Loading AI tools
סיפור מאת ס.יזהר מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סיפור חִרְבֶּת חִזְעָה הוא סיפור מאת ס. יזהר שראה אור בהוצאת ספרית פועלים בחודש מאי שנת 1949, ואשר עוסק בגירוש תושבי הכפר הבדיוני חרבת חזעה, המייצג כפרים ערביים שתושביהם גורשו במהלך מלחמת העצמאות בשנת 1948 (אירועים הידועים בהיסטוריוגרפיה הפלסטינית בשם "הנכבה").
 | |
| כריכת הספר | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ס. יזהר (יזהר סמילנסקי) |
| שפת המקור | עברי |
| תורגם לשפות |
ערבית (1981), גרמנית (1997), איטלקית (2005), אנגלית (2008), ספרדית (2009), צרפתית (2010), נורווגית (2011), הולנדית (2013), דנית (2016) |
| סוגה |
רומן  |
| הוצאה | |
| הוצאה | ספרית פועלים – ספרי משלט |
| תאריך הוצאה | 1949 |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 001339277 |
  | |
הסיפור מציג את מעשה הגירוש של חיילי צה"ל כבלתי מוסרי. הסופר השתמש בביטויים כמו "הגליה", "גירוש", "ירי בחפים מפשע" ובביטויים בעלי קונוטציה להיסטוריה היהודית כמו "קרונות". את המניע לכתיבת הסיפור ואת הביקורת הנמתחת בו הסביר הסופר שנים רבות לאחר מכן כך: "הרגשתי בתוכי שאני חייב לדבר דברים שאני ראיתי ולהתקומם כנגדם".[1]
זהו הסיפור הישראלי הראשון שעסק בפרק זה בתקופת הקמת המדינה. מיד עם פרסומו ולאורך כ-50 שנה לאחר מכן, עורר הסיפור מחלוקות ופולמוס ציבורי רחב. מבקרים רבים ציינו את אומץ רוחו של יזהר ונכונותו להתמודד עם תופעות שליליות קשות שנחשפו במהלך הקרבות[2]. בתקופות מאוחרות יותר עסקו בנושא היסטוריונים מאסכולת "ההיסטוריונים החדשים", בהם אילן פפה ובני מוריס.
אף על פי שהספר עוסק בכפר בדיוני, ישנו כפר בשם דומה ברצועת עזה.
בסביבות מלחמת העצמאות, אי שם בדרום, מחלקתו של המספר יוצאת למשימה. הפקודה: (פרק א) ”יש לאסוף את התושבים החל מנקודה פלונית ועד לנקודה פלונית - להעמיסם על המכוניות ולהעבירם מעבר לקווים. לפוצץ את בתי האבן ולשרוף את בקתות החומר. לאסור את הצעירים ואת החשודים, ולטהר את השטח מכוחות עוינים.”
הכיתה של המספר יוצאת באיגוף, ולאחר המתנה פותחת בירי על בתי הכפר ועל אנשים נמלטים. בהמשך הכיתה מגיעה לכפר עצמו. הכפר נדמה בהתחלה כנטוש, אולם לאטם צצים זקנים נשים וילדים ונאספים אל מתחת לעץ שקמה גדול. הכיתה עוברת בין הבתים והחצרות. החיילים עצמם לא פוגעים בתושבים אך משתדלים להצית ולשרוף כמה מבנים. הם רואים איך כיתה אחרת מפוצצת בתים בכפר ואת כאב התושבים היושבים מתחת לעץ, בייחוד אשה אחת אשר כנראה ביתה פוצץ והיא מבינה שזו כבר לא סתם המתנה בצל העץ אלא שכבר לא יהיה להם לאן לחזור. עם הזמן מתחיל להיבנות במספר פקפוק בכל המעשה הזה, האם צודק ונכון לפנות את האנשים מכפרם. הוא מתווכח רבות עם עצמו ומעט עם חבריו לכיתה. בצהריים מגיעות ארבע משאיות. מתחילים להעמיס עליהן את תושבי הכפר. למראה אשה וילד צעיר העולים למשאית מבין המספר שהילד הזה יהיה לעולם שונא, אויב לעתיד: ”כשיגדל לא יוכל להיות אחרת מאשר נחש-צפעוני, אותו זה שהוא עתה בכי ילד-אין אונים.” למראה המשאיות המועמסות באנשים מתבררת למספר תובנה - ”גלות. הנה זו גלות. כך זה גלות. כך נראית גלות.”
הסיפור ראה אור בתרגום לערבית מאת תופיק פיאד (ביירות 1981), בתרגום לגרמנית מאת רות אחלמה (פרנקפורט 1997), בתרגום לאיטלקית מאת דליה פדואה (טורינו 2005) ובתרגום לאנגלית מאת ניקולס דה לנגה ויעקב דווק (Dweck) (ירושלים 2008). כן תורגם הספר לספרדית, צרפתית, נורווגית, הולנדית ודנית.[3]
הצייר הישראלי מרדכי ארדון יצר בהשראת הסיפור את הציור "חרבת חזעה", שנקנה על ידי הגלריה הלאומית לאמנות מודרנית ברומא והוצג בה. בעקבות זכייתו של ארדון בפרס אונסק"ו ב-1954 הפיק אונסק"ו אלפי רפרודוקציות של הציור, שהופצו בעולם.[4]
הסיפור עובד לדרמת טלוויזיה על ידי הערוץ הראשון בבימוי של רם לוי. רשות השידור התכוונה לשדר את הדרמה ב-6 בפברואר 1978, וסביב הסרט התעוררו ויכוחים שהתמקדו בשני נושאים עיקריים: האם הטלוויזיה הציבורית בישראל צריכה להפיק סרט בנושא זה, המשרת, לטענת המתנגדים, את התעמולה של אש"ף; ושאלה בדבר היקף האירוע ההיסטורי שהוא מייצג (מספר הכפרים הערביים שגורשו באירועי המלחמה). יו"ר הכנסת פנה ליו"ר רשות השידור ולטר איתן בבקשה לדחות את השידור, אולם הנהלת רשות השידור, בקולות נציגי המערך והיו"ר איתן, דחתה את הבקשה. בעקבות זאת כינס שר החינוך זבולון המר ישיבה של הנהלת רשות השידור והודיע שהוא דוחה את השידור עד לאחר הדיון בכנסת. עו"ד אמנון זכרוני הגיש עתירה לבג"ץ נגד הדחייה,[5] אולם בג"ץ סירב לדון בעניין בטרם תיתן הנהלת רשות השידור את החלטתה.[6] עובדי רשות השידור מחו על ההתערבות הפוליטית בעצמאותה של הרשות והחשיכו את השידור בחלון הזמן שבו תוכנן במקור לשדר את הסרט (כ-50 דקות).[7] הדרמה הוקרנה לבסוף בהחלטת מליאת רשות השידור. ועדת החינוך של הכנסת קיימה חמש ישיבות בנושא הסרט ולבסוף קבעה שעקרון חופש היצירה אינו ניתן לערעור, אולם קראה לרשות השידור "להכין סדרה מקיפה של שידורים על תולדות המאבק הציוני וצדקת מפעלנו הלאומי" והדגישה את חובת רשות השידור לתת ביטוי מתאים של ההשקפות והדעות הרווחות בציבור.[8]
הסיפור ראה אור כעשר פעמים נוספות בתוך קובצי סיפורים של ס. יזהר.
"חרבת חזעה", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ס. יזהר (1916-2006.), סיפור חרבת חזעה, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
