Loading AI tools
זילות השואה הוא מושג שמשמעותו המעטה בערכה של השואה ועד זלזול מופגן בה, או אף הכחשתה[דרושה הבהרה].
למושג אין הגדרה אחידה והוא נמצא בשימוש מזדמן בשיח, באופן בו לעיתים מואשם בו צד מסוים, המכחיש האשמה זו. המושג עולה מדי פעם בשיח הציבורי בישראל בהקשר של ניצולן של הרגשות שמעוררת השואה לשם קידומן של מטרות שאינן בהכרח קשורות אליה ישירות.
מאז תחילת המאה ה-21 נהפכה זילות השואה לאמצעי נפוץ במסגרת גל האנטישמיות החדשה והפולמוס בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במסגרת זו נפוצה השוואה של ישראל ומעשיה ביהודה, שומרון ועזה לנאצים במטרה לעשות לה דה-לגיטימציה ודמוניזציה. השוואה זו נעשית בידי ארגונים פרו-פלסטינים ואנשי שמאל רדיקלי, כולל פעילי שמאל ישראליים.
זילות השואה היא עילה לתביעה משפטית במדינות רבות[דרושה הבהרה]. כך למשל: הצהרותיו של לאון דגרל פעיל נאצי, שזכה לחסינות בספרד, בנושא השואה הביאו לתביעה נגדו מצד ניצולת השואה ויולטה פרידמן. על אף שבתי המשפט המחוזיים בספרד היו לטובתו של דגרל, הוא הורשע לבסוף על ידי בית המשפט העליון הספרדי בזילות זכר הנספים בשואה, והוטל עליו קנס גבוה.
הכחשת השואה
ערך מורחב – הכחשת השואה
חלק מהותי מהאנטישמיות החדשה היא הכחשת השואה או ממדיה, יחד עם העללות עלילות נגד ישראל. לפיהם ישראל עושה שימוש בשואה למטרות השגת רווח פוליטי דרך מניפולציה והשפעה על דעת הקהל להצדקת קיומה וקיום הציונות; זאת תוך הצדקת היחס השלילי, שלילת זכויות לאומיות, וקיום רצח עם פלסטיני. פעמים רבות מושווים הפלסטינים ליהודים בתקופת גרמניה הנאצית, והישראלים לנאצים[1]. השוואות רווחות הן השוואת עזה לגטו ורשה והשוואת רייצ'ל קורי לאנה פרנק ופרימו לוי[2]. זאת תוך העלאת סבל הפלסטינים מעל לזו שעברו היהודים בשואה ושילוב אלמנטים של אנטישמיות נוצרית קלאסית לצורך השגת מטרה זו. לפי מנפרד גרסטנפלד המטרה הישירה בהאשמה הכוזבת את ישראל בביצוע פשעי מלחמה ורצח עם בפלסטינים היא הכרח קיומי שנועד "להלבין ולכבס את חטאי העבר של היבשת כמו גם את פגעי ההווה. עבור אחדים הפטנט הזה משמש ככלי לכסות על פשעי אבותיהם במובן הפשוט ביותר."[1]
האשמת הקורבן והציונות בנאציזם
באמצע המאה ה-20 הואשמו היהודים בהיטלריזם לאור סירובם להיטמע מתוך התעקשות לשמור על זהותם היהודית. בבריטניה הועלו האשמות כי היו אלו היהודים שגררו את בריטניה למלחמה מיותרת מול הנאצים, שכונתה "מלחמה יהודית". בנוסף במהלך המלחמה הואשמו היהודים בהיותם "גיס חמישי" ו"אויב זר" המקיים קשרים עם השוק השחור, מרגל וחתרני. היו אף שהאמינו כי בתקופה זו "היהודים ארגנו קונספירציה עולמית נגד בריטניה המסכנה והזקנה", שלפיה הציונים איחדו כוחות עם הסובייטים במטרה להוריד מכוחה של בריטניה. הנציב העליון הבריטי האחרון בפלשתינה, הגנרל סר אלן קנינגהם, אף תיאר במבט עמום מאוד את הציונות כ"תנועה לאומית כמו-נאצית" המלווה ב"פסיכולוגיה היהודית החריגה", שהפיקה משהו מעוות שאינו מגיב לשום טיפול רציונלי. התבטאות שהגיעה לאחר תגובה יהודית לרדיפת פעילי התנועה הציונית על ידי הבריטים והוצאתם להורג[2].
האשמת היהודים בנאציזם הופיעה בקרב דוברי הצד הערבי במהלך מלחמת העצמאות[3]. ג'ון באגוט גלאב השמרני, המפקד העליון הבריטי של הלגיון הערבי הירדני שלחם נגד ישראל בשנת 1948 טען כי יצירתה של ישראל נחשב לפשע בלתי נסלח. גלאב האמין כי סיבת רדיפת היהודים לאורך ההיסטוריה היה "אופיים הדוחה"; כי רוב היהודים הרוסים והמזרח אירופאים הם למעשה טורקים-כוזרים ללא שום קשר לאדמת ישראל המובטחת; שהיהודים באופיים אגרסיביים וקשי עורף; כי מנטליות ה"נקמה" של היהודים "הועברה מדור לדור בעקביות"; וכי עוד מימי התנ"ך היהודים המציאו את "רעיון הגזע העליון", שלפיו על דמם לא להזדהם בערבוב עם אחרים. לפי גלאב לא רק שהיהודים המציאו את רעיון "הגזע העליון" אלא כי התנהגותם כלפי הערבים נבעה ממה שהושרש בהם תחילה על ידי אכזריותו של היטלר. ב-1946 אף תיאר את הציונים כ"שכבת קנאות מזרח אירופאית עדכנית" וכמאמצים טכניקות נאציות של "תאוריות גזע, דם ואדמה, טרור חמוש, הטמעת שנאה לצעירים ותנועות נוער". כשהדור הצברי היהודי הצעיר בפלשתינה "קשה, צר, פנאטי ומריר כנוער ההיטלראי, שלפיו נקבע כמודל". ארנולד טוינבי בשנות החמישים פעל ללא הרף לתיאור הציונים כ"תלמידים של הנאצים" תוך התעלמות מפעולות הערבים להשמדת היהודים. כשלפי טוינבי האחרונים אף בחרו "לחקות חלק מהמעשים הרעים שהנאצים ביצעו בהם", וכשבטירוף צמא דם וללא התגרות רצחו וגירוש ערבים שקטים לחינם. כיום רעיונות אלו הפכו לנפוצים ופופולריים ביותר בבריטניה, כשהחל משנת 1967 השמאל החדש החל לתאר את המדיניות הציונית כלפי הערבים והפלסטינים כ"רצח עם", גישה שאומצה בקמפוסים החל מ-1970 על ידי הליברלים[2].
בתוך כך, מתקיימת תעמולה רחבה להשוואת מנהיגי מדינת ישראל, בעיקר אריאל שרון וכיום בנימין נתניהו, להיטלר והשוואה בין מגן-הדוד לצלב הקרס. עיתון אינדפנדנט הציג את אריאל שרון אוכל ילד פלסטיני, הקריקטורה זכתה לפרס "הקריקטורה הפוליטית של השנה, לשנת 2003" של אגודת הקריקטורות הפוליטיות בבריטניה. הקריקטורה האחרונה שהוצגה באותה הצורה בעיתונאות הבריטית הייתה של היטלר בשנות ה-30. בשנת 2002 העיתון היומי אתנוס היווני הציג את חיילי צה"ל לבושים כנאצים עם מגן דוד על קסדתם מחדירים סכינים לתוך גופות ערבים ואומרים: "אל תרגיש עצמך אשם, אחי. לא היינו באושוויץ ודכאו לסבול, אלא ללמוד." בשנת 2004 עיתון אל פאיס הציג איור בו שני אנשים מחליפים הערות על גדר הביטחון של ישראל; האישה אומרת: "החומה של שרון זהה לחומה של גטו ורשה." האיש עונה: "לא ניתן להשוות ביניהם. החומה של שרון הרבה יותר אפקטיבית." באפריל 2002 הוצג בpro-Pasok daily, Eleftherotypia קריקטורה תחת הכותרת: "השואה השנייה", בו הוצג חייל ישראלי שמן שמכוון אקדח על אישה ערביה דקה המרימה את ידה בכניעה, ותחתיה תמונתו המפורסמת של הילד בגטו ורשה מרים את ידיו. הכיתוב לקרוא: "מכונת המלחמה של שרון מנסה לבצע שואה נוספת, רצח עם חדש".[4]
חייל ישראלי כנאצי הטובח בפלסטינים בבורות מוות, כפי שנטבחו היהודים בתקופת השואה.
אישה המחזיקה בשלט המשווה בין הציונות לנאציזם, כגלגל מסתובב.
.png)
האשמות על שימוש בשואה ובאנטישמיות למטרות רווח פוליטי דרך מניפולציה והשפעה על דעת הקהל
אף על פי שהפעילות להקמתה של מדינת ישראל החלה הרבה לפני השואה, כשהשואה האטה את הפעילות הציונית, אחד מהשימושים העיקרים בהכחשת השואה היא בהתנגדות לקיומה של מדינת ישראל; בטענה כי השואה הומצאה על ידי הקורבנות על מנת לזכות באמפתיה ורמה מוסרית גבוהה. אחד מהטיעונים היא שהשואה פרי מכונת הייצור של התעמולה היהודית-הציונית, על מנת למלא את מוחם של הגויים בעולם ברגשות אשם, כך שלא יביעו מחאה נגד שדידת הציונים את הפלסטינים ממולדתם, באכזריות נוראית[5]. במשך לאותו רעיון ז'וזה סאראמאגו, למרות היותו אתאיסט, פרסם בשנת 2002 בעיתון אל פאיס מאמר בעל אלמנטים מובהקים של אנטישמיות נוצרית עתיקה:
"דוד הבלונדיני של פעם סוקר ממסוק את האדמות הפלסטיניות הכבושות ויורה טילים על חפים מפשע לא חמושים; דוד העדין של ימי קדם מחזיק בטנקים החזקים ביותר בעולם ומשטח ומפוצץ כל שנתקל בדרכו; דוד הלירי ששר לבת-שבע, התגלגל היום לדמות פושע מלחמה ענק בשם אריאל שרון. המשליך הודעה "הפיוטית" לפיה תחילה יש לגמור את הפלסטינים, על מנת לנהל מאוחר יותר משא ומתן עם מי שנשאר... משוכרים מנטאלית מהחלום המשיחי על ארץ ישראל השלמה, שלבסוף תשיג את החלומות המורחבים הקיצוניים ביותר של הציונות. מזוהמים מה'וודאות' המפלצתית המושרשת, שבעולם הקטסטרופלי והמגוחך הזה, קיים עם שנבחר על ידי אלוהים, וכתוצאה מכך [רואים] בכל פעולה גזענית כפייתית, פסיכולוגית ופתולוגית כמוצדקות. מחונכים ומאומנים תחת הרעיון שכל סבל שהושלך או מושלך או יושלך על כל אחד אחר ובמיוחד הפלסטינים תמיד יהיה נחות לזה שהם עצמם סבלו בשואה. היהודים שורטים באופן אין סופי את פצעיהם כדי לשמור עליהם מדממים ולהפוך אותם ללא ניתנים לריפוי, והם מראים אותו לעולם משל היו נס נישא ברמה. ישראל אוחזת בדברו הנורא של אלוהים בספר דברים: "הנקמה שלי ואפרע אותה". ישראל רוצה שכולנו נרגיש אשמים באופן ישיר ולא ישיר על זוועות השואה. ישראל רוצה שננטוש את האלמנט הכי קריטי בשיפוט שלנו ושנהפוך את עצמנו להד כנוע לרצונה... אה, כן, מעשי הטבח המזוויעים של אזרחים שנגרמים על ידי אותם "מחבלים מתאבדים"... מזוויעים, כן, ללא ספק; ראויים לגינוי, כן, ללא ספק, אבל לישראל יש עוד הרבה מה ללמוד אם היא איננה מסוגלת להבין את הסיבות שמביאות בן אדם להפוך את עצמו לפצצה."[6]
ממסדי הכנסייה הקתולית נמנעים באופן עקבי וגלוי מלהתערב בענייני ריבונות מדינתית ובפרט בוויכוחים לאומיים, כשהסכסוך הישראלי-פלסטיני יוצא מכלל זה. בשנת 1983 בוועדת ה-WCC בוואנקובר הוחלט והתבקש מנוצריי המערב להכיר בכך שרגשות האשם שיש להם כלפי היהודים עשויים להשפיע על עמדתם בנושא הסכסוך במזרח התיכון ואף להוביל לתמיכה בלתי-מסויגת במדינת ישראל. החלטה זו, מעבר לכך שגרמה לאפקט פסיכולוגי הפוך, שחררה נוצרים מערביים רבים מ"האשם" וההתגוננות על שאירע בתקופת מלחמת העולם השנייה, ואפשרה חלופה נוחה להיעלמות "תאולוגיית החילופין" והיעלמות תחושת העליונות על היהודים, שעם היעלמותם היה להם קשה להשלים: "נמצאה כעת דרך חדשה המשחררת מכובד הזיכרון ההיסטורי ובה בעת משפילה את היהודי: השפלת מדינת-היהודים. האי-צדק שנעשה לפלסטינים בידי היהודים מאפשר ולמעשה מחייב, את הנוצרי להשתחרר מעול יחסו המיוחד ליהודים ובו בזמן מציב את הנוצרי, תומך הפלסטינים והצדק, בעמדת יתרון מוסרי."[7]
השתקת ביקורת לפשעי מלחמה ישראלים נגד הפלסטינים בטיעון לאשמה באנטישמיות, על רקע רצח ילדים פלסטינים חפים מפשע.
השתקת ביקורת לפשעי מלחמה ישראלים נגד הפלסטינים בטיעון לאשמה באנטישמיות, על רקע ברית ואיחוד בין ישראל לנאציזם.
תוקפנות והתחמשות יהודית תוך השתקת ביקורת בטיעונים לאשמה באנטישמיות על רקע תמימות פלסטינית.
תמונה של אריאל שרון מוצג כנאצי.
אזכור השואה נוכח בשיח הציבורי בישראל מצד מגוון רחב של עמדות בדיון הציבורי ובהתאם האשמות בזילות השואה מופנות לכיוונים מגוונים.
כך למשל בתקופת תוכנית ההתנתקות האשים הרמטכ"ל דאז דן חלוץ בזילות השואה את המתנחלים שתלו שלטים עם הכתובת "לא נשכח ולא נסלח", שלצידה תמונה של חיילים מפנים תושבים[8]. יד ושם כינה שימוש של חרדים באחת מהפגנותיהם בסמלי השואה "זילות זכר השואה"[9].
- טריוויאליזציה של השואה
- האנטישמיות החדשה
- השוואת ישראל לגרמניה הנאצית (אנ')
- אריק בנדר, זילות השואה: יד אחת נלחמת ושר אחר מבזה, באתר nrg, 22 בנובמבר 2007
- זילות השואה מגיעה עד המזרח הרחוק(הקישור אינו פעיל), עכבר העיר
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
