מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
היפרתירואידיזם או יתר פעילות של בלוטת התריס הוא מצב שבו יש יצור יתר של הורמון תירוקסין (T4) על ידי בלוטת התריס. תירוטוקסיקוזיס הוא מצב של ריכוז יתר של תירוקסין מסיבה כלשהי, וכולל בתוכו גם היפרתירואידיזם.[1]
.jpg) | |
| תחום | אנדוקרינולוגיה |
|---|---|
| טיפול | |
| קישורים ומאגרי מידע | |
| eMedicine | 121865 |
| MeSH | D006980 |
סיבות אפשריות להיפרתירואידיזם:
הסימנים והסימפטומים של יתר פעילות של בלוטת התריס עשויים לכלול: עצבנות, לחץ דם גבוה, חולשה בשרירים, הפרעות שינה, דופק מהיר (טכיקרדיה), רגישות לחום, הזעה מופרזת, אדמומיות בעור, הקאות ושלשול, זפקת, הפרעות במחזור אצל נשים, נשירת שיער ואובדן משקל(אנ'). באנשים קשישים היפרתירואידיזם עלול להתבטא גם בפרפור חדרים או סינוס טכיקרדיה שעשוי להחמיר אי ספיקת לב. מחלת גרייבס היא המקור ל-50% עד 80% ממקרי ההיפרתירואידיזם בארצות הברית.
אבחנת החולה כסובל מפעילות יתר של בלוטת התריס נעשית באמצעות בדיקות דם הבודקות רמות TSH, T3 ו-T4. במצב של פעילות יתר יעידו בדיקות הדם על רמות נמוכות של TSH ועל רמות גבוהות של T3 ו-T4. כמו כן יתבצע מיפוי של בלוטת התריס עם צביעת יוד.
מבחינים בין מספר סוגי התפרצויות של פעילות יתר הבלוטה:
טיפול סימפטומטי במטרה להקל על דפיקות לב, רעד, חרדה וכיוצא בזה עם חוסמי בטא.
טיפול דפנטיבי ביתר פעילות של בלוטת התריס שנובעת ממחלת גרייבס: תרופות תיונאמידיות (mercaptizol או propylthiouracyl), יוד רדיואקטיבי במינון גבוה, כריתת בלוטות המגן תישקל בחולים עם סיבוכים מטיפול תרופתי, או חולים עם חזרה של המחלה לאחר הטיפול התרופתי. בפעילות יתר של הבלוטה על רקע חשיפה ליוד החולים יקבלו תיונאמידים ודרלין.
בשל השימוש ביוד, מומלץ למטופלים להתרחק מנשים בהיריון לפחות 72 שעות לאחר סיום הטיפול. לנשים המטופלות ביוד מומלץ שלא להיכנס להיריון במשך שישה חודשים לאחר סיום הטיפול, ובאלו שחלו בגרייבס אף לשנה. זאת מחשש לפגיעה בעובר המתפתח בגוף שבדמו יש שאריות יוד[3].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
