כנסיית הלחם והדגים

כנסיית הלחם והדגים (בלטינית: Ecclesia multiplicationis panum et piscium) שוכנת בעין שבע שבצפון-מערבה של הכנרת. הכנסייה מנציחה את נס הלחם והדגים, אשר לפי הברית החדשה חולל ישו במקום, ובו הזין 5,000 איש בחמש כיכרות לחם ושני דגים.

כנסיית הלחם והדגים

מידע כללי
סוג	כנסייה
על שם	נס הלחם והדגים
מיקום	עין שבע
מדינה	ישראל
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1980
תאריך פתיחה רשמי	1980
תאריך פירוק	1982
קואורדינטות	32°52′24″N 35°32′55″E

הכנסייה בשנת 1937

בניין הכנסייה

חלל הכנסייה

חצר הכנסייה המודרנית ובה עץ הזית ובריכת הדגים. בתמונה נראית מזרקת שבעת הדגים המספקת מים לבריכה

תרשים הכנסייה הראשונה, השנייה והנוכחית באתר, כולל מיקומו הראשון והנוכחי של הסלע הקדוש

ביקור נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין באולם שנשרף בכנסייה עם ראשי הכנסייה, אוגוסט 2015

כנסייה ראשונה נבנתה במקום בשנת 350 לערך, והורחבה במידה ניכרת בשנת 480 לערך. הכנסייה נחרבה בידי הסאסאנים בתחילת המאה השביעית. בשנת 1932 נחשפו שרידי הכנסיות העתיקות, ובמקום הוקם מבנה ארעי. ב-1982 נבנתה הכנסייה הנוכחית, המשחזרת את תוואי הכנסייה העתיקה, למעט מספר תוספות. הבונים הקפידו על הבחנה ברורה בין שרידי הכנסייה העתיקה לזו המודרנית – חלקם התחתון של הקירות העשוי בזלת, שייך למבנה העתיק; בעוד שהתוספות המודרניות נעשו באבן ירושלמית בהירה. הפסיפסים המקוריים מהמאה החמישית עשויים מאבנים צבעוניות, והפסיפסים בשחור-לבן נוספו במאה ה-20.

היסטוריה

הכנסייה הראשונה

במקום המיוחס להתרחשות הנס נבנתה בשנת 350 לערך כנסייה ביזנטית שהנציחה אותו. הכנסייה הוקמה בסיועו של יוסף הקומס ("יוסף החבר"), יהודי אמיד מטבריה, והסלע שיוחס לפי המסורת למקום עריכת הנס ניצב במרכזה ושימש כמזבח. לכנסייה זו היה מעבר בודד שהסתיים באפסיס, ומיקומה הושפע מהדרך הראשית שעברה מצפון לה, ואשר הייתה סעיף של דרך הים.

אגריה, עולת-רגל נוצרית מתחילת התקופה הביזנטית מתארת את הכנסייה בכתביה:

ושם ליד הים שדה עשב ובו חציר רב ועצי תמר רבים, ולידם שבעה המעיינות השופעים כל אחד ואחד מים לרוב. בשדה הזה השביע האדון את העם בחמישה ככרות לחם ובשני דגים. ואכן מן האבן שעליה הניח האדון את הלחם נעשה עתה מזבח, ומן האבן נוטלים הבאים שבבים לרפואה, ומועילה היא לרבים. ליד קירות הכנסייה עוברת הדרך הציבורית, ושם היה למתי השליח בית מכס

— "מסע אגריה", בתוך: לימור, אורה, מסעות ארץ הקודש, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1998, עמ' 124–125

הכנסייה השנייה

הכנסייה הורחבה בשנת 480 לערך ביוזמתו של מרטיריוס, אך למעשה הייתה זו כנסייה גדולה בהרבה שחולקה לשלושה מעברים, וכיוונה היה שונה. חלק מהסלע הועבר אל תחילת האפסיס של הכנסייה החדשה, ומשני צדדיו נבנו שני חדרים ששימשו כדיאקוניקון (חדר מלבושים) ופרותזיס (Prothesis (altar)).

פסיפס הכנסייה

פסיפס מרשים שאיכותו טובה למדי מעטר את הבסיליקה שגודלה 475 מ"ר. צבעי האבנים שחור, חום, כתום, אדום, צהוב ואפור. צפיפות אבני הפסיפס משתנה –105–107 אבנים לדצמ"ר בין העמודים, 105-100 אבנים לדצמ"ר באולם הערב, 23 אבנים לדצמ"ר בנרטקס. לפני המזבח עוצבו זוג דגים וביניהם סל קלתוס ובו ארבעה ככרות לחם^[1]. איור זה הפך לאחד מהסמלים הנפוצים של ארץ הקודש בעולם הנוצרי. שני שטיחים עיקריים מצויים בשני אגפי אולם הערב ובהם מתוארים מוטיבים נילוטיים, עופות מים וצמחי מים, מתקן נילומטר ששימש למדידת גובה מי הנילוס ושני מבנים מבוצרים בכל אחד מפינותיו העליונות של הפסיפס. בין העמודים של האולם מתוארים בעלי חיים וצמחים^[2]. הדימויים מבוצעים בדיוק נטוריאליסטי, אולם הם חסרים קנה מידה משותף. כתוצאה מכך גודלם של המבנים ושל בעלי החיים זהה, ללא התייחסות לעומק או לפרספקטיבה. נושאים אלה שואבים השראה מתיאורים של הנילוס ושל חגיגות הנילוס, אשר היו פופולריים בתקופה הרומית בארץ ישראל ובסביבתה, כנושא לרצפות פסיפס. לצד הכנסייה הוקם מנזר, אך הכנסייה נחרבה בידי הסאסאנים בתחילת המאה השביעית.

הכנסייה הנוכחית

בשנת 1932 נחשפו שרידי הכנסיות העתיקות, ובמקום הוקם מבנה ארעי. ב-1982 נבנתה הכנסייה הנוכחית המשחזרת את תוואי הכנסייה העתיקה, למעט מספר תוספות. הבונים הקפידו על הבחנה ברורה בין שרידי הכנסייה העתיקה לזו המודרנית – חלקם התחתון של הקירות העשוי בזלת, שייך למבנה העתיק; בעוד שהתוספות המודרניות נעשו באבן ירושלמית בהירה. הפסיפסים המקוריים מהמאה החמישית עשויים מאבנים צבעוניות, והפסיפסים בשחור-לבן נוספו במאה ה-20. חלל הכנסייה ריק יחסית לכנסייה קתולית. תקרת הכנסייה עשויה מעץ, כפי שהיה נהוג באדריכלות הביזנטית, והיא מוארת על ידי שתי שורות של חלונות בקומת האור. קומה זו נישאת על ידי שורת עמודים לבנים בעלי כותרות קורינתיות, וביניהם קשתות. הרצפה מכוסה בפסיפסים, ומעבר השמאלי קבועים חלונות זכוכית שדרכם נראים יסודותיו של אחד מקירות הכנסייה הראשונה ששכנה באתר. המזבח ניצב מעל הסלע שעליו, על-פי המסורת, נערך הנס, ומעל האחרון תולה נברשת מתכת גדולה אך פשוטה. בכנסייה שתי איקונות בלבד. בשמאלית נראים המדונה והילד ובצידה האחורי דמותו של מרטיריוס, בונה הכנסייה השנייה באתר; ובימנית נראה ישו ובצידה האחורי נראה יוסף הקומס שתרם את הכספים הדרושים לכנסייה הקדומה.

בקדמת הכנסייה שוחזר האטריום שהוביל אליה. האטריום רבוע והוא מוקף באכסדרה מכל ארבעת צדדיו. האכסדרה הסמוכה לכניסה אל הכנסייה שימשה בתקופה הביזנטית כנרתקס. במרכזו של האטריום חצר לא מקורה, ובה ערוגת אבן עגולה שבה ניטע עץ זית. ליד הערוגה נחצבה בריכת דגים, שמימיה מגיעים ממזרקה בדמות שבעה דגים, סמל לשבעת המעיינות של עין שבע. מחוץ לכנסייה הוצב אגן טבילה בצורת צלב שהובא מכנסייה ליד חברון, והמתוארך למאה ה-5. עוד הוקם באתר מנזר בנדיקטי-גרמני, שבו חדרי אירוח לצליינים.

ההצתה

ערך מורחב – ההצתה בכנסיית הלחם והדגים

ב-18 ביוני 2015 הוצת מתחם הכנסייה ועל קירותיו רוססה הכתובת "והאלילים כרות ייכרתון", ציטוט מתוך תפילת עלינו לשבח. לאתר נגרם נזק רב: האטריום וחלקים נוספים עלו באש אם כי אולם הכנסייה עצמו לא נפגע. האש כובתה על ידי צוותי מכבי האש^[3][4]. נגד שני צעירים יהודים החשודים בהצתה הוגש כתב אישום^[5], ונציגי השב"כ אמרו בדיון כי מדובר בהתארגנות אידאולוגית שמטרתה "לשנות את סדרי המשטר ולקרב את הגאולה", בין היתר באמצעות פגיעה באתרים נוצריים ברחבי הארץ. על אחד המציתים, ינון ראובני, נגזרו חמש וחצי שנות מאסר^[6].

לאחר ההצתה שופצה הכנסייה ונפתחה שוב למבקרים, והגיעו אליה אלפי בני אדם, בהם גם ויליאם גרנט, סגן שגריר ארצות הברית בישראל^[7].

פסיפס הלחם והדגים, הסלע הקדוש והמזבח פסיפס בכנסייה: דימויים מעולם החי והצומח וקטע מהחלון שתחתיו נראים שרידי הכנסייה הקדומה הנילומטר פסיפס ובו נראה מבנה מבוצר לצד מוטיבים מעולם החי והצומח

ראו גם

• כרי דשא

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא כנסיית הלחם והדגים בוויקישיתוף

• גילי סופר, סובב כנרת: ישו זה כאן, באתר ynet, 10 בדצמבר 2004
• תמי עוז, קסם על חוף כנרת, אתר שמורות הטבע והגנים.