זאב ויינר

זאב ויינר (נכתב גם וינר; 1908‏^[1] –‏ 18 בספטמבר 1994) היה מייסד רשת הדיור המוגן לקשישים "משען" ומנכ"ל במשך שנים רבות, עד לשנת 1985, גזבר וחבר מרכז במפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), וחבר מועצה בעיריית תל אביב.

יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: כתיבה עיתונאית לכל דבר, לא כתיבה אינצקלופדית.

זאב ויינר

זאב ויינר
לידה	1908 לודמיר, פולין
פטירה	18 בספטמבר 1994 (בגיל 86 בערך)
מדינה	ישראל
עיסוק	מייסד ומנכ"ל משען
מפלגה	מפא"י
חבר מועצת עיריית תל אביב

כרטיס ציר של זאב ויינר בוועידה הגלילית בווהלין 1929

כרטיס ציר של זאב ויינר לוועידת תרבות בפולין ב 1931

חייו

זאב (וולף) ויינר נולד בעיירה וולדימיר וולינסק (לודמיר בפי יהודיה) שבפולין, היום באוקראינה. אימו שרה קיימה אורח חיים יהודי דתי, אביו זינדל עסק במסחר זעיר והיה מראשוני הציונים בלודמיר. את לימודיו החל ב"חדר" אחר כך בבית ספר יהודי פולני ומשם לגימנסיה יהודית פולנית שבעיירה. בעקבות קרע אידאולוגי בינו לבין מנהל הגימנסיה, ד"ר פליך, שהיה יהודי מתבולל, החליט לעזוב, ואת לימודיו סיים בגימנסיה העברית בעיירה קובל הסמוכה. שם הצטרף לתנועת "השומר הצעיר". בתום לימודיו שב ללודמיר, בה הדריך צעירים בקן התנועה, ותוך זמן קצר עמד בראש הקן. הוא היה מעורב בפעולות ציוניות רבות, חבר ב"ליגה למען ארץ ישראל העובדת" ופעיל בהנהלת הקרן הקיימת לישראל. זאב ויינר אירח בקן התנועה את יצחק גרינבוים מראשי ההסתדרות הציונית העולמית. פעילותו התרחבה, הוא הקים את קן "השומר הצעיר" בעיירה הורדלץ ובעיירות נוספות בסביבת ווהלין: אורוחוב, רוביישוב ובלוצקי. היה ציר בוועידות שונות: בוועידה הגלילית של תנועת "החלוץ", בוועידה הארצית הרביעית של הסתדרות "תרבות" בפולין ב-1931, בה השתתף חיים נחמן ביאליק, ובוועידה השמינית של "השומר הצעיר" בורשה ב-1935.

בשנת 1929, בעקבות הטבח בחברון, כינס ויינר את בני העיירה אל הרחבה הגדולה שבפתח בית הכנסת המרכזי. שם, עם רב העיירה, קרא ליהודים לעלות לארץ ישראל. ויינר עזר בהשגת סרטיפיקטים לעלייה לחניכים רבים. בשנת 1935 נשא לאישה מדריכה בקן התנועה, טובה קובלסקה, שהייתה רעייתו ועזר כנגדו עד יום אחרון. למחרת נישואיהם יצאו השניים לארץ ישראל.

זאב ויינר ביחד עם טובה קובלסקה זכו לתעודות הוקרה על חלקם במפקד הציוני ובהתרמה של "השקל הציוני" לקראת הקונגרס הציוני ה-19, שהתקיים בלוצרן, שווייץ ב-1935.

לרגל עלותם לארץ ישראל, נטעה הסתדרות השומר הצעיר בווהלין שני עצים ביער הרצל על שמם. גם הוועד המאוחד לענייני הקק"ל בלודמיר נטע על שמם שני עצים ביער הרצל "לאות הצטיינות בעבודתם לטובת הקק"ל".

זאב וטובה ויינר המשיכו לשמור קשר עם חניכיהם. לימים יתרמו חניכיהם, שהשתקעו בארצות הברית, אמבולנס ל"משען".

משען שהיה לגולת הכותרת של עשייתו הציבורית של זאב ויינר במשך יובל שנים, משנת עלייתו ב-1935 ועד 1985.

לאחר שחיו זמן קצר בקיבוץ שריד עברו לתל אביב, וויינר החל לעבוד ב"קרן חוסר עבודה" של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל. בין השאר עזר לפועלים מובטלים. הוא סידר להם עבודה בכריית חול זיפזיף בחולות חולון. בתמורה הם קיבלו תלושים שהיו שווי כסף. זאב עזר לנזקקים לקבל מזון בחנות של ההסתדרות שנקראה: משען אספקה-עזרה לנזקקים ("כשיהיה לכם תחזירו..."). העזרה לנזקקים במסגרת ההסתדרות הפכה למפעל חייו של זאב ויינר.

משען

"כשמדברים על "משען" מדברים למעשה על זאב ויינר, וכשמדברים על ויינר מתכוונים בעיקר ל"משען"". (ישראל קיסר, בספר "ערבים זה בזה" אליהו אגרס). ב 1935 הצטרף זאב ויינר אל שורת המייסדים של "קרן חוסר עבודה" שראשיתה ב-1931, ועם הצטרפותו ב-1935 הייתה ל"משען". משען הוגדר עם ייסודו כ"זרוע לעזרה הדדית של ההסתדרות". משען או הקרן עסקו בעיקר במתן עזרה חומרית פרטנית לחברי ההסתדרות. ב-1936 היה בארץ ישראל משבר כלכלי והיו נזקקים ומובטלים רבים. עולים רבים נזקקו להלוואות לסידור ראשוני, לאחר עלייתם ארצה. מטרות הסיוע היו מגוונות: לריפוי, שכר דירה, מזון וכלי עבודה. הנזקק היה מגיע אל משרדי הקרן ומקבל סיוע. זאב ויינר פעל באופן שונה מזה של חבריו. הוא לא הסתפק בסיוע שניתן לאדם במשרדי משען. הוא יצא לפגוש את הפועלים בביתם. להתייסר עימם, לחוש בסבלם ובמחסורם ולהקשיב לבני המשפחה. שמא ניתן לעזור למי מהם או לנצל כוחות נוספים בתוך הבית. סבור היה שאין זו "גמילות חסד" או רחמים, אלא מהות החברות בארגון הסתדרותי, שבו כל אחד תורם כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. זאב ויינר החל גם לעסוק בגיוס תרומות, בזכרונותיו מעלה את עורכי "הארץ" שאליהם פנה וקיבל תרומה למשען. בינתיים גברו הצרכים, רוחות מלחמה נשבו בארץ, המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה, מאורעות דמים באפריל 1936 . תושבי יפו היהודים נאלצו לעזוב את בתיהם. צריך היה לשכן אותם. לצורך זה השתמשו בבתים ציבוריים באופן ארעי. משען הקים מפעלי אספקה שחילקו מוצרי יסוד, מטבחים זולים לפועלים, ואף דאג להזנת ילדים במועדונים ובקייטנות. ב-1936 החליטה ההסתדרות על "מיפדים" חברים יתרמו כסף לטובת מובטלים, או לטובת המשתכרים שכר נמוך. היה זה בן-גוריון שפרסם ב"דבר": "אנו ערבים איש לאחיו, והיום ערב למחרתו". בעקבות תל אביב קמו סניפים למשען בחיפה וירושלים ובאחדות מן המושבות הגדולות, גם בהם הוקמו קופות למתן הלוואות דחופות, לפתרון מיידי של בעיות. כך היה עד שהונהג ויצא לפועל באוקטובר 1938 המס האחיד של ההסתדרות, שממנו ניזונו שני מוסדות הגמל הגדולים ביותר שקמו להסתדרות העובדים בישראל מאז ועד היום הזה: קופת החולים הכללית ומשען. משען ריכז בתוכו גם שלוש קרנות נוספות: "קרן מציב" - עזרה ראשונה לאחר מוות במשפחה. בין השאר דאגה הקרן לנזקקים כסף לבניית מצבות ליקיריהם שנפטרו, "דור לדור" - לסיוע לחברי הסתדרות לעת זקנה ואחר כך גם קרן "נכות" - עזרה לבעלי מוגבלויות.

בסוף שנות השלושים גדל מספר הנזקקים ובד בבד, התרחב מפעל ההספקה של משען. תנובה, הקיבוצים והמשקים שלחו למשען תוצרת חקלאית במחירים מוזלים. אליהם הצטרפו גם מפעלים נוספים המשביר, עלית, עסיס, יצהר, בלו בנד ואחרים. הדי מלחמת העולם השנייה הגיעו לארץ, ופועלים רבים עזבו את ביתם והתגייסו לבריגדה היהודית. מספר המובטלים התגבר, משקי בית ובמיוחד ילדים סבלו מצוקה ומחסור. עם התמשך המלחמה החלו להגיע עולים חדשים, שנמלטו מזוועות אירופה. מפעל עליית הנוער שלח לארץ ילדים, חלקם יתומים, חולים וחסרי כל. למען הילדים האלה כונן משען בראשותו וביוזמתו של זאב ויינר את מוסדות הילדים, פנימיות חינוכיות בהן מצאו הילדים בית חם.

"משען" בנתה חמישה בתי ילדים: "אונים" ו"עלומים" בכפר סבא, "כרמית" בירושלים, "אורים" בקריית טבעון ו"בית אפל" בגן יבנה (על שם התורמים חוה ומקס אפל). הילדים יצאו מדי יום אל בתי הספר הרגילים שבמקום הימצאם ושבו לביתם בפנימיה עם תום הלימודים. הפנימיות ענו לצורכי השעה ולגילאי הילדים. "משען לכל גיל" כתב זאב ויינר. "עלומים" היה בראשית דרכו למעשה מספר "בתי עלומים" פזורים במושבות הוותיקות (היו אלה צריפים שהובאו אל המושבות למגורי פועלי קטיף בעונת התפוזים) שהוקמו על ידי אנשי חינוך מכפר הנוער בן שמן. ב 1942 קרן חוסר עבודה ומשען איחדו את ה"בתים" למבנה אחד בכפר-סבא, מבנה שהועבר בשנת 1951 לבעלותו וניהולו הבלבדי של מרכז משען. ב"עלומים" חיים 200 ילדים בני 7 עד 14. מוסדות הילדים והנוער שינו את יעודם בהתאם למצוקות הזמן. "אונים" למשל (שזאב ויינר הניח את אבן הפינה שלו כבר ב-1946 ) הפך ממוסד ל 190 ילדים בכיתות בי"ס יסודי, למוסד להכשרת נוער שוליים בוגר במקצועות קדם צבאיים. בשנת היובל למשען 1984 היו בו 400 מיטות. כדוגמת "אונים" הוסב גם יעודו של "אורים" שהוקם ב 1950, להכשרה קדם צבאית ל-200 נערים לפני גיוסם לצה"ל.מוסד "כרמית" ל-400 ילדים ונערים, נחנך ב-1960 קלט עם היווסדו ילדים חולי אסתמה בשל מיקומו בהרי ירושלים. אוויר ההרים היווה בימים אלו מזור לילדים החולים. בזמן אחר שוכנו במוסד "כרמית" ילדים מחוננים, מבתים קשי יום, שלמדו בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים.

160 ילדי גן רכים ואפילו עוללים שאימהותיהם חלו או נפטרו בלידתם, מצאו ב 1956 בית במשען ב"בית אפל" בגן יבנה. מוסד זה זכה להיקרא כך על-שם חוה ומקס אפל שתרמו את הקמתו במלואה. כל העת, עסק זאב ויינר גם בגיוס תרומות. בביתם הצנוע אירחו (על טשולנט של שבת) טובה וזאב ויינר אורחים מארצות הברית כמו גם את חווה ומקס אפל, השניים יצאו לסיור במוסדות הילדים של משען, ולאות הערכה למפעלו של משען בישראל תרמו את כספם להקמת בית הילדים הנושא את שמם בגן יבנה. זאב ויינר עמד בקשרי מכתבים, עם ראשיה של מגבית ההסתדרות בארצות הברית שתרומתה למשען הייתה משמעותית.

ב-1946 בהובלתו של ויינר, נתקבלה ההחלטה על הקמת בתי אבות לחברי ההסתדרות. הגשמתה של החלטה זו עמדה במרכז עשייתו במשך יובל שנים. המעבר של משען מן הטיפול הפרטני באדם הנזקק להקמת מוסדות לילדים ובמיוחד בהמשך הדרך גם לקשישים לא היה דבר מובן מאליו. המחשבה על זקנה ועל צורך בעזרה לחבר לאחר צאתו ממעגל העבודה נראתה למתנגדיו רחוקה, אך ויינר התעקש. על חזונו ראו בכתביו, למשל: "משען לכל גיל", 1980. את תמצית משנתו בדבר מסגרות החיים הדרושות לאדם המזדקן סיכם זאב ויינר בשנת 1974 במאמר בשם "קונצפט בהגשמתו". ארבע מסגרות החיים הן: א. מועדון הפנסיונרים, ב. בית אבות אידיבידואלי, ג. בית אבות קולקטיבי ו ד. בית אבות סיעודי. לתפיסתו: "תנאי לקיום ארבע המסגרות האלה הוא היותן ממוקמות במרכז קהילתי, בסביבה מאוכלסת, חיה ותוססת, ליד מוסדות קהילתיים אחרים, כמו מרכז מסחרי, בתי ילדים ונוער, מרכזי תרבות, בידור וספורט. מסגרות "משען" לא באות לבודד את הקשיש אלא להפך, לדאוג לכך שיוסיף לישכון בתוך עמו, במעגל שבו חי, שלמענו טרח ואותו טיפח במיטב שנותיו". 

מועדון הפנסיונרים נועד לאנשים שפרשו ממעגל העבודה. זאב ויינר: "המעבר מן 'המלאות' אל 'הריקנות', מן החיים העמלניים אל 'הלא כלום' כרוך בהרבה תסכולים, במצבי רוח, בדכדוך נפשי...הבדידות היא אויב מספר אחד של הפורש, והבטלה היא אויב שחומרתו אינה פחותה מזו של קודמו" המועדון יפיג את שתי הרעות. המועדון יהפוך להיות ביתו השני של האדם. "באווירה נעימה וחמימה ייערכו כאן מפגשי חברה, מסיבות וטיולים. במועדון פועלים חוגים שונים ומגוונים...הנפתחים גם לפי דרישותיהם והצעותיהם של באיו."

"במסגרת המועדון נוסף על האירועים החברתיים, זוכים החברים לעזרה בבעיות אישיות כמו:עיזבונות, ירושה, מיסים, ביטוח...שירותי עזרה בבית על ידי עובדים בשכר או מתנדבים"

את מועדון הפנסיונרים הראשון של משען שנקרא "ביתנו" חנך זאב ויינר ב-1958 ברחוב הס 19 בתל אביב. הוא שימש מודל לכל הבאים אחריו. משען הקימה 63 מועדוני פנסיונרים ליד מועצות מקומיות.

 בית-אבות אינדיבידואלי ("דיור מוגן") זאב ויינר: "מקובל לחשוב כי בעיות דיור הן בעיותיו הבלעדיות של הצעיר מקים המשפחה.. אך בעיות דיור שחומרתן אינה פחותה מציקות גם לאדם המבוגר.. קומה גבוהה ומספר רב של מדרגות, ריחוק ממרכז קניות ותחנת אוטובוס, ריחוק ממגורי הבנים.. חוסר אור ואוורור, העדר תנאים סניטריים ואחרים.. אלמנות.. בבית האבות האינדיבידואלי מעמיד משען לרשות דייריו יחידות דיור עצמאיות, סמוכות זו לזו, בבתי קומות עם מעליות כשבכל יחידה חדר מגורים מחולק לפינת מיטות וחדר קטן, מטבח ושירותים. חיי הזוג, או היחיד בדירה מתנהלים כרצונם, כהרגליהם, ללא התערבות מבחוץ. הפרט עורך את קניותיו.. ולרוב קובע לעצמו את לוח זמניו. אנו אחראיים לפעולות הניקיון והגינון, לשירותי בריאות לדיירים, (אחות מרפאה קבועה במקום) ולפעולות חברה ותרבות."

בית אבות קולקטיבי (פנימיות) זאב ויינר: "בית זה חייב להימצא בסמוך לקודמו מבחינה טריטוריאלית. קרבת המקום, קיצור הדרך, היינו הימצאותו של הבית הקולקטיבי במרחק פסיעות מספר מן הבית האינדיבידואלי יקצר גם את המעבר הנפשי ויפחית מחומרת המשבר. משבר הוא מנת חלקו של מי שיוצא מרשות אחת עצמאית, לרשות שנייה, שבה הוא נזקק לעזרת הזולת ולהשגחה יומיומית.. יש להדגיש שאל המוסד הקולקטיבי ניתן להגיע לא דרך המוסד האינדיבידואלי בלבד. אנשים שהיו בביתם עד שלא יכלו להוסיף ולשרת את עצמם, גם בפניהם פתוח מוסד זה.. כאן לכל זוג דיירים חדר נאה ומרווח עם יחידת שירותים. מטבח וחדר אוכל משותפים לכל, אולמי תרבות, ספריה, פינות משחק והאזנה, בית כנסת.. אין הזקן דואג עוד לסיפוק צרכיו החומריים, הכנת ארוחות על-פי דיאטה מותאמת, ניקיון החדרים והחצר, כביסה וגיהוץ, ענייני דואר, לכל אחראי המוסד. פה יש למרפאה המשוכללת תפקיד נכבד. יש במקום רופא קבוע, ישנם גם חדרי חולים למחלות אקוטיות הנתונים תחת פיקוח רפואי במשך כל שעות היממה."  בית אבות סיעודי זאב ויינר: "...זקנים חולים הם בעיה מכאיבה שהחברה הצעירה בישראל החלה רק לאחרונה לתת דעתה עליה. אין באפשרותם של בתי חולים להקצות מיטות לקשישים חולים במחלות זקנה ובמחלות ממושכות...במוסדותינו הקולקטיביים אין מקום לזקנים חולים... שנזדקנו וחלו בין כתלינו... אמרנו לעצמנו שחשוך מרפא אינו חשוך טיפול. וכך הגענו להקמת המוסד הסיעודי לשירותם של דיירי הבתים האינדיבידואליים והקולקטיביים שתשש כוחם והיו למרותקי מיטה... כאן שתי מחלקות: אחת גריאטרית-שיקומית ושנייה סיעודית. הראשונה מצוידת בכל אביזרי השיקום והריפוי, בשירותה רופאים מומחים לגיריאטריה, לפיזיותרפיה ולאורתופדיה, כשלימינם בתי החולים הכלליים של קופת-חולים.. במחלקה הסיעודית נתון הקשיש לטיפול יומיומי צמוד."  בית האבות בחולון: היה הראשון ובנייתו הושלמה בעיצומה של מלחמת העצמאות. בימי המלחמה שימש גם למפוני יישובי הדרום. 700 דיירים מצאו בו את ביתם כבית אבות קולקטיבי. מספר שנים אחר-כך ב-1960 נבנו לצידו 54 דירות מגורים זוגיות, זה היה הניסיון הראשון לבית אבות אינדיבידואלי. תזמורת צה"ל אימצה את בית האבות שבחולון וניגנה שם פעמים רבות.

בית אבות ברמת אפעל: בנייתו החלה ב-1963. ראשיתו הייתה בתוכנית לקיבוץ עירוני על שטח אדמה בן 1,500 דונם ליד כפר אז"ר, וכשהתוכנית להקמת קיבוץ נתבטלה, מרכז משען בראשותו של זאב ויינר קיבל על עצמו לבנות על השטח בתי אבות. בהקמתו קלט 1,100 דיירים בבית אבות משולב, שמכיל דירות אינדיבידואליות וגם מגורים קולקטיביים. זאב ויינר כתב: היתרונות של מוסד גדול ברורים. מוסד גדול זול יותר מבחינה תקציבית. די בשומר-לילה אחד או שניים, כך גם באחות-לילה ורופא אחד בלבד. גם מבחינת אספקה ושירותים אחרים הדבר קל יותר. כשבונים מרפאה עם ציוד ומכשור רפואי יקר ומתקדם, ברור שאם המכשיר איננו מנוצל כראוי כל שעות היממה – זהו בזבוז יקר... ועוד יותר מכך, כשהציבור גדול ניתן לגבש חוגים חברתיים מגוונים, לקיים תוכניות תרבות עשירות ומופעים בשפות שונות, שיעורי גמרא למעוניינים... אנשים יכולים לברור חברים על פי נטיות לבם ושיוכם וכן הלאה.

בית אבות "כרמל" בחיפה: ההזדמנות להקמתו הגיעה בתחילת שנות ה-60 כשהפנסיון של ד"ר בודנהיימר, בשכונת אחוזה הועמד למכירה. הבית הטובל ביער בן 40 דונם על הכרמל נרכש על ידי משען. זהו בית האבות הראשון שלא נבנה על ידי משען. הוא הפך לבית אבות קולקטיבי ל-250 קשישים.

בית-אבות בקטמון, ירושלים: בשנת 1956 שוכנו 70 דיירים קשישים בקומת-קרקע של 12 בתים משותפים, שבקומותיהם העליונות גרה אוכלוסייה רגילה. זאת הייתה ההתחלה. מאוחר יותר נרכשו עוד 64 דירות צמודות קרקע, כשכל דירה נחצתה לשתי דירות ל-100 דיירים נוספים. דיירי משען הקשישים ניהלו את חייהם באופן עצמאי, השותפות ביניהם הייתה באולם משותף לפעולות תרבות, כמו כן היה להם מעין אב-בית ואחות קבועה שדאגו לקשר שלהם עם קופ"ח, דואר, בנק ועוד. על הדירות האינדיבידואליות צריך היה להוסיף גם בית אבות קולקטיבי. תמורת הסכמתו של משען לבנות שני גני-ילדים ובית-כנסת קיבל משען קרקע לבנית בית-אבות קולקטיבי ל-280 דיירים.

בית האבות בגבעתיים: נחנך ב 1981, כלל שלושה מגדלים, שניים מהם במסגרת קולקטיבית ואחד למגורים אידיבידואליים. ההתחלה הייתה כשראש עיריית גבעתיים ביקש להעביר לידי משען את מוסד "שלווה" שאכלס זקנים ונכים בחמישים דירות. בתמורה קיבל משען שטח אדמה שעליו נבנה בית-אבות קולקטיבי ל-400 נפש, ובית אבות אינדיבידואלי ל-100 נפשות. הבניינים בנויים בתוך גן ציבורי רחב ידיים בלב ליבה של גבעתיים.

בית-האבות ברמת אביב (רחוב פיכמן) תל אביב: בשנות השישים הציע מרדכי נמיר, ראש העיר תל אביב למשען לרכוש שלושה בניינים רבי קומות ששמשו כהוסטלים. הבתים הפכו לבית-אבות אינדיבידואלי ל 300 דיירים.

בית-האבות ברמת אביב (ברודצקי) תל אביב: כיוון שעל-יד ההוסטלים שרכש משען לא היה שטח גדול דיו להקמת בית אבות קולקטיבי, רכש משען בקרבת מקום שטח של 7,5 דונם עליו נבנה בית-אבות קולקטיבי ל-400 איש בליבו של גן ציבורי, קרוב לאוניברסיטה, לקניון ענק ולקווי אוטובוסים רבים.

בית-האבות הסיעודי ברעננה: החרפת הבעיה של החולים במחלות זקנה ובמחלות ממושכות גרמה לחילוקי-דעות בין משען לבין קופת החולים. אנשי משען היו בדעה, כי הבעיה רפואית, ולכן חובתה של קופת החולים היא לדאוג לפתרונה. ואמנם קופת החולים הקימה 3 מוסדות שיקומיים (בית חולים לוינשטיין, בית רבקה ובית הרצפלד). אולם כאשר אין אפשרות לשקם את הקשיש החולה, לא היה שום מוסד שבו יקבל הקשיש טיפול סיעודי, ולכן היו מחזירים אותו הביתה או מעבירים אותו למוסדות פרטיים של נכים. את ההחלטה להקים בית אבות סיעודי (להבדיל משיקומי) קיבל זאב ויינר שהיה חבר גם בהנהלת קופת החולים, ויכול היה לקשור את בית האבות הסיעודי של משען עם בית לוינשטיין השיקומי של קופת חולים. משען החליט, איפוא, להקים בית-אבות סיעודי בקרבת בית החולים השיקומי בית לוינשטיין. בית האבות הסיעודי של משען ברעננה נחנך ב-1976 על שטח של 12 דונם, ובו 400 מיטות. 100 מיטות משוריינות לקופת החולים ו-300 מיטות לקשישים סיעודיים כרוניים מבתי האבות של משען. בבית לוינשטיין שוריינו 10 מיטות לשיקום קשישים ממוסדות משען.

בית-האבות ע"ש זאב ויינר בנאות אפקה: עיריית תל אביב הקצתה שטח רחב ידיים להקמת המוסד, בהערכה למשען ובהוקרה מיוחדת לאיש שבנה את משען ובד בבד תרם גם רבות במישור המוניציפלי. ויינר היה מעורב בתכנון המוסד, הניח את אבן הפינה והבית נושא את שמו.

בסוף יובל שנותיו של ויינר במשען היו במוסדותיו 1360 מיטות לילדים, 4200 מיטות לקשישים ו-63 מועדוני פנסיונרים ליד מועצות הפועלים ברחבי הארץ. זאב ויינר עמד בראש משען עד שנת 1985.

ההסתדרות הכללית

זאב ויינר היה חבר בוועד הפועל של ההסתדרות ובכל ההנהלות של מוסדותיו. במיוחד פעל בהנהלת הקואופ, היה חבר הוועד המפקח של קופת חולים הכללית, ובהנהלות סולל בונה, כור ועוד. היה חבר במועצת פועלי תל אביב-יפו. זאב ויינר יזם ופעל גם בקרנות ההסתדרותיות הנוספות שהיו קשורות במשען (קרן דור לדור, קרן מציב, משען לעולה, קרן לשיכון ליוצאי מעברות, קרן משקי עזר, קרן לוותיקי התנועה ולאמנים, פטור בול, קרן לשיקום נפגעי עבודה, קרן הלוואות לשוטרים ולסוהרים ואחרות).

עיריית תל אביב

זאב ויינר היה חבר בהנהלת עיריית תל אביב וחבר מועצה מימי כהונתו של ראש העיר מרדכי נמיר (המועצה התשיעית) ועד סוף ימי תקופת כהונתו של ראש העיר שלמה להט. הוא היה חבר בוועדות רבות כגון ועדת הכספים, שיכון ובניין, רווחה, חברה והאגף ליפו והשכונות שזאב ויינר עמד שנים רבות בראשו.

מפא"י

זאב ויינר היה חבר מרכז מפא"י, גזבר, חבר "הגוש" בראשות שרגא נצר וחבר ועדת המינויים, "הוועדה המסדרת" של מפא"י. הוא היה מקורב לדוד בן-גוריון והיה אחד האנשים שניסו לשכנע את בן-גוריון לחזור משדה בוקר לתל אביב לאחר שהתפטר.

המוסד לביטוח לאומי

30 שנה כיהן זאב ויינר במועצת הביטוח הלאומי היה חבר בוועדת השופט קלמן יעקב מן, שקבעה קריטריונים לקבלת דמי ביטוח לאומי לקשישים סיעודיים. עד היום, נשענים עקרונות הסיעוד בישראל על המלצות הוועדה לביטוח הלאומי.

פרישתו

כאשר פרש זאב ויינר ממשען, הוחלט לקרוא לבית האבות אשר נבנה אז על שמו - משען נאות אפקה על שם זאב ויינר.

בית האבות על שם זאב ויינר

זאב ויינר הקדיש את חייו לעבודה הציבורית, למען נזקקים ולמען המפעל הציוני. בשנת 1986 הוא הוכתר כיקיר העיר תל אביב. מלבד בית האבות בנאות אפקה הנקרא על שמו, נקרא על שמו לאחר פטירתו גם רחוב בתל אביב-יפו.

לזאב וטובה ויינר נולדו שתי בנות, דליה ליכטנשטיין ויינר וזיוה פלוק ויינר.

צילום של שלט הרחוב על שמו של זאב ויינר

כתבים נבחרים

• הדאגה לזקנים בעולם ובישראל, זאב ויינר, הוצאת מרכז משען 1965
• משען לכל עת, זאב ויינר, הוצאת מרכז משען תל אביב 1968
• משען לכל עת ולכל גיל, זאב ויינר, הוצאת מרכז משען 1980
• לא די במרכזים גריאטריים, ויינר, זאב, ידיעון - האגודה הישראלית לגרונטולוגיה/Bulletin (Israel Gerontological Society) (1983)57/58 22-26.
• קונצפט בהגשמתו, ויינר, ז., Gerontology / גרונטולוגיה, (1975) 3, 52-56.
• בתי-אבות - לנו ולבנינו אחרינו, ויינר, ז., האגודה הישראלית לגרונטולוגיה/ Bulletin (Israel Gerontological Society) (1986) 65, 14-20.
• הפאראדוקס של הדמוגרפיה, זאב ויינר, "הארץ" 62 באפריל 1979.
• מתי יוחק חוק ביטוח סיעוד לעת זקנה, זאב ויינר, "דבר" 14 באוקטובר 1982.
• לאט לכם בכסף הזה, זאב ויינר, "דבר" 3 במאי 1983.
• לא די במרכזים גריאטריים, זאב ויינר, "דבר" 20 בנובמבר 1983.
• קרן הסיעוד סגורה, זאב ויינר, "דבר" 13 במרץ 1984.
• מרכזים גריאטריים - צו השעה, זאב ויינר, "דבר" 11 במאי 1986.

לקריאה נוספת

• ערבים זה בזה סיפורו של "משען", אליהו אגרס, הוצאת המרכז לתרבות ולחינוך-מרכז "משען"-ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל, 1989
• בנתיבי מעשה, יצחק עילם, עמודים 171 – 177, הוצאת עם עובד תרבות וחינוך, 1974
• בשולי דברים, ישעיהו אברך, עמודים 150 - 151, הוצאת דביר, 1991
• פנקס לודמיר, ועד ארגון יוצאי לודמיר וועדת הספר, עמודים 199 214-209 561–576, ארגון יוצאי לודמיר בישראל, 1962
• "משען" פעולות ומעשים, יוסף אוליצקי, הוצאת מרכז משען 1956
• "משען" בשנת תשמ"ג 3–1982 הוצאת מרכז משען 1982
• שישים שנות משען: ציוני דרך, אסתר יקוביץ, ידיעון - האגודה הישראלית לגרונטולוגיה/ Bulletin (Israel Gerontological Society) (1992) 83, 9-12.
• האם החברה הישראלית ערוכה לטיפול בקשישים, פרופ' שמעון שטרית, הוצאת ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל, משען. תשמ"ח 1988
• ויינר: האיש שדאג לרווחת הנזקקים, שמעון סאמט, "הארץ" 6 באוגוסט 1986.
• שרגא נצר סיפור חיים, אהוד בן עזר, עמודים 111, 131, 187, הוצאת עידנים/ ידיעות אחרונות, תל אביב 1990
• דליה - נתיב חיים, עמודים 44–50 הוצאת המשפחה 1981
• תל אביב שלך, מועמדי המערך לעיריית תל אביב יפו, הוצאת המערך לאחדות פועלי ארץ-ישראל-מחוז ת"א 1965
• יקירי תל אביב יפו תשמ"ו, עיריית תל אביב יפו, הוצאת עמיקם 1986

הערות שוליים

1. נראה כי נולד בראש השנה 1910, אך ייתכן שהיה זה בשנת 1909 או 1908, ביומנו האישי כתב: "לא הייתה לי תעודת לידה אף פעם, כי בתקופה ההיא רשמו את ילדי היהודים רק אצל רב העיירה, וכשפרצה שרפה בעיר הכל נשרף יחד עם ביתו של הרב. כמעט כל שנה היו פורצות דליקות בעיירות. דליקות שהיו מכלות את צריפי העץ על גגות הקש שלהם. גם ליתר הילדים במשפחתנו ובמשפחות אחרות לא היו תעודות לידה. את הילדים קיבלו לבית הספר בהסתמך על גילם כפי שמסרו ההורים."