Loading AI tools
טיל בליסטי ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טיל יריחו הוא שם כולל לסדרת טילים בליסטיים שפיתחה ישראל החל משנות ה-60 של המאה ה-20. לפי פרסומים זרים הדגם הנוכחי הוא יריחו 3, טיל בליסטי בין-יבשתי עם טווח של אלפי קילומטרים ויכולת לשאת ראש קרב גרעיני. לפי ההערכות, מטרתם העיקרית של הטילים היא הרתעה אסטרטגית.
 | |
| משגר שביט שלפי הפרסומים על בסיסו פותח יריחו 3 | |
| מידע בסיסי | |
|---|---|
| ייעוד | טיל קרקע-קרקע, טיל בליסטי בין-יבשתי |
| ארץ ייצור |
 ישראל |
| יצרן | התעשייה האווירית לישראל ומשרד הביטחון |
| משתמשים |
ישראל |
| גרסאות | יריחו 1, יריחו 2, יריחו 3 |
| ביצועים | |
| טווח | אלפי קילומטרים (הערכה) |
יצרנית הטיל, חברת דאסו תעופה (שהקים היהודי מרסל דאסו), פרסמה נתונים עליו, ביצועיו ונתוניו בספר יובל לחברה, שראה אור בשנת 1998. נתונים אלה פורסמו בחלקם בעיתונות הישראלית, אולם מעולם לא ניתן אישור ישראלי רשמי לקיומם של טילים אלה.
בספטמבר 1962 הזמינה ממשלת ישראל מחקר היתכנות לפיתוח טיל בליסטי, משתי חברות צרפתיות, סוד אוויאסיון ודאסו. הדרישות המקדמיות לטיל היו:
לבסוף נבחרה חברת דאסו תעופה, והחוזה ל"מבצע יריחו" נחתם ביום 26 באפריל 1963. חברת דאסו תעופה הייתה אמורה לפתח 25 טילי ניסוי (שסומנו MD-620), מתוכם חמישה חד שלביים ועשרים דו-שלביים, ובנוסף לבנות את ציוד הבקרה והמשגרים.
בסיום סדרת הניסויים, הייצור הסדרתי של הטילים אמור היה להתקיים בישראל, אך לבסוף התקיים במתקני דאסו תעופה ממאי 1964 ועד ינואר 1969, כאשר חברת דאסו תעופה הייתה הקבלן הראשי לפרויקט, והעסיקה קבלני משנה:
המנועים הרקטיים לטיל MD-620 היו נגזרת של המנוע הרקטי שפותח עבור הטיל הצרפתי VE-111 טופז. למנוע הראשון צורפו ארבעה נחירי פליטה מתכווננים, ואילו המנוע השני צויד בנחיר פליטה יחיד וקבוע, וניהוגו התבצע בסיוע ארבעה מייצבים נעים.
בטיל הותקנה מערכת הנחיה אינרציאלית ספרתית, שאיפשרה לטיל להשיג דיוק פגיעה בשיעור של אלפית מטווח הירי.
השיגור הראשון של טיל MD 620, ממשגר נייד, נערך בבסיס הטילים הצרפתי באיל דה לבאנט, ב-1 בפברואר 1965. בניסוי זה השלב השני היה דמי. ב-23 בדצמבר 1965 נערך לראשונה שיגור ניסוי של טיל MD-620 בעל שני שלבים. שיגור זה נכשל עקב בעיה במערכת ההנחיה.
שיגור מוצלח ראשון של הגרסה הדו שלבית של הטיל התקיים ב-16 במרץ 1966, והושג בו טווח של 450 ק"מ. בסתיו 1968 נערכו 16 שיגורים, מהם 10 הוכתרו כהצלחה מושלמת, 3 הוגדרו כהצלחה חלקית, ושלושה נכשלו.
ב-3 ביוני 1967, ערב מלחמת ששת הימים, נכנס לתוקפו האמברגו שהטיל נשיא צרפת שארל דה גול על ישראל. משלוחי נשק מצרפת הופסקו וישראל נאלצה להתמודד עם מצב חדש לחלוטין. ב-3 בינואר 1969 הוחרף האמברגו וכלל גם איסור על ייצוא חלקי חילוף. בסיוע המוסד הוברח לישראל באותה שנה ציוד רב כולל טילים שלמים. רצף הפיתוח התחדש בתעשייה האווירית לישראל במפעלה בבאר יעקב.
פיתוח הטיל הבליסטי "יריחו" נמשך בישראל תחת מעטה חשאיות. לא פורסמו באופן רשמי פרטים על השיפורים שנעשו בגרסאות מתקדמות שלו, אך ניתן ללמוד על יכולותיה הטכנולוגיות של ישראל בתחום זה מהיכולות שהופגנו על ידי משגר הלוויינים "שביט" מתוצרתה.
הטיל השני בסדרה מכונה יריחו 2. זהו טיל שעל-פי עדות עוזר מזכיר המדינה של ארצות הברית ריצ'רד א. קלארק בפני תת-הוועדה לענייני המזרח התיכון של ועדת חוץ של בית הנבחרים היה בפיתוח בשנות ה-80 של המאה ה-20.[1] על-פי הערכות, הוא בעל שני שלבים ומונע בדלק מוצק. משקלו 13 טונות. טווחו המרבי אינו ידוע בוודאות, אך דווח כי בניסויים שנערכו בשנים 1987–1992 בים התיכון, הטיל הגיע לטווחים של 1,300 ק"מ. מעריכים כי ביכולותיו הוא מקביל לטיל הפרשינג האמריקני.
היריחו 3 הוא גרסה שלישית עוצמתית ומתקדמת יותר של הטיל. זהו טיל בליסטי תלת-שלבי בין-יבשתי בעל טווח גדול מאוד. מאחר שכל מידע על טיל זה הוא מסווג וחסוי, אין עליו מידע אמין אלא רק הערכות – לרוב על ידי גורמי ביון, מכוני מחקר וכלי תקשורת זרים – ואלה משתנות ממקור למקור באופן ניכר.
לפי הערכות מוקדמות טיל זה מבצעי החל מאמצע 2005, טווחו 8,000–13,000 ק"מ[2] והוא בעל יכולת נשיאה של מספר ראשי קרב גרעיניים ותרמו-גרעיניים במשקל 2,500–3,800 ק"ג בעוצמה שבין 800 קילו-טון TNT עד 12 מגה-טון TNT.
כל הפרסומים הזרים, כולל ב"ג'יינס אינפורמיישן גרופ", המפרסמים פרטים על הטיל הזה, מוסרים פחות או יותר את המידע שלהלן: טיל תלת-שלבי המונע בדלק מוצק ובעל כושר נשיאת ראשי קרב במשקל של 2,500 עד 3,800 ק"ג. הטיל מסוגל לשאת ראש נפץ גרעיני אחד במשקל של 3,800 ק"ג או 5–7 ראשי חץ גרעיניים קטנים יותר הניתנים לשיגור למטרות נפרדות. משקל הטיל בעת השיגור 40 טונות, אורכו 22.5 מטרים וקוטרו 3.5 מטרים לפי הערכות המומחים, מדובר בטיל הדומה ביכולותיו לטיל "שביט" המשמש את ישראל לשיגור לוויינים. על-פי הערכות מומחי טילים בעולם, הטווח של הטיל נע בין 8,800 ק"מ עד ל-15,500 ק"מ, תלוי במשקל המטען. המומחים אף מרחיקים לכת וקובעים כי אם הטיל נושא פצצות אטום במשקל 1,500 ק"ג הוא מסוגל לעבור את הטווח המקסימלי. על-פי תמונות של הטיל הזה המופצות בעולם, ניתן לשגר את "יריחו 3" ממתקני שיגור במחפורות (כולל סילו טילים (אנ')) וגם ממערכת מתנייעת. על-פי ההערכות בעולם, הטיל הפך למבצעי והוכנס לשימוש במהלך 2008 אחרי שנוסה בהצלחה, בפעם הראשונה, כששוגר ב-17 בינואר 2008 מבסיס פלמחים.
על-פי דיווח סודי שנמסר לקונגרס בארצות הברית כבר ב-2004, טיל מסוג "יריחו 3", עם מטען של עד 2,000 ק"ג, יעניק לישראל את יכולת המהלומה הגרעינית לכל מדינות המזרח התיכון, אפריקה, אירופה, אסיה, כמעט כל צפון אמריקה, וחלקים נרחבים של דרום אמריקה וצפון אוקיאניה.
אין נתונים על מספר טילי "יריחו 3" המצויים בידי ישראל. שיגור טילים כאלה, כשהם נושאים בראשיהם נשק גרעיני, הוערך[דרוש מקור][מפני ש...] כאחד התרחישים להתמודדות נגד תוכנית הגרעין האיראנית, זאת מבלי לסכן חיי טייסים, מבלי לאבד מטוסים במסלול התקיפה או בסופו, ומבלי להיקלע לצורך לתאם את הפעולה עם מדינות זרות.
על פי פרסומים זרים ישראל מפתחת את "יריחו 4", דגם חדש של הטיל הבליסטי ארוך הטווח. באתר "פרויקט ויסקונסין", העוסק בפיקוח על ראשי נשק גרעיני בעולם, נטען כי ישראל סיימה את פיתוח הטיל הבליסטי "יריחו 3", בעל טווח של 8,800 ק"מ, ומדובר בטיל תלת-שלבי. עוד נטען על פי הדיווח כי נראה שישראל עברה, כאמור, לפיתוח הדור הבא, שבין יכולותיו תהיה האפשרות לשאת ראשי נפץ מתפצלים.
על פי פרסומים זרים[דרוש מקור], בעבר סייעה ישראל בפיתוח תוכנית הטילים הדרום אפריקאית שהתבססה בתחילה על יריחו 2, וניתן לסדרת הטילים האלו השם RSA. הפיתוח נקטע סופית בשנת 1994 תוך כדי הפיתוח של RSA-4 שהיה אמור להיות משגר כדוגמת הדגם שביט.
ישראל מעולם לא מסרה רשמית מידע על יכולותיה בתחום הטילים הבליסטיים.
ככל הידוע ישראל לא שיגרה את טילי ה"יריחו" באופן מבצעי להשמדת מטרות אויב, אך כן השתמשה בהצגה מוגבלת שלהם לצורכי הרתעה אסטרטגית.
השימוש הראשון בטילי יריחו היה ב-8 באוקטובר 1973. במהלך מלחמת יום כיפור חשפה ישראל את טילי היריחו כך שיצולמו על ידי לווייני ריגול סובייטים תוך כדי ידיעה שהתצלומים יועברו למצרים[3]. החלטה זו של הרמטכ"ל דדו להציב את הטילים ולחשוף אותם ללווייני הריגול התקבלה בעקבות מידע מודיעיני שהועבר לישראל על ידי אל"ם פרופסור יובל נאמן שהיה באותה תקופה מקשר בין רה"מ לפנטגון. המידע כלל תצלומי לוויין שבהם מצרים פרסה משגרי סקאדים בדלתה של הנילוס, ובסמוך אליהם הוצבו משאיות שלפי ניתוח המודיעין הטכנולוגי האמריקאי משמשות לנשיאת ראשי נפץ גרעיניים לסקאד,[4] וכן מידע על אוניית משא סובייטית בדרכה לנמל אלכסנדריה אשר בעת מעברה בדרדנלים זיהה בה ביון הצי האמריקני חומר רדיואקטיבי.[5]
אף שמאז לא ידוע על שימוש נוסף בטילים, ישראל השתמשה לפחות פעם אחת נוספת בטילים ובידע על יכולותיהם, כדי לאותת על כוונותיה. בשנת 1990, בעיצומו של המשבר במלחמת המפרץ, חשפה ישראל חלק מן הטילים ללוויין ריגול אמריקאי, כאות לכך שקצה במדיניות ההבלגה שנכפתה עליה. ולפי עדותו של שגריר ארצות הברית בישראל, באותה תקופה, ויליאם בראון:
מאוחר יותר במהלך המשבר, הישראלים נתנו ללוויינים שלנו להציץ בכמה מטילי היריחו שלהם. הם ידעו כי המסר יעבור, והם צדקו.
ב-6 באפריל 2000 שוגר טיל בליסטי לטווח קצר מסוג "יריחו 1" מאתר השיגור וניסוי הטילים שבפלמחים לעבר הים התיכון במסגרת ניסוי טיסה. הטיל פגע במרחק של כ-25–40 מיל (40–64 ק"מ) מהסיירת USS Anzio מסוג אגיס של הצי האמריקני, ששייטה במרחק של כ-250 מיל (402 ק"מ) מחופי ישראל. הסיירת עקבה אחר הטיל כמעט מרגע שיגורו באמצעות המערכות בה היא מצוידת. האמריקנים התרעמו על כך שישראל לא דיווחה על כוונתה לערוך את הניסוי למרות הנוהג הקיים בעולם בניסויים מעין אלו ואף על פי שידעה על הימצאותם של כלי שיט אמריקנים בסביבה. בתגובה אמר דובר השגרירות הישראלית, מארק רגב, כי "כאשר אנו מבצעים ניסוי בטיל, בין אם ביבשה ובין אם בים, ישנם נוהלי בטיחות שנשמרים בקפדנות", "אזור הניסוי נבדק בקפידה". לטענת גורם אמריקני רשמי, בשנתיים שקדמו לתקרית זאת שיגרה ישראל שני טילים לעבר סביבה בים בה שהו באותה עת כלי שיט של הצי האמריקני, מבלי שדווח להם על כך מראש. להערכת אנשי מחלקת ההגנה האמריקנית, ישראל לא דיווחה מראש על כוונתה לבצע את הניסויים כדי למנוע מארצות הברית מלנטר את הניסויים וללמוד על מאפייניו הטכניים של ה"יריחו".[7][8]
ניסויי טיסה נוספים בטילים בליסטיים ששוגרו מבסיס פלמחים ויוחסו לטיל יריחו התקיימו בתאריכים 17 בינואר 2008,[9] 2 בנובמבר 2011,[10] 12 ביולי 2013, 5 במאי 2015, 29 במאי 2017,[11] ו-6 בדצמבר 2019.[12] שובלי הטילים נצפו מאזורים נרחבים בגוש דן, אך לא ניתן אישור רשמי לזהותם.
בדצמבר 2017 פרסם כלי התקשורת אל-מיאדין הלבנוני ידיעה שבה נטען כי בתקיפה בסוריה ב-2 בדצמבר 2017 שיגרה ישראל שני טילי קרקע-קרקע מדגם "יריחו 1" ושמערכת ההגנה האווירית הרוסית פנציר-S1 יירטה אחד מהם. לידיעה זו אין אימות נוסף ממקור אמין.[13]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
