הלך לבית עולמו, הלך לעולמו – על-פי מגילת קהלת,פרק י"ב,פסוק ה': "כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים". משמעות הביטוי "בית עולם" הוא "בית נצחי", והכוונה היא לקברו של האדם. הקיצור "הלך לעולמו" נוצר כשיבוש של הביטוי מספר קהלת, אם כי כיום הוא נפוץ יותר. בספר במדבר רבה י׳:ד׳ נכתב "הַיְתוֹמִים הוּא אוֹמֵר שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לִטְעוֹן, וְעוֹד שֶׁאֵין יוֹדְעִין בְּעֵסֶק אֲבִיהֶם, שֶׁבֵּית דִּין טוֹעֲנִין בִּשְׁבִילָן, הֱוֵי: אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף, זֶה בְּנֵי הַמֵּת שֶׁחָלַף וְהָלַךְ...לְבֵית עוֹלָמוֹ."
נאסף אל אבותיו, שכב עם אבותיו, נאסף אל עמיו – ביטויים המופיעים פעמים רבות בתנ"ך (למשל: ספר בראשית,פרק כ"ה,פסוק ח'; ספר בראשית,פרק מ"ט,פסוק ל"ג; ספר שופטים,פרק ב',פסוק י'; ספר מלכים א',פרק י"א,פסוק כ"א ומקומות נוספים). מקור הביטוי הוא במנהגי הקבורה בתקופת בית ראשון. למשפחות ממעמד גבוה הייתה מערת קבורה. את המת היו מכניסים לתוך המערה ומחכים עד שכל הבשר ייעלם. כאשר היו צריכים לקבור במערת הקבורה מת נוסף, היו אוספים את עצמות המת הקודם למאספה יחד עם עצמות בני משפחתו הקודמים וחוזר חלילה. ומכאן הביטוי נאסף אל אבותיו. מערות קבורה שבהן היה נוהג זה בשימוש ניתן לראות עד היום באזור כתף הינום בירושלים.
נפח את נשמתו, הוציא את נשמתו – יש בביטוי זה הד לתפיסה הדואליסטית, שעל-פיה המוות הוא הפרדת הנשמה (הנפש) מן הגוף.
הלך בדרך כל חי, הלך בדרך כל בשר – וריאציות של "הלך בדרך כל הארץ".
הוציא את ימיו – בביטוי זה יש הד לאמונה כי ימיו של האדם קצובים מלידתו, וכי המוות מתרחש כשמספר הימים הקצוב כלה.
שָׁבַק חיים לכל חי (לעיתים בקיצור שבק חיים) – ביטוי שמקורו בארמית, ומשמעו הותיר (שבק) את החיים (החיוּת) לכל היצורים החיים האחרים מלבדו. בלשון עקיפה – לו עצמו כבר אין חיים. מקור הביטוי תקופת הגאונים. נודע ביהודה מהדורא תנינא, אורח חיים י״ז:ג׳: "ואחר ששבק חיים לכל ישראל מכר בנו כל הבית לאיש אחר ועתה שואל הלוקח אם מותר לעשות מחדר הזה בית יין שרף וגם מקוה לטבול בו".
הסתלק מן העולם – מיוחס בדרך כלל לצדיקים. שמות רבה נ״ב:ג׳: "דָּבָר אַחֵר, וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁה וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, מַהוּ לְיוֹם אַחֲרוֹן, שֶׁכָּל מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים מְתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם...הַבָּא, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אַבָּהוּ שֶׁהָיָה מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם וְרָאָה כָּל הַטּוֹב שֶׁמְתֻקָּן לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, הִתְחִיל שָׂמֵחַ וְאָמַר כָּל אִלֵּין דְּאַבָּהוּ".
נתבקש לישיבה של מעלה או נקרא לישיבה של מעלה – ביטוי לאמונה כי נשמתו של אדם צדיק זוכה לשבת עם האל ומלאכי השרת שלו. בית אהרן, השמטות א׳:ח׳: "א"א מו"ר זצוק"ל טרם ששם פעמיו לדרך ההוא שנתבקש בשם לישיבה של מעלה אמר לי בזה"ל."
איננוּ, איננוּ עִמָנו – בעקבות הנאמר על חנוך: "ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים". מקובל בעיקר במודעות אבל.
נצחו אֶראֶלים את המְצוֹקים – בעקבות הסיפור התלמודי (תלמוד בבלי,מסכת כתובות,דף ק"ד, עמוד א') על פטירתו של רבי יהודה הנשיא: "אראלים (= מלאכים) ומְצוּקים (= צדיקי הדור) אחזו בארון הקודש, ניצחו אראלים את המצוקים ונִשבָּה ארון הקודש".
מת מיתת נשיקה – מת בשיבה טובה במוות טבעי ללא ייסורים[2]. במסכת ברכות מתוארת המיתה ממחלת האסכרה כקשה ביותר ולעומתה מיתת נשיקה היא הקלה ביותר ”נשיקה דמיא כמשחל בניתא מחלבא”(ברכות|ח|א) רש"י מפרש את הגמרא "כמושך נימת שער מתוך החלב". כלי יקר על בראשית כ״ג :ב׳:א׳: "ויש מיתת נשיקה והוא מיתת הצדיקים שמתים בנשיקה, והוא לשון חיבור, וענינה כאשר תעלה מחשבתם ונשמתם ותדבק למעלה בשכל הפועל, כיוון שעלה שוב לא ירד, כי תישאר נשמתו מחוברת שמה."
ללא רוח חיים – ביטוי שכיח כאשר אדם נמצא מת. שו"ת במראה הבזק חלק שלישי ס״ט:ד׳: "בעת המשוער לפטירתה לא היו בני משפחה בבית ונמצאה על ידי עוזרת גויה ללא רוח חיים."
מצא את מותו – שיבוש של "מְצָאוֹ מותו".
בספרות
הסופר מאיר שלו נדרש לסוגיית המוות בשפה העברית ברומן פונטנלה:
שדה מלים גדול וּרחב-ידיים יש למוות בשפה העברית: נקטף, כלה, נגדע, נפל, נפח את נשמתו, שבק חיים, שכב עם אבותיו, נקצר, נתבקש לישיבה של מעלה, כבה נרו, החזיר נשמתו, מלאו ימיו, נספה, לקח אותו אלוהים, ניצחו אראלים את המְצוּקים, נלקח, נכרת, הלך, נקפּד, התפגר, עלה השמיימה, שב לעפרו, שירת חייו באמצע נפסקה, פרחה נשמתו ועוד...
שלל ביטויים לציון מותו של אדם מופיעים בדיאלוג שבספר שנים-עשר הכיסאות (איליה אילף ויבגני פטרוב, 1938):
"קלבדיה איבנובה מתה", הודיע הלקוח.
"נו, מנוחתה עדן", הסכים בזנצ'וק. "אם כן, הזקנה נאספה אל עמיה... הזקנות תמיד נאספות אל עמיהן... או מחזירות את נשמתן לבורא, זה כבר תלוי איזו זקנה. שלך, למשל, קטנה ובעלת גוף, זאת אומרת נאספה אל עמיה. ולמשל, אחת שהיא יותר גבוהה ויותר רזה, על אחת כזו אומרים שהיא החזירה את נשמתה לבורא..."
"מה פירוש אומרים? מי אומר?"
"אנחנו אומרים, המומחים. הנה אתה למשל, גבר בעל חזות מרשימה וקומה נעלה, אם כי רזה. אתה, אם תמות, חס וחלילה, אז יאמרו שירדתָּ דּוּמָה. ואחד שעסק במסחר, היה חבר בגילדת הסוחרים לשעבר, עליו יאמרו שציווה לנו את החיים. ואם זה מישהו מהדרגים הנמוכים יותר, חצרן, למשל, או איכר, עליו אומרים התפגר או שבק חיים. אבל רמי המעלה ביותר, כשהם מתים - כרטיסנים ברכבת או מישהו מהממונים - אז עליהם אומרים ארז כי ימוט. כך בדיוק אומרים עליהם: 'ועל הממונה שלנו, שמעת, ארז כי ימוט'".
גם בסלנג נכללים ביטויים רבים לציון מותו של אדם. ביטויים אלה משקפים הומור שחור, דרך מקובלת להקהות את הרגשות השליליים כלפי המוות, לא פחות מלשון נקייה וביטויים עקיפים.
על אדם שנוא שמת יש האומרים "התפגר" (המשמש בדרך כלל למות בעלי חיים).
מקובל להוסיף לשמו של אדם שמת את הביטוי "זִכרונו לברכה" או "זכרו לברכה", ובראשי תיבות - ז"ל, אם כי בעבר היה מקובל להשתמש בביטוי זה גם על אנשים חיים[6]. בתלמוד הבבלי[7] מוזכר דין לומר ביטוי זה על אביו של אדם שמת, בנוסף לביטוי "הריני כפרת משכבו[8]".
כמו כן מוזכר הביטוי[9]: "זכר צדיק לברכה", ביטוי זה מקובל כיום להוסיף לשמות רבנים או מכובדים אחרים שמתו, בדרך כל בראשי התיבות זצ"ל. במשך הזמן נוצרו גרסאות נוספות של הביטוי, למשל: "זכר צדיק וקדוש לברכה" (זצוק"ל), "זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא" (זצוקללה"ה).
ביטוי נוסף המוצמד לשמותיהם של רבנים גדולים שנפטרו הוא: זכותו יגן עלינו (זי"ע), או זכותו יגן עלינו אמן (זיע"א)[ד]. ביטוי זה נובע מהאמונה שצדיק שעובר לעולם הבא יכול לשמש כמליץ-יושר בפני האל לבני קהילתו שנותרו מאחור. ראשי תיבות נוספים מסוג זה הם נבג"מ (נשמתו בגנזי מרומים) ונלב"ע (נלקח לבית עולמו)[10].
ביטויים אחרים שמקובל להוסיף לשמם של אנשים שמתו: "עליו השלום" (ע"ה), "המנוח", "מנוחתו עדן" (או: "נוּחוֹ עדן"), "ינוח בשלום על משכבו". אם המנוח נרצח בשל היותו יהודי, נהוג לומר (בעיקר כאשר רוצחו חי) "השם יקום דמו" (הי"ד).
נהוג לחתום על המצבות את ראשי התיבות תַּנְצְבָ"ה (תְּהִי נִשְׁמָתוֹ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים; לפי לשון הכתוב שמואל א כה כט: וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים).
כאשר מאזכרים ברצף שמות של כמה אנשים שאחדים מהם מתו ואחדים עודם בחיים, נוהגים להציב לאחר שמות החיים את ראשי התיבות "יבדל"א" (או "יבלחט"א", "יבל"א"), כביטוי של כבוד וברכה, לציון "ייבדל לחיים [ארוכים (וטובים) (אמן)]". לנשים מחליפים את הי' בת', בהתאם לאותיות אית"ן.
בעוד לשמותיהם של אנשים אהובים מוסיפים את הביטוי "זכרו לברכה", לשמותיהם של אנשים שנואים שמתו נהוג להוסיף את הביטוי "יִמח שְמו" (ימ"ש) או "יִמח שְמו וזכרו".
השימוש בביטוי[9] "שם רשעים יִרְקַב" (או שר"י), נדיר מאוד, ונעשה רק כאשר מדובר ברשע גמור, ובמיוחד כאשר מציינים פרט מאויביהם של עם ישראל. עם זאת, הכינויים הנ"ל מודבקים לעיתים גם לאנשים חיים[ה].
דוגמה בולטת שאפשר להשתמש על דמות במושג שר"י, הוא אדולף היטלר .
השפה העברית עשירה גם בביטויים לציון בית קברות. פרט לביטוי "בית קברות", מקובל הביטוי "בית החיים" לציון בתי קברות של יהודים, ביטוי שיש בו גם אמירה באשר לתחיית המתים וגם היפוך המשמעות השלילית של בית הקברות. כמו כן מקובל הביטוי "בית עלמין" (מלשון עולם), "בית עולם", ו"בית מועד לכל חי" (ספר איוב,פרק ל',פסוק כ"ג).
על מי שנקבר נהוג לומר "הובא למנוחת עולמים" או "הובא למנוחות". מקור הביטוי בתלמוד הבבלי[11], שבו נאמר: "בכו לאבלים ולא לאבדה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה".
התלמוד מבחין בין שנים עשר החודשים הראשונים לפטירת האב או האם, בהם יאמר הריני כפרת משכבו, לבין הזמן שלאחר מכן, בו יאמר זכרונו לברכה, וכן כתב השולחן ערוך, יורה דעה, סימן ר"מ, סעיף ט'
