אסמכתא (דרשה)

אסמכתא היא הסמכת הלכה שמקורה בדברי חז"ל או בהלכה למשה מסיני על פסוק מן המקרא שאינו משמש לה מקור אלא רמז בלבד.

גדר האסמכתא

הרמב"ם^[1] וכן רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי כתבו כי האסמכתא אינה אלא רמז שמטרתו לסייע לזיכרון. ואלה הם דברי הכוזרי:

כך בארו את הפסוק "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר: מכל עץ הגן אכל תאכל" (בראשית ב:טז) כרמז לשבע מצוות שנצטוו בני נח, בדרשם: "ויצו - אלו הדינין, ה' - זה ברכת השם, אלהים - זו עבודה זרה; על האדם - זו שפיכות דמים, לאמר - זה גילוי עריות, מכל עץ הגן - זה גזל, אכל תאכל - זה אבר מן החי" (סנהדרין נו:). מה רב המרחק בין העניינים האלה ובין הפסוק הזה! אין זאת כי אם קבלה היה בידם עניין שבע מצוות אלו, וסמכוה על הפסוק הזה דרך 'סימן', למען הקל בזה על זכירת המצוות

— הכוזרי ג, עג

הריטב"א תקף גישה זו, וכינה אותה "דעת מינות", וטען שהתורה עצמה התכוונה ללימוד האסמכתא, אלא שלא קבעתו חובה, ומסרה הדבר לחכמים, שאם ירצו יקבעוהו חובה.

כך דברי הריטב"א:

שכל מה שיש לו אסמכתא מן התורה העיד^[2] הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת ולא כדברי המפרשים^[3] האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכוונה התורה לכך, חס וחלילה, ישתקע הדבר ולא יאמר, שזו דעת מינות הוא, אבל התורה העידה^[4] בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו חכמים אם ירצו, כמו שכתוב ועשית את הדבר על פי הדבר אשר יגידו לך ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה, כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם, וכל תורה שבעל פה רמוזה בתורה שהיא תמימה וחס ושלום שהיא חסירה כלום

— ריטב"א, ראש השנה, דף ט"ז, עמוד א'

המהר"ל מפראג, בדומה לריטב"א, תקף את הגישה האומרת ש"אין לאותה מצווה (=שנלמדה באסמכתא) כלל שום עניין אל התורה באמת... כאלו היה זה מליצה בלבד", וכתב שהאסמכתאות הן ראיות מן המקרא לעקרון שעל פיו חכמים חידשו תקנות, אך אין הם מדאורייתא ממש כיוון שהם נלמדות מן הפסוקים ב'דרך רחוקה'.^[5]

אסמכתות שונות

דוגמאות לדינים כאלה: נטילת ידיים. תקנת חכמים ליטול ידיים לפני סעודה, הוסמכה לפסוק "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים" אף שהפסוק מתייחס לטהרה מוחלטת של הזב, דהיינו טבילה במקווה, והידים מופיעות בפסוק רק כדוגמה, הרי שחז"ל (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ו, עמוד א') הסתמכו על לשון הפסוק כדי ליצור דין נטילת ידיים.

כתובה, דהיינו חיוב הבעל לפצות את אשתו בסכום כסף שיספיק לפרנסתה למשך שנה, אם יגרשנה או אם ימות, הוסמך על הפסוק "כסף ישקול כמוהר הבתולות" אף שבפשט הפסוק עוסק בכסף שהיה מקובל לתת כמוהר, היינו בזמן הנישואין, חז"ל הסתמכו על פסוק זה כדי ליצור כתובה בסכום דומה.

דוגמה לדרשה לדין שבא במסורת: "שיעורים, היינו למשל, השיעור המינימלי של מאכל אסור, כגון דם, שאדם צריך לאכול כדי לעבור על איסור אכילה, הוא כזית. ביום כיפור הוא ככותבת (תמר). כל שיעורים אלו הם הלכה למשה מסיני, אבל חז"ל הסמיכו אותם על הפסוק "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש" אף שברור שמהפסוק, אפילו היה מתייחס לשיעורים, לא יכולים היינו לנחש איזה שיעור משתייך לאיזה דין, וברור שהנושא מסתמך על המסורת, חז"ל רצו כנראה כדי להקל על זכרוננו, להסמיך את העניין על הפסוק."

לעיתים ישנה מחלוקת האם הדרשה ההלכתית היא בגדר דרשה או בגדר אסמכתא. כך למשל המחלוקת על גדר איסור ברכה לבטלה נובעת מהשאלה האם הפסוק שהובא בגמרא הוא מקור, והדין הוא דאורייתא או שמא הפסוק הובא כאסמכתא והדין הוא דרבנן.

מקור לקריאה נוספת

• אייזיק הירש וייס, ראיה לדבר זכר לדבר, בית תלמוד, שנה ראשונה, ע' 16-12, וינה תר"ם.

קישורים חיצוניים

• הערך "אסמכתא", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• מאמרים בנושא אסמכתא, באתר ספריית אסיף

• אסמכתא באנציקלופדיה של אתר דעת

• "אסמכתא", פרק מ"מבוא מדרש הלכה" מאת פרופ' יחיאל מיכל גוטמן, ברסלוי תרפ"ד, באתר היברובוקס