתחו הגרמנים ברדיפות היהודים בדנמרק, התערב המלך אצל הגרמנים למען היהודים[3]. כאשר החלה המחתרת הדנית בפעולות המרד כנגד הכובש הגרמני, פעולות שהלכו וצברו תאוצה לאחר פעולת הנאצים כנגד היהודים, שמו הגרמנים את המלך ומשפחתו במעין מאסר־בית בארמון.
ליאון יוריס מספר בספרו אקסודוס כי לאות הזדהות עם היהודים לבש המלך כריסטיאן את הטלאי הצהוב בפומבי:[4]
ואז יצא הצו [...]: על כל היהודים לענוד על זרועם סרט צהוב עם מגן־דוד. באותו לילה שודרה מטעם המחתרת הודעה לכל בני העם הדני. - "[...] המלך אמר, כי אין כל הבדל בין אזרח דני אחד למשנהו. הוא עצמו יענוד את ה'מגן־דוד' הראשון והוא מצפה, כי כל דני נאמן יעשה כמוהו." למחרת היום ענדו כמעט מחצית אנשי קופנהגן סרטי מגן־דוד על זרועותיהם. ויום אחד לאחרי־מכן ביטלו הגרמנים את הצו.
לסיפור זה אין שום אחיזה במציאות, והמחקר ההיסטורי הפריך אותו[5]. למעשה, יהודי דנמרק כלל לא אולצו לשאת את הטלאי הצהוב. יחד עם זאת, סיפור זה שואב את מקורותיו מדוח בריטי משנת 1942 שעל פיו איים המלך שהוא יענוד את הטלאי הצהוב במידה שיהודי דנמרק יאולצו לעשות כן[6]. ההזמה של האגדה האורבנית הזו נתמכת גם על ידי הכתוב ביומנו האישי של המלך:[7]
"כאשר אתה רואה את היחס הבלתי אנושי כלפי היהודים, לא רק בגרמניה, אלא גם בארצות הכבושות על ידה, אתה מתחיל לדאוג שדרישה כזאת עלולה לעלות כלפינו, אך חובה עלינו לסרב לדרישה כזו במסגרת ההגנה עליהם על פי החוקה הדנית. הצהרתי שלא אוכל לשאת דרישה כזאת כלפי אזרחים דנים. אם תעלה דרישה כזאת, טוב יהיה אם כולנו נענוד את הטלאי הצהוב".
בנוסף, סייע המלך לממן את הצלת יהודי דנמרק והעברתם לשוודיה, שם הם היו בטוחים מפני רדיפותיהם של הנאצים[8][9].
בישראל הונצח שמו של כריסטיאן העשירי בבניין מחלקת הילדים של בית חולים איתנים אשר נבנה בתחילת שנות ה-50,
וכן בנטיעת יער על שמו סמוך לשער הגיא.
Remove ads
חנוכת בית חולים על שם כריסטיאן העשירי, יומני כרמל 1952 (התחלה 4:40)- כריסטיאן העשירי, מלך דנמרק, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- כריסטיאן העשירי, מלך דנמרק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כריסטיאן ה-10, (1870-1947), מלך דנמרק, דף שער בספרייה הלאומית
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads