Loading AI tools
שופטת ישראלית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהודית צור (נולדה ב-5 באוגוסט 1944) היא משפטנית ישראלית, הייתה שופטת וסגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים.
 | |
| לידה |
1944 (בת 80 בערך) חיפה, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| מדינה |
ישראל |
| השכלה |
האוניברסיטה העברית בירושלים |
| פרסים והוקרה |
אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג |
  | |
צור היא בתם של צפורה ודוד לסקוב. בשנת 1962 סיימה את לימודיה בתיכון "חוגים" בחיפה. בשנת 1969 סיימה לימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. התמחתה בבית המשפט העליון ובשנת 1970 הוסמכה כעורכת דין. עבדה במשרד המשפטים ונחשבה לאחת מבכירי משרד המשפטים במשפט חוקתי, יחד עם מישאל חשין, יהודית קרפ ונעמי סלומון[1]. בשנת 1989 מונתה לשופטת בית משפט השלום בירושלים. ביוני 1995 מונתה לשופטת מחוזית בירושלים. בשנת 2007–2010 כיהנה כאב בית הדין להגבלים עסקיים[2]. בשנים האחרונות קודם לפרישתה כיהנה כסגנית נשיאת בית-המשפט. צור הייתה מועמדת של שר המשפטים דניאל פרידמן לבית המשפט העליון[3]. לאחר שלא נבחרה פרשה פרישה מוקדמת בשנת 2010.
צור בלטה בפסיקות המגינות על זכויות האדם והאזרח. בשנת 2010 קיבלה את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג, המוענק מדי שנה על ידי האגודה לזכויות האזרח על תרומה מיוחדת לקידום זכויות האדם בישראל.
צור נשואה לשופט בית הדין הארצי לעבודה בדימוס שמואל צור. לזוג שני בנים ובת.
במהלך כהונתה כשופטת הוציאה צור מתחת ידה מגוון של פסקי דין שחייבו את המדינה לנהוג בסבירות ובשוויון כלפי האזרחים.
עתירה שהגישו הורי תלמידים בבית הספר הדמוקרטי במודיעין לאפשר לתלמידי כיתות י'-יא' בבית הספר לגשת לבחינות הבגרות הפנימיות במסגרת בית הספר התיכון עירוני א' במודיעין, בהוראת מורי בית הספר הדמוקרטי ולהכיר בשנות לימודיהם בבית הספר הדמוקרטי אף אם טרם תתקבל ההכרה של משרד החינוך באותו בי"ס כבי"ס על יסודי. השופטת צור קיבלה את העתירה, וקבעה בין היתר: ”הזכות לחינוך הוכרה כזכות יסוד בעלת חשיבות מהמעלה הראשונה ועוגנה בסעיף 3 לחוק זכויות התלמיד, תשס"א-2000. הזכות לחינוך כוללת בחובה את החופש לבחור את סוג החינוך התואם את השקפת העולם והמשקף את התרבות והייחודיות של הפרט. זכות זו אינה מוחלטת והיא כפופה למסגרת של שיקולים, איזונים, בחינה ופיקוח על ידי משרד החינוך המופקד על כך. קיים מתח מתמיד בין הרצון להגשים את מאווייהם ורצונם של צרכני החינוך (התלמידים והוריהם) המבקשים להתאים לעצמם מסגרת חינוך המתאימה להם, לבין הצורך ליצור משטר של ניהול החינוך ופיקוח עליו, הצורך בקביעת תכניות לימודים והרצון להגיע ליעדי חינוך מוגדרים והקניית ידע בסיסי מוכתב לכלל ציבור התלמידים. מתח זה מוצא את פתרונו (שלעולם אינו מושלם) על ידי יצירת מסגרות ותכניות לימוד המתאימות לכל ילד ומאפשרות להוריו להשתתף בעיצוב חינוכו.” (עת"ם 324/05 שגית פלג נ' מנכ"ל משרד החינוך, פסק-הדין ניתן ב-10 במאי 2005).
האגודה לזכויות האזרח טענה כי במוסדות החינוך לתלמידות של רשת בית יעקב החרדית בירושלים מונהגת אפליה עדתית, שבמסגרתה לא מתקבלות תלמידות ממוצא מזרחי, ודרשה לחייב את משרד החינוך ועיריית ירושלים להפעיל את סמכויותיהן כדי לקיים פיקוח על שיטת הקבלה, כדי להבטיח ביעורה של כל אפליה עדתית. צור קיבלה את העתירה וקבעה כי הזכות לשוויון היא זכות יסוד, והדגישה כי אין תופעה הרסנית יותר לחברה מאשר התחושה כי קיים נוהג של איפה ואיפה, במיוחד כאשר מדובר בחינוך שהוא אבן פינה במבנה החברה והמפתח לעתיד בניה. השופטת קבעה כי חובה על הרשות הציבורית לקיים פיקוח על איסור אפליה בקבלת תלמידים למוסדות חינוך בכלל ולמוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים בפרט, וכי הזכות לאוטונומיה חינוכית של מוסדות אלה אינה פוטרת אותם ממערך הפיקוח של הרשויות, שנועד לאכוף את הוראות החוק ואת זכויות היסוד לשוויון בכלל ולמניעת אפליה בקבלת תלמידים במיוחד. השופטת פסקה כי על הרשות המקצועית וגורמי הפיקוח שלה מוטלת החובה לפתח תוכנית פיקוח שתהיה אקטיבית, יעילה, ושקופה, שבמסגרתה ייקבעו נהלים מתאימים שעל פיהם יבוצע הרישום למוסדות החינוך, ויבוצע מעקב ובקרה אחר התנהלות הרישום (עת”מ (י-ם) 241/06 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד התרבות החינוך והספורט, פסק-דין מיום 26 באפריל 2006).
עתירה שהגיש הבית הפתוח נגד עיריית ירושלים, בה ביקש לחייב את העירייה להעניק לו תמיכה כספית לפעילות תרבותית וחברתית. השופטת צור קיבלה את העתירה וקבעה כי מתן תמיכות על ידי העירייה חייב להיעשות על בסיס עקרון השוויון, בהתאם לקריטריונים שקופים, ענייניים ושווים, וכי על הרשות להתוות את אמות המידה לחלוקת הכספים ברמה מרבית של שקיפות ולהביאן לידיעת הציבור, כדי שהמוסדות הנתמכים יוכלו להגיש את הבקשות על בסיס הקריטריונים שנקבעו ואמון הציבור ברשות יגבר. השופטת הוסיפה וקבעה באופן תקדימי: ”גם אם נושאי תפקידים במשיבה מתקשים לקבל את הקהילה ההומו-לסבית וסבורים כי מדובר בתופעה שאינה רצויה, המשיבה אינה יכולה לסטות מערכי היסוד של שיטת המשפט ולהתעלם מקהילה זו. למצער, עליה לנהוג בקהילה זו באופן שוויוני, מתוך הכרה במעמד הבכורה של ערך השוויון, ומתוך כיבוד ערכים של סובלנות ופלורליזם, המצויים בלב ליבה של החברה הדמוקרטית.... מתן ביטוי גם לצרכים המיוחדים של הקהילה ההומו-לסבית ומתן אפשרות לפעילותה, חשובים לחברה ככלל ולקהילות בעלות הצרכים המיוחדים בפרט. עידוד וטיפוח ערך הסובלנות בחברה לצורות חיים שונות ולקיומן של קהילות שונות מהווים גורם מלכד בעל חשיבות לאורח חיים שוויוני בחברה מתוקנת. ההכרה בערך הסובלנות היא בעלת חשיבות לכלל התושבים, היא מגשרת על הפערים, נותנת מרחב פעולה לגיטימי לקבוצות הייחודיות בחברה, ומאפשרת לכל אחד ליטול חלק במרקם החברתי בעיר” (עת”מ (י-ם) 219/06 הבית הפתוח בירושלים נ' עיריית ירושלים, פסק הדין מיום 28 במאי 2006).
המבקשים ניהלו משא ומתן לקניית דירה ונחתם ביניהם לבין המוכרים מסמך בו נכתב כי המוכרים מעוניינים למכור למבקשים את הדירה וכי אחרי אישור ועד שיכון "הריאל", ייחתם חוזה מחייב למכירת הדירה בין הצדדים. ועד הריאל, שהוא אגודה שיתופית, לא אישר את הצטרפות המבקשים, לטענתם, מטעמים גזעניים. המבקשים פנו לבית המשפט בבקשה לצו ביניים שיורה לוועד ולמוכרים שלא לעשות שינוי במצב הקיים ולא למכור בינתיים את הדירה לרוכשים אחרים. השופטת צור קיבלה את הבקשה וקבעה כי אף על פי שאגודה שיתופית היא גוף המאוגד במסגרת המשפט הפרטי, אין היא פטורה מביקורת שיפוטית, המופעלת גם במישור הנורמטיבי, שבמסגרתו נבדקת סבירות תוכנה של ההחלטה והאם התקבלה בתום לב ובדרך שאינה נוגדת את תקנת הציבור. צור דחתה את טענת הוועד לפיה הוא פטור מחובת הנמקה, וקבעה כי חובתו של גוף לנמק את החלטותיו היא אחד מכללי הצדק הטבעי, וכי ככל שההחלטה חשובה יותר ופוגעת במושא ההחלטה, תהא חשיבות גדולה יותר להנמקה גם בתחומי המגזר הפרטי. השופטת צור הדגישה כי גם בגוף פרטי העדר הנמקה עלול לכסות במקרים מסוימים על החלטה לא ראויה, שלו ביהמ"ש היה מודע לה, היה פוסל אותה, וכי במקרה הנוכחי העלו המבקשים טענות קשות בדבר התנהלות הוועד, וערפל כבד אופף את הסיבה והנימוקים האמיתיים שעמדו ביסוד החלטת הסירוב (בש"א (י-ם) 4121/06 אבורמד נ' הריאל אגודה הדדית לשיכון בירושלים, פסק-דין מיום 8.1.07).
בית המשפט העליון ביטל את החלטת השופטת צור בעניין חטיב (המפורט בהמשך). העליון קיבל את ערעור המדינה על החלטת השופטת (תיק עע"ם 1621/08 מדינת ישראל-משרד הפנים נ. זיאד חטיב) וקבע כי "פרשנותו של בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם התיקון לחוק". (השופטת מ' נאור) וכן "בנסיבות העניין שלפנינו, נראה כי אין מנוס מן המסקנה לפיה סטה בית המשפט קמא מכללי הפרשנות המקובלים במשפטנו." (השופטת ד' ביניש).
העותר היה אזרח ירדני שנולד בשטחים ב־1979. כשהיה העותר בן 4 עקרה משפחתו לירדן, שם למד עד סיום חוק לימודיו. כשהיה בן 16 הוציא העותר תעודת זהות פלסטינית עימה שב לירדן. ב-2007 נשא העותר את העותרת, אזרחית ישראלית, לאישה. העותרים הגישו למשרד הפנים בקשה לאיחוד משפחות, אולם הבקשה נדחתה מאחר שהעותר היה רשום במרשם האוכלוסין של האזור ולכן הוגדר על ידי משרד הפנים כתושב האזור, שאינו נכנס לגדרי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה). השופטת צור קיבלה את העתירה וקבעה כי יש לפרש את חוק הוראת השעה בצמצום, ככל הניתן, בהיותו פוגעת בזכות החוקתית לחיי משפחה, וגם מאחר שפירוש מעין זה יוצר איזון ראוי בין התכלית הביטחונית של חוק הוראת השעה ובין החובה להגן, במידת האפשר, על זכויות היסוד שנפגעות. השופטת צור קבעה כי הגדרת "תושב אזור" בהוראת השעה נועדה, מעצם תכליתה, לחול רק על הרשומים במרשם האוכלוסין של האזור שהם אמנם תושבי האזור, וכי העובדה שהעותר הוא בעל אזרחות נוספת ורשום במרשם אוכלוסין נוסף, היא ראייה אובייקטיבית המטילה ספק של ממש בהנחה כי הוא אכן תושב אזור. לפיכך קבעה השופטת כי היה על המשיב לבדוק, בהתאם למבחן מירב הזיקות, מהי תושבותו האמיתית של העותר. לאור האמור החליטה השופטת צור כי החלטת המשיב לדחות על הסף את בקשת העותרים נוכח רישומו של העותר במרשם האוכלוסין של האזור אינה מוצדקת ודינה להתבטל. (עת”מ (י-ם) 817/07 חטיב נ' משרד הפנים, פסק דין מיום 16.1.08).
יהודי אזרח ישראל, שנישא לאזרחית אוקראינה, ביקש לבטל את החלטת שר הפנים לסרב לאשר את כניסתה של בת זוגו לישראל, במטרה לאפשר לעותרים איחוד משפחות בישראל. השופטת צור קיבלה את העתירה וקבעה כי זכותו של האזרח הישראלי לקיים חיי משפחה בישראל היא זכות חוקתית הנובעת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולפיכך הפגיעה בזכות זו על ידי הרשות חייבת להיות מידתית, ובכלל זה, על הרשות לנקוט באמצעי שפגיעתו פחותה, במידת האפשר. במקרה הנדון, הוראת הנוהל הרלוונטי של משרד הפנים מתייחסת לשני אמצעים אפשריים, ומבין אלו, דחיית בקשת הכניסה של העותרת על הסף היא האמצעי הקיצוני, ואילו קבלת הבקשה בתנאים, תוך הצבת דרישות וערבויות כספיות, היא האמצעי שפגיעתו פחותה. השופטת צור הדגישה כי בעת בחינת שאלת כנות קשר הנישואין בין בני הזוג, היה על משרד הפנים להישמר שלא להיכנס שלא לצורך לתחום הרגיש והחשוב של חייו הפרטיים של האדם, כפי שעשה במקרה זה (עת”מ (י-ם) 8416/08 פיזקוב נ' שר הפנים, פסק-הדין, פסק-הדין מיום 18.1.09).
העותרת עתרה נגד החלטת קק"ל לפסול את ההצעה שהגישה למכרז, מאחר שההצעה לא כללה הבטחת תשלום שכר מינימום לעובדים, לרבות תשלום הפרשות חובה לביטוח לאומי. השופטת צור דחתה את העתירה וקבעה כי הדאגה להבטיח את הזכויות המינימליות של העובדים המועסקים על ידי חברות כוח אדם, במיוחד כשמדובר בזכויות הקבועות בחוק, היא עניין שהרשות הציבורית בעלת המכרז, מופקדת על שמירתו. השופטת צור הוסיפה כי כשמדובר בזכויות עובדים לפי חוק, מן הראוי שהתחשיב יכלול ויפרט מרכיבים אלה בצורה ברורה ואין להסתמך על הנחות לעתיד שקיים קושי של ממש לבדוק אותן ולוודא כי אכן התקיימו. השופטת צור הדגישה עוד כי ביסודו של מכרז עומד האינטרס הציבורי – ניהול ענייניה של הרשות הציבורית בדרך שנועדה להבטיח שוויון, העדר משוא פנים ושיקולים ענייניים והאינטרס העסקי - השגת שירות או אספקה באיכות המרבית תמורת מחיר נמוך ככל הניתן, וכי במסגרת האינטרס הציבורי, אין להזניח כלל בסיסי של שמירה על זכויות העובדים המספקים את השירות הנדרש במכרז. השופטת צור הוסיפה כי קק"ל ראתה זאת כחובתה במסגרת המכרז לוודא כי המעביד ימלא את חובותיו האלמנטריות לפי החוק בתשלום הפרשות החובה לביטוח הלאומי, וקבעה גם כי מן הראוי שהרשות לא תסתפק בכך ותעמוד במסגרת המכרז גם על תשלום התנאים הסוציאליים הנוספים המוטלים על המעביד (עת”מ (י-ם) 1077/06 כח עצמה נ' קרן קיימת לישראל, פסק-דין מיום 25.2.07).
העותר, יליד אתיופיה, הגיע לישראל כדין, הוכר כפליט, ובעקבות זאת הוענק לו מעמד של תושב ארעי בישראל. העותר הכיר את העותרת, אזרחית ליכטנשטיין, במהלך עבודתם המשותפת והם הפכו לבני זוג. הם פנו למשרד הפנים בבקשה למתן מעמד בישראל עבור העותרת מכוח זוגיותה עם העותר, אולם בקשתם נדחתה מחמת "חשש להשתקעות". השופטת צור קיבלה את העתירה שהוגשו באמצעות הקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת ת"א וקבעה כי מדינות החברות באמנת הפליטים ומדינת ישראל ביניהן, מכירות בצורך המיוחד והאנושי להכיר באדם כפליט, על מכלול הזכויות הנובעות מהכרה זו. השופטת צור הוסיפה כי ככלל, הבסיס להכרה באדם כפליט הוא קיומו של חשש אמיתי ומוחשי לחייו או לחירותו אם יחזור לארצו, וכי פליט מוכר בישראל או במדינות אחרות שהן צד לאמנת הפליטים, זוכה להיקף רחב של זכויות ובין השאר הזכות לקניין, זכות הגישה לערכאות, הזכות לעבודה, הזכות לחינוך והזכות החשובה במיוחד לחיי משפחה. השופטת צור קבעה כי אין לסייג את ההכרה בבן הזוג של הפליט רק למועד הכרתו במעמד של פליט בישראל, וכי מדינה המכירה באדם כפליט, חבה כלפיו חובה מיוחדת להעניק לו את מכלול זכויות היסוד המאפשרות לו לקיים אורח חיים סביר ואלמנטארי, הכולל גם את האפשרות לממש את זכות היסוד החשובה לחיי משפחה (עת”מ (י-ם) 8717/08 באיו נ' משרד הפנים, פסק-דין מיום 9.7.09).
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
