יעקב מאיר

הרב יעקב מאיר
	הרב יעקב מאיר בתמונה משנת 1936 לערך
לידה	12 במאי 1856; ז' באייר ה'תרט"ז; ירושלים, האימפריה העות'מאנית
פטירה	26 במאי 1939 (בגיל 83); ט' בסיוון ה'תרצ"ט; פלשתינה (א"י), האימפריה הבריטית
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים
תקופת הפעילות	? – 26 במאי 1939
תפקידים נוספים	שד"ר
	כהונה ראשונה
	ספטמבר 1906 – מרץ 1907; (כ־182 ימים)
	→ יעקב שאול אלישר אליהו משה פאניז'יל ←
	כהונה שנייה
	24 בפברואר 1921 – 26 במאי 1939; (18 שנים)
	→ חיים משה אלישר בן-ציון מאיר חי עוזיאל ←
	24 בפברואר 1921 – 26 במאי 1939; (18 שנים)
שותף לרבנות	אברהם יצחק הכהן קוק, יצחק אייזיק הלוי הרצוג (הרבנים האשכנזיים)
	בן-ציון מאיר חי עוזיאל ←
פרסים והוקרה	מפקד במסדר האימפריה הבריטית; לגיון הכבוד ;

הרב יעקב מאיר (ז' באייר ה'תרט"ז, 12 במאי 1856 – ט' בסיוון ה'תרצ"ט, 26 במאי 1939), היה הראשון לציון, והרב הספרדי הראשי הראשון של ארץ ישראל במסגרת הרבנות הראשית. בצעירותו שימש כשד"ר של ישיבת המקובלים בית אל וכוללות ירושלים.

ערך זה עוסק בראשון לציון הראשון של ישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו יעקב מאיר (פירושונים).

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

סגירה

נולד בירושלים, להוריו יוצאי סלוניקי ביוון, שניהם ממשפחות מיוחסות. לאביו כלב מירקאדו (1827-1896) ולאמו ריינה (נפטרה ב-1901), למד אצל הרב מנחם בכר יצחק, ובגיל 15 החל ללמוד אצל המקובל רבי אהרן עזריאל, זקן מקובלי ישיבת "בית אל".

בגיל 16 נישא לרחל למשפחת יצחקי, ילידת סלוניקי, קרובת משפחתו מצד אימו, ובשנים הראשונות לאחר נישואיו המשיך לעסוק בתורה. תוך כדי לימודיו נמשך לעסקנות. בשנת תרל"ט (1879), נמנה עם מייסדי חברת "ביקור חולים" אשר ייסדה את בית החולים משגב לדך בירושלים. הרב מאיר שימש כגבאי הראשי של החברה.

בשנת תרמ"ב (1882), שימש כשד"ר בשליחות כוללות ירושלים לבוכארה. היה בין הבודדים שבשלוחי ירושלים שהגיעו למדינה זו. יהודי בוכארה קיבלוהו בכבוד רב וקראו בשמו לכל ילדיהם, שנולדו בימי שהותו אצלם. הוא התקין להם כמה תקנות בענייני דת ועודד את עלייתם לא"י, השפעתו על יהודי בוכארה הייתה גדולה גם לאחר שחזר משליחותו. משנת תרמ"ט (1889) ואילך, יהודי בוכארה החלו לעלות לירושלים בהמוניהם, והשתקעו בשכונת הבוכרים, והיות והרב מאיר היה מעורה בצרכי התיישבותם בירושלים, הם בחרו בו לאחד משבעת טובי השכונה.

בשנת תרמ"ה (1885), יצא בשליחות ישיבת המקובלים "בית אל", לצפון אפריקה ומשהצליח בשליחותו זו נשלח על ידי כוללות הספרדים לאותן מדינות. בשליחות זו שהה גם באלג'יר שם נתן הסכמתו לספר "פתשגן הכתב" שהוא תרגום ערבי לספר הנפוץ "מעם לועז". בתמוז תרמ"ז (1887) חזר לירושלים.

בשנת תרמ"ח (1888) נבחר הרב מאיר לוועד העדה הספרדית, והתמנה כחבר בית הדין של הרב יעקב שאול אלישר, רבה של ירושלים. כחבר הוועד סייע בהקמת שכונות, כגון: עזרת ישראל, ימין משה ושכונת הבוכרים.

הרב מאיר פעל לקירוב עדות הספרדים והאשכנזים, ואחת מפעולותיו בעניין הייתה הקמת אגודה בשם "התאחדות", המורכבת מספרדים ואשכנזים, ובהשתדלותם הוכר הרב נפתלי הירץ הלוי כרבה של יפו. הרב מאיר אף סייע להקמת בית החולים שער ציון (יפו).

הרב מאיר שם לו למטרה להחיות את הלשון העברית ולהפיצה. לשם כך הוא ייסד יחד עם הרב חיים הירשנזון את חברת "שפה ברורה", אליה הצטרפו מאוחר יותר אליעזר בן-יהודה וחבריו. חברה זו הסתובבה בבתי הספר, ב"חדרים" ובישיבות, לימדה עברית ועודדה את לימוד השפה. הרב מאיר היה חבר בהרכב הראשון של ועד הלשון העברית, הגוף שלימים הפך לאקדמיה ללשון העברית.

לאחר פטירת הרב אלישר, התמנה הרב מאיר בכ' באלול ה'תרס"ו (1906) לרבה הראשי הספרדי של ירושלים, 'הראשון לציון'. מינוי זה עורר התנגדות של חוגים מסוימים בעיר, אשר האשימוהו בנטייה לציונות, ובדעות מתקדמות ולא-שמרניות. מתנגדים אלו שלחו מכתבים אל החכם באשי אשר בקושטא, במגמה למנוע את אישור מינויו. המחלוקת ניטשה במשך כשנה, ולבסוף אולץ הרב מאיר להתפטר מהתפקיד. אחריו התגלגל התפקיד לחמישה רבנים שונים, והמחלוקות בעדה הספרדית המשיכו להתגלע בין הצדדים, למרות ניסיונות האיחוד^[1]^[2]. המחלוקת על ההנהגה הרבנית ביטאה מחלוקות עמוקות בין פלגים שונים בעדה הספרדית ובעדה האשכנזית בירושלים וברחבי האימפריה העות'מאנית.

בקיץ ה'תרס"ז (1907) הוזמן הרב מאיר על ידי ראשי הקהילה היהודית בסלוניקי לכהן כרב הקהילה בעיר, לאחר פטירת החכם באשי ואב בית הדין הרב יעקב בן חנניה קובו. כיהן שם למעלה מעשור שנים. בימי מלחמת העולם הראשונה סייע לשחרורה של ארץ ישראל על ידי שהקים לגיון עברי המורכב מיהודי יוון. הרב מאיר היה בקשר מתמיד עם ראשי התנועה הציונית בארץ ישראל בעניין זה.

בשנת ה'תרע"ז (1917) פרצה שרפה גדולה בסלוניקי (אנ'), אשר כילתה למעלה ממחצית מן העיר. השרפה פגעה גם בספרייתו של הרב מאיר והשמידה חידושים רבים שכתב על השולחן ערוך, בעיקר על החלקים אבן העזר וחושן משפט. הרב מאיר פעל מיידית לסייע לנפגעי השרפה, ובאמצעות קשריו עם בריטניה, סייע באספקת רופאים ותרופות, מים ועזרה לנפגעים.

במכתב פרטי כתב הרב מאיר אודות השרפה:

”היות כי לדאבוני פרצה תבערה גדולה בשאלוניקי בשנת תעז"ר ונשרפו כל בתי עיר הפנימית ובכללם גם משרד הרבנות והמעון שאני דרתי בו, נשרפו גם שני הקונטרסים אשר טיפחתי וריביתי בימי בחרות, הראשון על שו"ע אבן העזר והשני על חושן משפט, ולא נשארה לי העתקה מהם... חוץ מזה לא נשאר בידי כלום. עתה אין בכוחי לכתוב חידושי תורה מחמת כמה סיבות. ראשית, אין לי כל הספרים הדרושים לתכלית זו, ספרייתי העשירה שהייתה לי לפני נוסעי לסאלוניקי התפוררה והתפזרה... שני טרדות הציבור מונעות עתה ממני להפנות לזה ושלישית הנה באתי בימים וזקנה קפצה עלי. אני מוסר מודעה כי כל מה שאנוכי רושם וכותב בפנקסי אינו לשם חיבור כדי להדפיסו היות שידעתי שאין בו דיבור של ממש...”

בשנת ה'תרע"ט (1919), עם תום מלחמת העולם הראשונה, עזב הרב מאיר את משרתו ושב לירושלים. עם שובו נתבקש להופיע בפני הוועדה האמריקנית אשר חקרה את דעת תושבי ארץ ישראל על ההסדר המדיני הרצוי להם. הרב מאיר נאם נאום אשר הותיר רושם עמוק בליבם של חברי הוועדה.

הרב מאיר קיבל מבריטניה מדליית זהב והיה עונדה על חזהו בעת שהיה מבקר אצל הנציב העליון, ואף הצטלם איתה^[3].

עם ייסוד הרבנות הראשית לארץ ישראל על ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, נבחר ביום ט"ז באדר א' ה'תרפ"א (1921), לצדו של הרב קוק עצמו, לכהן כרב ראשי לארץ ישראל, והוכתר בתפקיד "הראשון לציון".

בטקס ההכתרה אמר בין היתר: ”ידע ידעתי את צרכי עמנו בארצנו, בימינו ובזמננו, על כן הקדש אקדיש את כוחותיי וכישרונותיי שחנני אלוקים בהם להבטחת מצב עדתנו האומללה, להיות למליץ טוב בין עם ישראל ובין הממשלה למען ידע כל עמנו ליהנות מהזכויות שזכתהו בהן וקרן ישראל יורם פה בכבוד. השתדל אשתדל להנהיג סדרים נכונים וישרים בכל עסקי וענייני הקהל למען ינהג הכל על פי הצדק היושר והחוק. ...עשה אעשה כל אשר ביכולתי להיטיב את מצב החכמים, העניים, היתומים והאלמנות, אשפט את משפטם, אריב את ריבם נגד מי שתקיף מהם ואביא לכולם הרווחה. היטב איטיב את חנוך בני הנעורים, על ידי סדרים ומשטרים טובים בהת"ת עד הביאי אותו למדרגה כזו שממנו ייצאו תלמידים מורי הוראה בישראל ויהיו לתפארת לעדת הספרדים בירושלים... בקצרה, את כל כישרונותיי, את כל כוחותיי ואת חיי אקדיש לטובת עדתי. עד יומי האחרון אעבד להרמת קרן עדתי, להטבת מצבה בחומר וברוח, ועדתנו תשוב לפרוח ולשגשג כמקדם וה' ישפת שלום...”

בהתאם לבקשת השלטונות הבריטיים, אמור היה לקום בית הדין הרבני הגבוה לערעורים. הדבר עורר פולמוס רב, והרב מאיר נהג כמנהג ראשונים בסלוניקי, שם הונהג בית דין לערעורים (והרב מאיר אף זכה לעמוד בראשו), אשר אינו נוגד את המשפט העברי.

כאשר עמדה על הפרק שאלת מתן זכות בחירה לנשים בבחירות לאספת הנבחרים הראשונה ב-1920, והחרדים נטו שלא להשתתף בבחירות, כתב הרב מאיר, כי גם אם ההחלטה אינה במקומה, אין זה מחויב שהדתיים יפרשו מן הבחירות. ואכן, הרב מאיר השתתף ואף נבחר כחבר נשיאות אספת הנבחרים הראשונה.

אולם בשנת 1927 לאחר שאושרה חוקת כנסת ישראל שכללה תקנות שהוא ראה אותן כנוגדות לתורה הוא הודיע שהוא ועדת הספרדים לא נכנסו ולא ייכנסו לכנסת ישראל^[4].

בינואר 1924, השתתף עם הקולונל פרדריק קיש ודוד ילין, במפגשים בעמאן עם חוסיין בן עלי, ובנו עבדאללה, בניסיון ליצור יחסים טובים בין הערבים לציונים. בפגישה העניק לו עבדאללה, את אות הכבוד איסתיקלאל^[5].

בעשור האחרון לחייו כיהן בתפקידיו כראש הרבנים לארץ ישראל (שמו הקודם של תפקיד הרב הראשי לישראל), נשיא בית הדין הגדול לערעורים ונשיא מועצת הרבנות הראשית שלא על מנת לקבל שכר.

בעת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט יצא בקריאה, יחד עם הרב הראשי האשכנזי, יצחק אייזיק הלוי הרצוג, להקפיד על מדיניות ההבלגה ולהימנע ממעשי נקם^[6].

הרב מאיר נפטר בליל שבת, ט' בסיוון ה'תרצ"ט (26 במאי 1939). לאחר פטירתו מילא את מקומו הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, ראשית כממלא מקום, ולאחר תום ה"שלושים" (י' בתמוז ה'תרצ"ט) - כרב ראשי לארץ-ישראל.

שמו הונצח ברחוב הנושא את שמו בשכונת זיכרון משה שבירושלים. נבחר לדמות מופת של החמ״ד לשנת ה׳תשפ״א–ה׳תשפ״ב יחד עם הראי״ה קוק.

לרב יעקב נולדו בן ובת, בנו נפטר בילדותו. חתנו היה רפאל יהושע עזריאל, אשר אותו גידל והשיא לבתו לונה, מבתו נולדו לו 6 נכדים ונכדות. אחותו רבקה נישאה לרב מאיר שמואל קסטל.

בין העיטורים הרבים שקיבל ניתן למנות את: אות מסדר האימפריה הבריטית, לגיון הכבוד הצרפתי, עיטורים מהסולטאן העות'מאני, ממשלת יוון ומחוסיין בן עלי, מלך חג'אז. עיטוריו:

מאת סולטן טורקיה עבד אל חמיד השני, אות כבוד מג’ידיה מדרגה שנייה, 1907.
מאת סולטן טורקיה מוחמד רישאד, אות כבוד עות’מניה מדרגה א’, שעון ושרשרת זהב עם שמו חרות עליהם, 1910.
מאת קונסטנטין מלך יוון, אות כבוד של קולונל צבאי, 1910.
שני אותות מאלכסנדר יורש העצר של סרביה לימים מלך יוגולסביה, שרשרת הכבוד הגדולה בשנת 1908 ואות כבוד של קולונל ראשי בשנת 1920.
מאת הקהילה הצרפתית, אות כבוד של המחנה “לגיון דיאונור” ע”פ בקשת המצביא הראשי, 1918.
מאת ממשלת בריטניה אות כבוד cbe של קולונל אנגלי, 1923.
שני אותות מאת חוסיין מלך ערב, שרשרת הכבוד למלכי ערב בביקורו אצלו ואות כבוד מיוחד לראשי הדת, שניהם בשנת 1924.

הרב עובדיה יוסף בספרו הליכות עולם חלק ז' [פרשת מסעי] לומד הלכה ממנהגו של הרב יעקב מאיר ללבוש את המדליות למרות היותם בצורת צלב, דבר המעיד על גדולתו התורנית בעיני הרב עובדיה.

"הרבנות הראשית לישראל - שבעים שנה לייסודה" (עורכים: הרב ד"ר איתמר ורהפטיג והרב שמואל כ"ץ), חלק ג' (הן ביוגרפיה של הרב, והן יומנה של הרבנות הראשית לישראל מאותה התקופה)
פנחס גרייבסקי, מגנזי ירושלים חוברת 110: מוקטר מוגש לראש גולת אריאל ... כמוהר"ר יעקב מאיר ... לכבוד חג היובל ולרגלי שובו לאיתנו, ירושלים תרצ"ד
יעקב אלעזר, הרב יעקב מאיר הראשון לציון, אבידן משיח (עורך), תנועת יד לראשונים בארץ ישראל תשנ"ז (הספר בקטלוג ULI)
דוד אשכנזי, מירושלים לסאלוניקי ובחזרה: מנהיגותו של הרב יעקב מאיר, חכם באשי בירושלים ורב ראשי בסאלוניקי, דיסרטציה, רמת גן תשס"ח
דוד אשכנזי, מחכם באשי לרב ראשי - הרב יעקב מאיר 1856 - 1939, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשפ"א 2021.
הרב יעקב מאיר: פעמים 142-143, אבריאל בר-לבב ויאיר עדיאל (עורכים), יד בן צבי (תריסר מאמרים הנוגעים לרב יעקב מאיר)