טעם כעיקר

טעם כעיקר (בראשי תיבות טע"כ או טכ"ע) הוא כלל הלכתי מהלכות איסור והיתר לפיו כאשר מאכל שאסור באכילה נתן טעם במאכל המותר באכילה, המאכל אסור באכילה מחמת טעם האיסור, על אף שאין בתוכו את גוף המאכל האסור.

טעם כעיקר
(מקורות עיקריים)

משנה	מסכת חולין, פרק ח', משנה ג'
תלמוד בבלי	מסכת חולין, דף ק"ח מסכת עבודה זרה, דף ס"ז מסכת פסחים, דף מ"ד
תלמוד ירושלמי	תלמוד ירושלמי, מסכת נזיר, פרק ו', הלכה א'
משנה תורה	ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ו
שולחן ערוך	שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ח, סעיף ב'

בתלמוד נחלקו תנאים לגבי מקור האיסור, ולהלכה נחלקו הראשונים האם תוקף האיסור הוא מהתורה או מדרבנן.

מקור האיסור

במספר מקומות בתלמוד ביררו מהו מקור איסור 'טעם כעיקר':

• איסור יין לנזיר - במסכת פסחים^[1] למדו חכמים מהפסוק ”וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה” (ספר במדבר, פרק ו', פסוק ג') שמים שהושרו בהם ענבים עד שהמים קיבלו את טעם הענבים, המים אסורים לנזיר כדין יין.
  מכיוון שאיסור זה הוא זמני, עד סיום תקופת הנזירות, ובנוסף אין בו איסור הנאה ואין אפשרות להתיר אותו, אפשר ללמוד מאיסור זה קל וחומר לשאר איסורים אכילה.
• בשר בחלב - במשנה^[2] נקבע שאם טיפת חלב נתנה טעם בחתיכת בשר, החתיכה אסורה. בתלמוד הבבלי^[3] אביי למד מכך כלל שגם בשאר איסורים נתינת טעם אוסרת מהתורה. רבא חלק מכיוון שבבשר בחלב אסורה מהתורה התערבות טעמים דווקא בדרך בישול.
• גיעולי גויים - במסכת פסחים^[1] מוסבר שרבי עקיבא לומד את הדין של טעם כעיקר מהפסוק ”כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר” (ספר במדבר, פרק ל"א, פסוק כ"ג) שמתייחס לכלי מדין, אותם צריך להגעיל כדי להכשיר.

רבי עקיבא סובר כרבי חייא שהכלים 'בני יומם' כך שטעם האיסור שבהם לא נפגם, ואותם צריך להכשיר מדין תורה. בכלים אלה יש רק טעם של איסור ובכל זאת יש חובה להכשיר אותם, מכך נלמד שטעם של איסור הוא אסור כעיקר האיסור מהתורה.

• קורבן איל נזיר - בתלמוד^[4] למדו מהפסוק לגבי איל נזיר ”וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל” (ספר במדבר, פרק ו', פסוק י"ט) שהזרוע (שהיא קודש ולכן אסורה) התבשלה יחד עם שאר האיל, ולמרות זאת שאר האיל נאכל.
  בברייתא המובאת בתלמוד נאמר כי זהו היתר מיוחד באיל נזיר, את הברייתא פירש רבא שבשאר קדשים טעם כעיקר מדאורייתא, ולכן נצרך היתר מיוחד לאיל נזיר, מכך שרבא נקט בדבריו קדשים, ומכך שהוא נחלק על אביי לגבי לימוד איסור נותן טעם מבשר בחלב, כמו גם מדברי רבי יוחנן מהם נראה כי אין לוקים על נותן טעם^[5], הסיק רש"י כי לדעתם איסור נותן טעם באיסורי חולין הוא מדרבנן ואילו הדרשות שהובאו בתלמוד לאיסור זה אינם אלא אסמכתא^[6], מאידך רבנו תם סבור כי אף לדעתם איסור נותן טעם הוא מדאורייתא^[7].

• פיגול, נותר וטמא - בתלמוד הבבלי^[8] ריש לקיש לומד מהמשנה^[9] שאם אדם עירב ואכל פיגול, נותר וטמא הוא פטור מכיוון שהם מבטלים זה את זה.

אחת המסקנות של ריש לקיש היא שמכיוון שיש רוב כנגד הטעם של כל אחד מהאיסורים ובכל זאת האדם שאכל פטור, שטעם כעיקר מדרבנן.

• דין לחם לעניין חיוב חלה ומצוות אכילת מצה - בתלמוד הבבלי^[8] רבא מדייק מהמשנה^[10] שאם טעם של חיטים מורגש בעיסה שהוכנה מחיטים ואורז, העיסה חייבת בחלה, וכן אדם יכול לצאת בה ידי חובה של אכילת מצה בפסח. מכך שאפשר לצאת בעיסה זו ידי חובה של מצווה מהתורה (מצת מצווה של ליל הסדר) רבא לומד שטעם כעיקר מדאורייתא.

טעם כעיקר בבשר בחלב

בשר בחלב

הראשונים^[11] למדו מדברי תלמוד הבבלי בחולין^[3] ופסחים^[1] שלכל הדעות נתינת טעם בדרך בישול בבשר בחלב אסורה מהתורה, ובדרכים אחרות מדברי חכמים.^[12]

עוף בחלב

הרמ"א^[13] סבור שכיון שטעם כעיקר הוא מדאורייתא יש להחמיר גם נתינת טעם של עוף בחלב, למרות שאיסור זה הוא מדברי חכמים בלבד. לדעת הט"ז^[14] הטעם הוא מחמת שחכמים עשו חיזוק לדבריהם.
מנגד סבור הש"ך^[15] שכיון שלהלכה איסור עוף בחלב הוא רק מדרבנן, אפשר להקל כשיש ספק מדין ספק דרבנן לקולא, וכדבריו פסקו אחרונים נוספים.

למעשה כתבו הערוך השלחן^[16] וכן בספר בדי השולחן^[17] שהמקיל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו הברכה.

ראו גם

• ריחא לאו מילתא

הערות שוליים

1. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ד, עמוד ב'
2. משנה, מסכת חולין, פרק ח', משנה ג'
3. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ח, עמוד א'
4. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ"ח
5. תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ס"ז
6. רש"י, מסכת חולין, דף צ"ח, עמוד ב', ד"ה לטעם
7. תוספות, מסכת חולין, דף צ"ח, עמוד ב', ד"ה רבא, תוספות, מסכת עבודה זרה, דף ס"ז, עמוד א', ד"ה א"ר יוחנן
8. תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ע"ח, עמוד א'
9. משנה, מסכת מעילה, פרק ד', משנה ד'
10. משנה, מסכת חלה, פרק ג', משנה ז'
11. תוספות על תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ח, עמוד א', ד"ה דחדוש הוא. וכן במאירי בספרו בית הבחירה, על תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ד, עמוד ב'.
12. מהתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ"ח לא נכון להסיק שלדעת רבא בבשר בחלב בדרך בישול טעם כעיקר דרבנן, כי הוא מביע את דעתו ההפוכה באותה המסכת (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ח, עמוד א').
13. תורת חטאת, פה, יג.
14. שולחן ערוך יורה דעה צח ה
15. שולחן ערוך יורה דעה צח ז.
16. יורה דעה צח לח.
17. יורה דעה צח ב כד

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.