Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'ול ז'אן בטיסט ונסאן בורדה (בצרפתית: Jules Jean Baptiste Vincent Bordet, 13 ביוני 1870 סואני – 6 באפריל 1961) היה רופא, מיקרוביולוג ואימונולוג בלגי, שזכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1919. היה מחלוצי האימונולוגיה. שמו נקשר לתגליות בתחום חקר מערכת החיסון והנסיוב, גילוי פעולת מערכת המשלים במנגנון החסינות ההומוראלית, האבחון הסרולוגי של העגבת ובגילוי החיידק Bordetella pertussis, הקרוי לפי שמו והגורם של מחלת השעלת.
| ערך מחפש מקורות | |
 | |
| צילום מ-1919 | |
| לידה |
13 ביוני 1870 סוואניס, בלגיה  |
|---|---|
| פטירה |
6 באפריל 1961 (בגיל 90) בריסל, בלגיה |
| ענף מדעי | רפואה |
| מקום מגורים | בלגיה |
| מקום קבורה |
בית הקברות באיקסל (בריסל) |
| מקום לימודים |
האוניברסיטה החופשית של בריסל |
| מנחה לדוקטורט |
איליה מצ'ניקוב |
| מוסדות |
האוניברסיטה החופשית של בריסל |
| פרסים והוקרה |
|
| תרומות עיקריות | |
|
חקר המיקרוביולוגיה אימונולוגיה - גילוי פעולת מערכת המשלים במנגנון החסינות ההומוראלית, האבחון הסרולוגי של העגבת גילוי החיידק גורם של מחלת השעלת | |
  | |
ז'ול בורדה נולד בשנת 1870 בסואני, עיירה במחוז אנו, הנמצאת במרחק כ-40 קילומטר דרומית-מערבית מבריסל, כבנם השני של שארל בורדה, מורה, וסלסטין לבית ונדנאבלה (Vandenabeele). משפחת האב הגיעה לתחומי בלגיה במאה ה-18 מרולמפון שברמת לאנגר בצרפת והתיישבה בליאז'. אביו של המדען עצמו היה יליד ליאז' והגיע לסואני כדי לעבוד בבית ספר המקומי.
בשנת 1874 אחרי שהאב התקבל לעבודה בבית הספר היסודי école moyenne של סקארבק, אחת מערי המחוז בריסל, המשפחה עברה לגור בבריסל, בבית 48 ברחוב דה לה רוש (De la Ruche), ממול לככר פוגה (Place Pogge).[1][2] יחד עם אחיו הבכור, שארל (יליד 1868) למד ז'ול אצל אביו בבית הספר הנ"ל ולאחר מכן, מגיל 10 ועד גיל 16 בתיכון "אתנה רויאל" השוכן ברחוב דו שן (Du Chêne) והנושא כיום את שמו. ציוניו בתיכון לא היו כולם טובים ולפעמים אף קיבל הערות על "חוסר משמעת".[1] הוא נמשך במיוחד לכימיה ואף בנה בבית מעבדה קטנה. כבר בגיל 16 התקבל, יחד עם אחיו הבכור, ללימודי רפואה באוניברסיטה החופשית של בריסל. מוקסם במיוחד מהניסויים במעבדות של הפיזיולוג פול אז'ה (Paul Héger) (1925-1846) ושל הפיזיולוג והבוטנאי לאו אברהם אררה (Léo Abram Errera) (1905-1858), בורדה התחיל להתעניין עוד בתקופת הלימודים במחקרים בתחום החיסון והמיקרוביולוגיה. את השנתיים הראשונות של הלימודים הצליח לדחוס לתוך שנה אחת. כך שבגיל 22 קיבל כבר את התואר דוקטור ברפואה, בו זמנית עם אחיו שארל.[3] בשנת 1892, שנת סיום לימודי הרפואה, פרסם בורדה ב"אנאל (שנתון) של מכון פסטר" מאמר על הסתגלות החיידקים (במקור:"נגיפים") בגופם של בעלי החיים שקיבלו חיסון. על עבודה זו קיבל מלגה מטעם הממשלה הבלגית כדי להשתלם במכון פסטר המפורסם בפריז. לפני שיצא לפריז עבד בורדה כרופא זוטר בבית החולים הימי "רוז'ה דה גרימברג" Roger de Grimberghe במידלקרקה.
במשך שבע שנים, בין 1894 - ובין 1901 עשה בורדה בפריז עבודות מחקר במעבדתו של איליה מצ'ניקוב במכון פסטר. מצ'ניקוב גילה זמן לא רב לפני כן את תופעת הפגוציטוזה של בקטריות על ידי תאי הדם הלבנים (לויקוציטים), שהיא ביטוי של ה"חסינות התאית". במעבדתו של מצ'ניקוב התיידד בורדה עם חוקרים אחרים כמו יון קנקטקוזינו, אוגוסט מארי, סלימבני ואלכסנדר בזרדקה, שהיה בנו של המשכיל היהודי מאודסה, אלימלך וכסלר (איש נעמי). במכון פסטר עבר בורדה בשנים 1895–1896 קורס למיקרוביולוגיה ובשנת 1896 השיג באוניברסיטת בריסל תואר של "דוקטור מומחה".
בעוד מצ'ניקוב היה משוכנע בתפקיד העיקרי של הפגוציטוזה בחסינות נגד חיידקים, חוקרים אחרים הוכיחו שגם הדם השלם יכול להרוג חיידקים, למשל את הבצילים של הגחלת. כפי שהוכיח נוטאל בשנת 1888 אם הדם עובר חימום, הוא מאבד את היכולת הזאת.[4] בשנת 1894 חוקר גרמני בשם ר.פ.י. פייפר הוכיח שחיידקי כולרה (Vibrio cholerae) שהוזרקו לתוך חלל הצפק של חזירי ים שהחלימו ממחלת הכולרה, נהרגו במגע עם נוזל הצפק. התופעה נודעה כ"תופעת פייפר" או "תופעת פייפר-איסאייב".[4] הזרקת נסיוב מחזירי-ים שהחלימו מכולרה (נסיוב היפר-חסין) לצפק של חזירי ים הגנה על האחרונים באמצעות ליזה של החיידקים - בקטריוליזה. עת שחקר את תופעת פייפר "אין ויטרו" מצא בורדה שהנסיוב שהופק מחזירי ים מחוסנים עקב המחלה אינו הורג את החיידקים אלא גורם ל"אגלוטינציה שלהם בקבוצות.
בורדה גילה כי האפקט הבקטריוליטי של נוגדן ספציפי נרכש עולה באופן משמעותי "אין ויוו" (in vivo) בעקבות נוכחות ם של מרכיבים מולדים של הנסיוב הנקראים "אלקסין", הידועים בימינו בשם "משלים" ("קומפלמנט") או "מערכת המשלים". גילוי המשלים התרחש בזמן שבורדה חקר, בעקבות פייפר, את חיידקי הכולרה. נסיוב של ארנב מחוסן נגד החיידק, ה"אנטיסרום", גרם לליזה של החיידקים (בקטריוליזה). אם ה"אנטיסרום" הוחזק קודם, למשך כמה זמן, בטמפרטורה של 56°C (שהייתה נהוגה ב"אטובות" על מנת למנוע התכה של הפאראפין) הבקטריוליזה לא התרחשה. לעומת זאת החיידקים שנעו קודם בחופשיות, הפכו ל"משותקים", לא יכלו לנוע. אם נוסף נסיוב טרי, שלא הוחזק בחום ושלא כלל נוגדנים, הושגה בקטריוליזה של החיידקים. מכאן הסיק בורדה כי הפעילות של הנסיוב נגד החיידקים תלויה בשני מרכיבים: מחד - נוגדנים אנטי-כולרה שנוצרו באופן ספציפי אחרי חיסון ושעמדו בטמפרטורה של 56°C, ומאידך חומר לא ספציפי, רגיש לחום (תרמולבילי), שנקרא על ידי בוכנר "אלקסינה" (1892) ושפאול ארליך כינה אותו "משלים" על ידי . המשלים גורם לבקטריוליזה אך רק בנוכחות הנגדנים[5]
בורדה הוכיח שהבקטריוליזה נוצרת בזכות פעולה משותפת של שני גורמים: אחד - חסר ספציפיות ורגיש לחום (תרמולבילי) - "האלקסין" או "המשלים" והשני - חומר ספציפי יציב בחום (תרמוסטבילי), הנוגדן, הגורם ל"סנסיביליזציה" של החיידק לפעולה הבקטריוליטית של האלקסין. הוא הוכיח שהאגלוטינציה הקודמת לליזה נגרמת על ידי הנוגדנים, ללא התערבות ה"משלים".
בבריסל, יחד עם גיסו, אוקטב ז'אנגו (Gengou) המשיך בורדה את המחקריו האימונולוגיים. בשנת 1898 בורדה תיאר הרס של תאי דם אדומים זרים שנוספו לנסיוב שבו נמצאו חיידקים, תופעה הנקראת המוליזה. במנגון שלה דומה לבקטריוליזה, בהשתתפות ה"משלים". ביחד הם הגיעו למסקנות הבאות: 1. החיידקים עוברים "סנסיביליזציה" (הכנה) באמצעות נוגדנים ספציפיים המתחברים אליהם ויוצרים קומפלקסים נוגדנים-אנטיגנים.2. המשלים מתחבר לקומפלקסים נוגדן-אנטיגן.3. בעקבות הקיבוע של המשלים, נוצרת בקטריוליזה - הרס הקרום החיצוני של החיידקים 4. אם מוסיפים כדוריות אדומות אחרי הבקטריוליזה, הן נשארות שלמות מפני שכל ה"משלים" החופשי נקבע בקומפלקסים אנטיגן-נוגדן. בשנים 1903-1901 חקר ה"תגובות של קיבוע המשלים" הוביל למבחנים הסרולוגיים לאבחון העגבת, במיוחד תגובת וסרמן או בורדה-סרמן. שיטה זאת משמשת היום מבחנים סרולוגיים במחלות רבות כמו: זיבה, נחרת (מורווה), טיפוס הבטן, שחפת, אמביאזיס וכו'.
על סמך תופעה זו התפתח האבחון הסרולוגי - המגלה את המגע של הנבדק עם חיידקים ספציפיים. אם תאי דם האדומים נשארים שלמים אחרי שהתווספו לנסיוב נוגדן ספציפי לחיידק מסוים, נוגדן ספציפי ל"משלים" ונוגדן ספציפי לתאי הדם האדומים, זהו סימן לנוכחותו של אותו חיידק.[2]
בדרך זו נסללה דרך גם לגילוי סוגי הדם, סוגי תאי דם לבנים (לויקוציטים), על שימושיהם במתן עירויי דם, בהשתלות ובאבחון כתמי דם ברפואה המשפטית.[6][7]
בשנים 1896–1898 נשלח בורדה יחד עם החוקר הפולני יאן דאניש במשלחת לדרום אפריקה מטעם חברה צרפתית. הם היו אמורים לסייע לממשלת הרפובליקה הדרום-אפריקאית במציאת שיטת חיסון נגד דבר הבקר, מחלה נגיפית שעשתה שמות בקרב עדרי הבקר בעולם. אחרי כישלון השיטה של המשלחת הגרמנית בראשותו של רוברט קוך שהשתמשה בהזרקת מרה, הצוות המורכב מבורדה, דאניש והשווייצרי ארנולד טיילר המציאו שיטה המבוססת על הזרקת נסיוב "היפראימוני" שהופק על ידי הזרקת דם מודבק לבעל חיים שהחלים לא מזמן מהמחלה. השיטה נתנה אחר כך השראה לצוות הגרמני והדרום אפריקאי (טרנר וקולה). בורדה, יחד עם דאניש וטיילר הקימו שרות מרכזי בפרטוריה ועשרה מרכזים בכפרים. מאוחר יותר, בשנת 1920 בורדה היה חבר בוועדה למען המאבק במגפת דבר הבקר שפרצה באורוות של נמל אנטוורפן שבהן שהו קבוצה של פרי זבו שהובלו מהודו בדרך לברזיל.[8]
בשנת 1901 עזב את פריז לפי הזמנת מועצת המחוז ברבנט כדי להתמנות המנהל הראשון של המכון הבטריולוגי ולמאבק בכלבת בבריסל. בהסכמת אלמנתו של לואי פסטר מכון זה קיבל בשנת 1903 את השם "המכון פסטר של ברבנט" והוא נוהל על ידי ז'ול בורדה עד שנת 1940. המכון פסטר בבריסל, שהוקם ברחוב דו רמורקר 28 (rue du Remorqueur) הוא היחיד בעל שם זה שאינו סניף של המכון פסטר מפריז.[2] עם זאת בשנת 1933, אחרי מותם של רו וקלמט, התמנה ליושב ראש המועצה המדעית של מכון פסטר בפריז.
יחד עם אוקטב ז'נגו (Gengou) הוא בודד בשנת 1906 את החיידק Bordetella pertussis בתרבית טהורה שהופקה בסביבה עתירת דם על בסיס תמצית תפוחי אדמה ("סביבת בורדה -ז'אנגו") והוכיח שהוא הגורם למחלת השעלת. החיידק נודע גם כ"בציל" בורדה-ז'אנגו. בהמשך נתגלו או מינים של חיידקי ה-Bordetella, ביניהם Bordetella bronchiseptica. בשנת 1907 יחד עם פאלי (Fally), בורדה גילה גם החיידק גורם של דיפתריית העופות. בשנים 1910-1907 תיאר לראשונה את הגורם של הברונכופנוימוניה של הבקר - מיקופלזמה בשנים 1901–1919 מחקריו בסוגיית התגובה נוגדן-אנטיגן הביאו אותו למסקנה שהחיבור ביניהם נעשה ביחס משתנה (union en proportion variable). בניגוד לתאוריה של ארליך שסבר כי היחס בין כמות נוגדן ולבין כמות האנטיגן בחיבור ביניהם הוא אחיד, בורדה גילה כי כמות הנוגדנים המתחברים לכמות מסוימת של אנטיגן היא תלויה בסך הכל היחס שבין החומרים הפעילים השונים. יחד עם סלסוייק גילה כי השונות האנטיגנית של מיני החיידקים השונים תלויה בסביבה של התרבית. בורדה תיאר את התופעות של קונגלוטינציה (יחד עם סטרנג, 1909) של הקומפלקסים נוגדן-אנטיגן בנוכחות נסיוב של בקר ואת הקו-אגלוטינציה (עם ז'אנגו, 1911). עסק גם בחקר הקרישה, במיוחד יצור התרומבין ותכונותיו.[9]
בשנת 1907 התמנה פרופסור לבקטריולוגיה באוניברסיטה החופשית של בריסל והוא כיהן בתפקיד זה עד שנת 1935.
ב-1916 נבחר כחבר בחברה הממלכתית מלונדון ובשנת 1919 זכה בפרס נובל לרפואה על תגליותיו בתחום החיסון.
בהרצאה בשנת 1916 טען שהבקטריופאג, "הנגיף הבלתי נראה" שתואר על ידי פליקס ד'ארל, מיקרוביולוג אוטודידקט צרפתי-קנדי, אינו קיים אלא כחומר כימי- אנזימטי הנמצא בגוף החיידק והמזרז יצירת חלבונים העשויים להרוג את החיידק. אולם מאוחר יותר התברר שד'ארל צדק.
אחרי פריצת מלחמת העולם השנייה שימש כמנהל המעבדה המרכזית לשירותי בריאות של הצבא הבלגי. יחד עם המעבדה התפנה מפני הכיבוש הגרמני לצרפת אבל אחרי כניעת צרפת שב לבריסל. אחרי שפרש לגמלאות באותה שנה, 1940, בנו, פול בורדה ירש את מקומו כמנהל המכון פסטר של בריסל וכפרופסור למיקרוביולוגיה באוניברסיטה החופשית של בריסל שנסגרה כעבור זמן קצר. בשנת 1942 שלטונות הכיבוש אסרו עליו למלא כל תפקיד ציבורי ובשנת 1944 בכלל איומי רצח מצד החוגים הרקסיסטים, נצרך להתחבא לזמן מה אצל קרובי משפחה.
בתום המלחמה, בשנת 1946 בגלל ירידה בראייתו נאלץ בורדה להפסיק כליל את עבודתו במעבדה. בשנותיו האחרונות התגורר יחד עם אשתו בקרבת האוניברסיטה וביקר בה לעיתים קרובות. בשנת 1950 במלאת 80 שנה היה במרכז חגיגה שאורגנה על ידי מכוני פסטר בפריז ובבריסל והאוניברסיטה החופשית של בריסל, בנוכחות המלכה אליזבט של בלגיה. נאמו לכבודו אלכסנדר פלמינג מטעם המדענים הזרים, לואי פסטר ואלרי-ראדו, מטעם מכון פסטר, וגסטון רמון מטעם האקדמיה הצרפתית למדעים.
תומך של הפדרציה והאחדות של בלגיה, ז'ול בורדה פעל רבות בין מלחמות העולם לקידום ולוניה והמגזר הפרנקופוני המדינה. היה חבר ב"אספה הוואלונית" ויושב ראש של המועצה התרבותית הפרנקופונית בבלגיה, שנודה בשנת 1938. ב-19 ביוני 1949 חתם לצידם של עוד 52 חברי אקדמיה על עצומה אל היושבי ראש שלבתי הפרלמנט הבלגי שבה נדרשה התייחסות הולמת לוואלוניה כאל אזור בנוטה להידחק הצידה במסגרת בלגיה המאוחדת.[10] ז'ול בורדה נפטר בביתו בבריסל בשנת 1961 בגיל 90 והובא לקבורה בטקס לווייה ממלכתית בבית הקברות איקסל בבריסל. אשתו מארת נפטרה חמישה חודשים לאחר מכן.
בורדה היה פעיל כבונה חופשי, חבר בלשכת מס. 2 "הידידים ה פילנתרופים" של "גראן אוריאן דה בלז'יק" (לשכת "המזרח הגדול של בגליה") בזמנו הפנוי היו לו מספר תחביבים - כמו ספרות, מדעי המדינה ואסטרונומיה.
היה נשוי משנת 1899 למארת לבית לבוז (נפטרה ב-1961), אם שלושת ילדיו: שתי בנות - סימון (שנישאה לפרופסור לדרמטולוגיה מוריס קראפס) ומרגריט (שנישאה לז'אן גובארטס, פרופסור לכירורגיה) ובן, פול בורדה, שבחר גם הוא להיות חוקר בתחום הרפואה.
זכה גם בעיטורים גבוהים של רומניה, שוודיה ולוקסמבורג.
היה דוקטור לשם כבוד של האוניברסיטאות בקיימברידג', פריז, שטרסבורג, טולוז, אדינבורו, נאנסי, קוויבק, פול, מונפלייה, קהיר ואתונה.
Pol Defosse Chronique historique nr. 69,Jules Bordet, membre de la Ligue, La Ligue de l'Enseignement et de l' Education, mise a jour 7 בדצמבר 2011
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
