ז'קלין די פרה

ז'קלין די פרה
**Jacqueline du Pré**
לידה	26 בינואר 1945; אוקספורד, הממלכה המאוחדת
פטירה	19 באוקטובר 1987 (בגיל 42); לונדון, הממלכה המאוחדת
מקום קבורה	Golders Green Jewish Cemetery
מוקד פעילות	הממלכה המאוחדת
תקופת הפעילות	1961–1973 (כ־12 שנים)
מקום לימודים	בית ספר גילדהול למוזיקה ודרמה, Croydon High School
סוגה	מוזיקה קלאסית
שפה מועדפת	אנגלית בריטית, אנגלית
כלי נגינה	צ'לו, Davidov cello Stradivarius
חברת תקליטים	EMI
בן או בת זוג	דניאל בארנבוים (1967–1987)
פרסים והוקרה	קצינה במסדר האימפריה הבריטית (1976)
	פרופיל ב-IMDb

ז'קלין די פרה (Jacqueline du Pré‏; 26 בינואר 1945 - 19 באוקטובר 1987) הייתה צ'לנית אנגלייה-יהודייה, הנמנית עם גדולי הצ'לנים מאז ומעולם. בנתה לעצמה קריירה מצליחה עד שחלתה בטרשת נפוצה, מחלה שהביאה למותה בגיל 42.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

סגירה

השנים הראשונות

כבת הצעירה במשפחה אמידה, תרבותית ותחרותית, הייתה די פרה בת ארבע כששמעה צ'לו בפעם הראשונה, בשידור רדיו לילדים. מיד כששמעה את הצליל ביקשה מאמה צ'לו וביום הולדתה החמישי ניתן לה הכלי כמתנה. מאז והלאה היה צליל הצ'לו חלק בלתי נפרד מחייה, החל בשיעורים שקיבלה אצל אמה, אייריס די פרה. כעבור שנתיים התחילה ללמוד בבית הספר לצ'לו בלונדון ונרשמה לתחרויות מוזיקה יחד עם אחותה. בגיל עשר זכתה בפרס בתחרות בינלאומית, ובגיל שתים-עשרה הופיעה בקונצרטים של ה-BBC בלונדון. היא למדה אצל ויליאם פלית' בבית ספר גילדהול למוזיקה ודרמה בלונדון, אצל פול טורטלייה בפריז, אצל מסטיסלב רוסטרופוביץ' ברוסיה ואצל פבלו קזאלס בשווייץ.

קריירה

לכל אורך הקריירה שלה הופיעה די פרה עם תזמורות יוקרתיות ועם סולנים מן המעלה הראשונה.

בשנת 1964 התחברה לפסנתרן סטפן בישוף קובצ'ביץ' (Kovacevich) והנגינה המשותפת הפכה לרומן סוער ולסיבוב קונצרטים משותף. חילוקי דעות ביניהם לגבי ביצועים (כמו לגבי מהירות) היו פותרים ביניהם באמצעות הטלת מטבע^[1].

די פרה שנאה את התכנון של שלוש שנות קונצרטים מראש, ואת הבדידות הרחק מארצה וביתה במלונות זרים, בשל כך, ביטלה לעיתים קונצרטים בהתראה קצרה.

בתוכנית משותפת עם קובצ'ביץ' ברדיו BBC, "אמן החודש", שוחחה על העדפתה לנגינת מוזיקה קאמרית (בניגוד להופעות כסולנית), שמאפשרת את העשייה המוזיקלית המשותפת.

ההקלטה של הקונצרט לצ'לו של אלגר עם התזמורת הסימפונית של לונדון, במיוחד, הביאה לה הכרה בינלאומית. לביצוע זה השתמשה בסטרדיוואריוס הראשון שלה - סטרדיוואריוס דוידוב משנת 1712 - שקיבלה ליום הולדתה השישה עשר מסנדקיתה, איסמנה הולנד.^[2]

בשנת 1965 ניגנה די פרה את הקונצרט של אלגר בהופעתה הראשונה בארצות הברית, ב-14 במאי בקרנגי הול. הקלטה של הקונצרט מאותה שנה, בניצוח סר ג'ון ברבירולי, זכתה להערכה לא פחות מקודמתה הלונדונית.

ידידותה עם המוזיקאים יצחק פרלמן, זובין מהטה ופנחס צוקרמן, ונישואיה לדניאל בארנבוים הובילו לסרט התיעודי של כריסטופר נופן על ביצועם את חמישיית דג השמך מאת שוברט. כצוות, כינתה עצמה החמישייה "המאפיה היהודית המוזיקלית".

פרסים

די פרה קיבלה מספר תוארי חברות מאקדמיות למוזיקה ותוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות, כהוקרה לכשרונה. בשנת 1960 זכתה במדליית הזהב של בית הספר למוזיקה גילדהול בלונדון ובפרס המלכה למוזיקאים בריטים. בשנת 1976 קיבלה תואר כבוד של האימפריה הבריטית. בשנת 1977 זכתה בפרס המוזיקה הבריטית.

נישואים

Thumb — קברה של ז'קלין די פרה בשכונת גולדרס גרין בלונדון

הקריירה המוזיקלית של די פרה וחייה הפרטיים היו שלובים זה בזה. די פרה פגשה את הפסנתרן דניאל בארנבוים בחג המולד של 1966. התחברותם החלה בשעת נגינת הסונטה של ברהמס ב-F^[3]. דניאל בארנבוים היה אף הוא ילד פלא שניגן את הקונצ'רטו לפסנתר של מוצרט מס' 23 בפני קהל בגיל שמונה בבואנוס איירס שבארגנטינה. הוריו עלו לישראל ב-1948. עקב רצונה להינשא לו, הודיעה למשפחתה על כוונתה להתגייר^[4] - פעולה שגרמה מבוכה למשפחתה. בני הזוג הגיעו לישראל לסדרת קונצרטים^[5] בתקופת ההמתנה המתוחה שלפני מלחמת ששת הימים, ונישאו ברחבת הכותל בירושלים מיד עם תום המלחמה. לאחר מכן יצאו לסיבוב קונצרטים ברחבי ארצות הברית, נישאים על גלי הערצה. נישואיהם הביאו לאחד מקשרי היחסים הפורים ביותר בעולם המוזיקה: יש הגורסים^[^{דרוש מקור]} שרק הקשר בין רוברט וקלרה שומאן יכול להשתוות אליו. ראיה לכך היו ההופעות הרבות של די פרה עם בארנבוים, אם כפסנתרן ואם כמנצח.

תקופת מחלתה

בדיעבד נראה היה שסימני מחלתה הופיעו הרבה לפני שאובחנה כחולה בטרשת נפוצה. בארנבוים היה עסוק ויכול היה להסתפק במעט שעות שינה, בעוד שדי פרה הייתה זקוקה לשנת לילה בת תשע שעות. ב-1969 הופיעה ללא הודעה מוקדמת בביתה של הילרי אחותה באשמנוורת, והתנהגותה נראתה מדאיגה. באותם ימים, בארנבוים לא היה לצידה, היא הייתה מוקפת מוזיקאים ולא השתתפה בקונצרטים - מצב שגרם לה למצוקה. באביב 1971 התקשרה לאחותה מארצות הברית וביקשה שתבוא לקחת אותה עקב קשיים עם בארנבוים ומצבי רוח לא יציבים. על פי אחותה הילרי, מצאה ז'קלין מקלט בביתה והתקרבה באופן חריג אל גיסה תוך "בקשת רשות" מאחותה שתאפשר לה להתייחד עם בעלה, למען שלומה הנפשי.

על פי הביוגרפית Carol Easton עייפותה וקשיי התפקוד של די פרה היו בלתי מוסברים. היא ביטלה הופעות בקליפורניה ובישראל כשהיא חושדת במידת כשרונה ובשפיותה. בגיל עשרים ושש ניגנה בפעם האחרונה באולפן הקלטות. היא הצליחה להופיע פעמיים בשבוע הראשון של שנת 1973 עם הקונצ'רטו של לאלו בקליבלנד ובטורונטו. ב-25 בינואר הופיעה לאחרונה עם בארנבוים כשהיא לא במיטבה. היא חזרה ללונדון בתחושת פאניקה ורופאה האהוב הצליח להחזיר לה את תחושת הביטחון שאפשרה לה שוב להופיע עם הקונצ'רטו של אלגר. ימים אחדים לאחר מכן הייתה אמורה להופיע עם פנחס צוקרמן בנגינת הקונצ'רטו הכפול של ברהמס בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין. בחזרות לא הרגישה כראוי את מיתרי הצ'לו ולא חשה שליטה על הקשת. ברנשטיין לקח אותה לרופא, שהגדיר את בעייתה כדחק. חלפו עוד שבעה חדשים עד שהתברר טיב מחלתה. באפריל נסעה עם בארנבוים ליפן כדי לנגן את הקונצ'רטו של דבוז'אק בניצוחו של בארנבוים. הם נסעו יחדיו אך הופעתה בוטלה ברגע האחרון.

ביום כיפורים 1973 היה בארנבוים מודאג מהמתרחש בישראל עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים וביקש מז'קלין שתביא לו את פנקס הטלפונים שלו מן הקומה העליונה והיא סרבה לעשות זאת: היא הרגישה שרגליה אינן נושאות אותה.

בשנת 1973, אובחנה ז'קלין די פרה כחולה בטרשת נפוצה. תגובתה הראשונה הייתה הקלה: סוף סוף נמצא הסבר ממשי לסימפטומים. בתחילה ביטל בארנבוים כמה קונצרטים כדי להיות עם רעייתו, אך לא יכול היה להמשיך בכך; הוא המשיך לעבוד בקדחתנות, וחי בפריז כשהוא מדבר עמה בטלפון מדי ערב. די פרה איבדה לחלוטין את היכולת לנגן ואת חופש התנועה שלה. בין השנים 1977 ל-1980 הגיעה בכיסא גלגלים ללמד בכיתות אמן, ומרגע שהחלה ללמד, גילתה את האפשרות לבטא את עצמה לאו דווקא באמצעות הנגינה אלא באמצעות המילים. ב-1978 הקליטה את התמליל של "פטר והזאב". שנה קודם לכן ביצעה הקראה של פרק תהילים. בשנת 1980 נאלצה לבטל כמה משיעוריהם של תלמידיה המוכשרים עקב קשייה הפיזיים. בשבע השנים האחרונות לחייה הדרדרה בריאותה עד למותה בלונדון, ב-19 באוקטובר 1987, בגיל 42.

בארנבוים היה לצדה בשעת מותה. היא הורישה את כלי הנגינה שלה לצ'לן יו יו מה.

בשנים האחרונות לחיי די פרה, בארנבוים חי בזוגיות עם הפסנתרנית אלנה בשקירובה בפריז, והוליד עמה שני ילדים. השניים נישאו בשנת 1988.