Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הציוויליזציה של מצרים העתיקה הייתה חייבת לנהר הנילוס ולהצפה העונתית המהימנה שלו. חיזוי הנהר והקרקע הפורייה אפשרו למצרים לבנות אימפריה על בסיס עושר חקלאי רב. המצרים מיוחסים כאחת מקבוצות האנשים הראשונות שעסקו בחקלאות בקנה מידה גדול. זה התאפשר בזכות כושר ההמצאה של המצרים, שפיתחו שיטת אגן השקיה.[1] שיטות החקלאות שלהם אפשרו להם לגדל גידולי מזון בסיסיים, במיוחד דגנים כגון חיטה ושעורה, וגידולים תעשייתיים, כגון פשתן ופפירוס.[2]
ממערב לעמק הנילוס, היה מזרח הסהרה ביתם של מספר תרבויות נאוליתיות. בתקופה הלחה באפריקה, הייתה באזור צמחייה עשירה, ואוכלוסיית האדם בסהרה גדלה במידה ניכרת החל מ-8000 שנים לפני הספירה. הם התקיימו מציד ודיג באגמים המקומיים,[3] ומליקוט דגני בר, שהיו מצויים בשפע באזור, כמו דחנן (אנ'), דורה ונסמנית (אנ') היו מקור מזון חשוב.[4]
התקופה הלחה באפריקה הגיעה לקיצה בהדרגה, והסתיימה במלואה לפני כ-6,000-5,000 שנים. הרבה לפני תקופה זו, נדדו הרועים הנוודים לאזורים אחרים של אפריקה, אך הגיעו גם לדלתת הנילוס, שם היו סימנים מעטים יחסית לחקלאות לפני כן.
נווה המדבר דאח'לה, במיוחד, היה נושא למחקרים רבים, וסיפק ראיות חשובות לחקלאות המצרית המוקדמת.[5] הממצאים יכולים להיחשב כאופייניים להתפתחויות שלאחר הפליסטוקן בצפון-מזרח אפריקה באופן כללי.
נווה המדבר דאח'לה ממוקם במדבר המערבי (מצרים) (אנ'). הוא נמצא במרחק של 350 קילומטרים מהנילוס בין נווה המדבר של פראפרה וחארגה (אנ'). בדאח'לה, אנשי תרבות בשאנדי (Bashendi) היו רועי צאן נוודים בתקופה הלחה באפריקה. הם התגוררו באתרי התיישבות שנבנו מבוץ, ובאתרים פתוחים המורכבים מאשכולות של תלים. במקומות אחרים במדבר המערבי של מצרים, קבוצות דמויות-בשנדי ישבו גם בנווה המדבר פראפרה, ובנבטה פלאיה (אנ'), מדרום.[5] הבאשנדי השתמשו במטחנות אבן חול כדי לטחון דוחן בר מקומי ודורה.[6]
בנווה מדבר פראפרה נמצאה עז מתוארכת לסביבות שנת 6100 לפני הספירה (8100 שנים לפני זמננו) בכפר העמק הנסתר. בנבטה פלאיה, נמצאו שרידים של כבשים/עזים ובקר החל מ-6000 לפני הספירה בערך (8000 שנים לפני זמננו). עם זאת, עיזים ובקר הם כמעט היסודות הנאוליתיים היחידים מהמזרח הקרוב שקיבלו תושבי נווה המדבר. התפתחויות תרבותיות אחרות, כמו התעשייה הליטית, מקורן במקום, או לפחות מתוך צפון-מזרח אפריקה.[5]
נווה המדבר פיום (אנ') של מצרים מספק גם עדויות לחקלאות בערך מאותה תקופה. כבשים, עיזים, חזירים ובקר מבויתים. כבשים באתר קאסר אל-סאגה (Qasr El-Sagha) מתוארכים לשנת 5350 לפני הספירה (7350 שנים לפני זמננו), וכבשים, עיזים ובקר בשנת 5150 לפני הספירה (7150 שנים לפני זמננו).[7]
באשר לגידולים, חיטת אֶמֵר הבר (אנ') ושעורה תרבותית נמצאו בפיום באתרי קום K וקום W, מתוארכים לסביבות 4500-4200 לפני הספירה.[8][7] באתרים אלה ניתן למצוא כלי חרס בשפע, אך ישנן רק עדויות מועטות למבני קבע שנבנו.
תרבות מרימדה (אנ') מתוארכת מסביבות 4800 עד 4300 לפני הספירה. עמים אלה פיתחו כלכלה חקלאית מלאה. כמו כן, האתר הנקרא מרימדה בני סלמה (Merimde Beni Salama), כ-24 קילומטרים צפונית-מערבית מקהיר, נחשב לעיירה הקדומה ביותר במצרים.[9]
תרבות מרימדה חפפה בזמן עם תרבותיות הפיום A והתרבות הבדרית במצרים העליונה, שתוארכו מאוחר יותר. כל אלה היו תרבויות חקלאיות בעלות מערכות חקלאות.
ערך מורחב – גאוגרפיה של מצריםהציוויליזציה של מצרים העתיקה התפתחה באקלים הצחיח של צפון אפריקה. אזור זה נבדל במדבריות ערב ולוב,[10] ונהר הנילוס. הנילוס הוא הנהר הארוך ביותר בעולם, הזורם צפונה מאגם ויקטוריה ובסופו נשפך לים התיכון. לנילוס שני יובלים עיקריים: הנילוס הכחול שמקורו באתיופיה, והנילוס הלבן שזורם מאוגנדה. בעוד שהנילוס הלבן נחשב לארוך וקל יותר למעבר, הנילוס הכחול נושא למעשה כשני שלישים מנפח המים של הנהר. שמות היובלים נובעים מצבע המים שעוברים בהם. היובלים מתאחדים בח'רטום ומסתעפים שוב כמצפון לקהיר, ויוצרים את דלתת הנילוס.[11]
המצרים ניצלו את דפוס ההצפה הטבעי המחזורי של הנילוס. מכיוון שההצפה הזו התרחשה באופן די צפוי, המצרים הצליחו לפתח את שיטות החקלאות שלהם סביבה. מפלס המים של הנהר עלה באוגוסט וספטמבר, והשאיר את מישור ההצפה והדלתא שקועים ב-1.5 מטרים של מים בשיא ההצפה. הצפה שנתית זו של הנהר מכונה שיטפון. כשמי השיטפונות נסוגו באוקטובר, החקלאים נותרו עם אדמה מושקת היטב ופורייה שבה יכלו לשתול את יבוליהם. האדמה שההצפה הותירה אחריה ידועה בשם "סחף" והיא הובאה מהרי אתיופיה על ידי הנילוס. השתילה התבצעה באוקטובר לאחר שההצפה הסתיימה, והיבול נשאר לצמוח בטיפול מינימלי עד שהבשיל בין החודשים מרץ למאי. בעוד שהצפה של הנילוס הייתה הרבה יותר צפויה ורגועה בהשוואה לנהרות אחרים, כמו החידקל והפרת, היא לא תמיד הייתה מושלמת. מי שיטפונות גבוהים היו הרסניים לתעלות שנועדו להשקיה. חוסר הצפה יצר בעיה פוטנציאלית גדולה יותר מכיוון שהותיר את המצרים לסבול מרעב.[12]
כדי לנצל בצורה הטובה ביותר את מימי נהר הנילוס, פיתחו המצרים מערכות השקיה. ההשקיה אפשרה למצרים להשתמש במימי הנילוס למגוון מטרות. יש לציין שההשקיה העניקה להם שליטה רבה יותר על שיטות החקלאות שלהם.[1] מי שיטפונות הוסטו מאזורים מסוימים, כמו ערים וגנים, כדי למנוע בהם הצפה. השקיה שימשה גם כדי לספק מי שתייה למצרים. למרות העובדה שההשקיה הייתה מכרעת להצלחתם החקלאית, לא היו תקנות כלל-מדינתיות על בקרת מים. במקום זאת, ההשקיה הייתה באחריותם של החקלאים המקומיים. עם זאת, ההתייחסות המוקדמת והמפורסמת ביותר להשקיה בארכאולוגיה המצרית נמצאה על ראש האלה של השליט עקרב, שתוארך בערך לשנת 3100 לפני הספירה. ראש האלה מתאר את השליט חותך לתוך תעלה שהיא חלק מרשת של אגן ההשקיה. השיוך של השליט הבכיר להשקיה מדגיש את חשיבות ההשקיה ומצרים.
המצרים פיתחו והשתמשו בצורת ניהול מים הידועה בשם אגן השקיה. נוהג זה אפשר להם לשלוט בעלייתו וירידתו של מפלס הנהר כך שיתאים בצורה הטובה ביותר לצרכיהם החקלאיים. נחפרה רשת שתי וערב של סוללות עפר בשדה יבולים שהנהר יציף. כשהגיעו השיטפונות, המים נלכדו באגנים שנוצרו מהקירות. רשת זו החזיקה מים זמן רב יותר בהשוואה למה שהייתה נשארת באופן טבעי, ואיפשרה לאדמה להיות רוויה לחלוטין לשתילה שבאה מאוחר יותר. לאחר השקיה מלאה של האדמה, מי השיטפונות שנותרו באגן התנקזו לאגן אחר שהיה זקוק ליותר מים.[12]
בנוסף לנטיעת השדה במישורי ההצפה פותחו פרדסים וגנים. טיפוח גנים אלו התקיים בדרך כלל רחוק יותר ממישור ההצפה של הנילוס, וכתוצאה מכך הם דרשו הרבה יותר עבודה.[13] ההשקיה הרב-שנתית שדרשו הגנים אילצה את המגדלים לשאת מים ידנית מבאר או מהנילוס כדי להשקות את גידולי הגינה שלהם. בנוסף, בעוד שהנילוס הביא סחף שהפריה את העמק באופן טבעי, גנים היו צריכים להיות מופרים על ידי זבל יונים. גנים ומטעים אלה שימשו בדרך כלל לגידול ירקות, גפנים ועצי פרי.[14]
ערך מורחב – מטבח מצרים העתיקההמצרים גידלו מגוון גידולים לצריכה, כולל תבואה (אנ'), ירקות ופירות. עם זאת, התזונה שלהם נסובה סביב מספר יבולים בסיסיים, במיוחד דגנים ושעורה. דגנים עיקריים אחרים שגדלו כללו חיטת איינקורן (אנ') וחיטת אֶמֵר הבר (אנ'), שגודלו עבור הכנת לחם. יסודות אחרים עבור רוב האוכלוסייה כללו שעועית, עדשים, ומאוחר יותר חמצה ופול. המצרים גם גידלו ירקות שורש, כמו בצל, שום וצנוניות, לצד גידולי סלט, כמו חסה ופטרוזיליה.[2]
פירות היו מוטיב נפוץ ביצירות אמנות מצריות, דבר המצביע על כך שהצמיחה שלהם הייתה גם מוקד מרכזי של מאמצים חקלאיים עם התפתחות הטכנולוגיה החקלאית של הציוויליזציה. שלא כמו דגנים וקטניות, פירות דרשו טכניקות חקלאיות תובעניות ומורכבות יותר, כולל שימוש במערכות השקיה, שיבוט, רבייה (אנ') והכשרה. בעוד שהפירות הראשונים שגדולו על ידי המצרים היו ככל הנראה מקומיים, כגון תמר דקל ודורה, פירות נוספים יובאו עם השפעות תרבותיות אחרות. ענבים ואבטיחים נמצאו באתרים מצריים מהתקופה הקדם-שושלתית, וכך גם תאנת השקמה, דקל הדום ואשמר קוצני (אנ'). החרוב, הזית, התפוח והרימון יובאו למצרים במהלך תקופת הממלכה החדשה. מאוחר יותר, במהלך התקופה היוונית-רומית (אנ') יובאו גם אפרסקים ואגסים.[15]
המצרים הסתמכו על החקלאות עבור יותר מאשר רק ייצור מזון. הם היו יצירתיים בשימוש שלהם בצמחים וצרכו אותם, בין היתר, לרפואה כחלק ממנהגיהם הדתיים ובייצור בגדים. לעשבי תיבול היו אולי המטרות המגוונות ביותר; הם שימשו בבישול, בתמרוקים ובתהליך החניטה. למעלה מ-2000 מינים שונים של צמחים פורחים או ארומטיים נמצאו בקברים (אנ').[2] הפפירוס היה גידול רב-תכליתי ביותר שגדל גם בר וגם מתורבת.[16] שורשי הצמח נאכלו כמזון, אך הוא שימש בעיקר כגידול תעשייתי. גבעול הצמח שימש לייצור סירות, מחצלות ונייר. פשתן היה גידול תעשייתי חשוב נוסף שהיה לו מספר שימושים. השימוש העיקרי בו היה בייצור חבלים והחומר העיקרי של המצרים לייצור בגדיהם. חינה (אנ') גודלה לייצור פיגמנטי צביעה.[2]
בקר מצרי עתיק היה מארבעה סוגים עיקריים שונים: ארוך קרניים (אנ'), קצר קרניים, צמרירי וזבו.[17] העדות המוקדמת ביותר לגידול בהמות במצרים היא מאזור פיום, החל מהאלף החמישי לפני הספירה.[17] בתקופת הממלכה החדשה יובאו למצרים בקר זבו גבן-גב מסוריה, ונראה שהחליפו סוגים קודמים.[17]
אינקובטורים מעשה ידי אדם, הנקראים תנורי ביצים מצריים, מתוארכים למאה ה-4 לפני הספירה ושימשו לייצור המוני של עופות.[18]
ערך מורחב – דת מצרים העתיקההדת במצרים העתיקה הייתה היבט חשוב ביותר בחיי היומיום. רבות ממצוות הדת של המצרים התרכזו בתצפיות על הסביבה, הנילוס והחקלאות. הם השתמשו בדת כדרך להסביר תופעות טבע, כמו ההצפה המחזורית של הנילוס ותנובות חקלאיות.[19]
אף על פי שהנילוס היה אחראי ישירות למזל טוב או רע שחוו המצרים, הם לא סגדו לנילוס עצמו. במקום זאת, הם הודו לאלים ספציפיים על כל מזל טוב. לא היה להם שם לנהר והם פשוט כינו אותו "נהר". המונח "נילוס" אינו ממוצא מצרי.[16]
ערך מורחב – אלוהויות במצרים העתיקההמצרים גילמו את ההצפה עם בריאת האל שנקרא חעפי. למרות העובדה שההצפה הייתה חיונית להישרדותם, חעפי לא נחשב לאל מרכזי במיתולוגיה.[16] הוא הוצג כדמות עם עודף משקל, שבאופן אירוני העניק מנחות של מים ומוצרי שפע אחרים לפרעונים.[13] מעולם לא נבנה מקדש במיוחד עבור חעפי, אך הוא זכה לסגידה בהקרבת קורבנות ושירת מזמורים כשהחלה ההצפה.[16]
האל אוסיריס גם היה קשור קשר הדוק לנילוס ולפוריות הארץ. במהלך פסטיבלי ההצפה, נשתלו דמויות בוץ של אוסיריס בשעורה.[16]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
