Loading AI tools
ועידה נאצית בה תואם אופן ביצועו של "הפתרון הסופי" מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ועידת ואנזה (בגרמנית: Wannseekonferenz) הייתה התכנסות של נציגים מכל משרדי הממשל הנאצי, שהתקיימה ב-20 בינואר 1942 ב"וילה ואנזה" שברחוב "אם גרוסן ואנזה" שבפרבר ואנזה שבברלין. הישיבה נערכה על מנת לבסס את מעמד האס אס בארגון הפתרון הסופי – התוכנית להשמדת יהודי אירופה, תוך תיאום בין כל זרועות הממשל הנאצי[1].
 | |
| וילה ואנזה (2016) | |
| מיקום |
Villa Marlier  |
|---|---|
| עיר | ואנזה, ברלין |
| מדינה |
 גרמניה הנאצית |
| תאריכים |
20 בינואר 1942 |
| עילה | "הפתרון הסופי (בגרמנית: Endlösung) של הבעיה היהודית" |
| תוצאה |
|
| יושב ראש | ריינהרד היידריך |
| משתתפים | |
| נציגים מכל משרדי הממשל הנאצי | |
|
(למפת ברלין רגילה)   וילה ואנזה | |
  | |
השמדת יהודים על ידי הנאצים התבצעה כבר קודם לוועידת ואנזה. עם פלישת גרמניה לברית המועצות במבצע ברברוסה התבצע רצח המוני של יהודים על ידי עוצבות המבצע המיוחדות (איינזצגרופן) של המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA) שבראשו עמד ריינהרד היידריך.
ב-31 ביולי 1941 הגיש היידריך להרמן גרינג מסמך לחתימה. במסמך, שלא ברור אם נכתב ביוזמת היידריך ואושר על ידי גרינג או שהיידריך הכינו לבקשת גרינג, מונה היידריך לאחראי על ביצוע 'הפתרון הסופי לבעיית כל יהודי אירופה'[2]. היידריך השתמש במסמך החתום בתכתובת עם שאר המשרדים בממשל הנאצי לצורך לגיטימציה של מעשי הרצח שבוצעו על ידי היחידות שבפיקודו, ולהדגשת תפקידו כאחראי על ביצוע הפתרון הסופי. עותק מהמסמך נשלח יחד עם ההזמנות לוועידת ואנזה, ואחריה הם הופצו לכל הרמות הפיקודיות של ה-אס אס.
ב-29 בנובמבר 1941 שלח היידריך באמצעות מחלקה IV B 4 באס אס (המחלקה שטיפלה ביהודים ובראשה עמד אדולף אייכמן) הזמנה לוועידה בנושא הפתרון הסופי לקבוצה של אישים באס אס, במפלגה הנאצית ובמשרדים השונים הקשורים לנושא. הוועידה נקבעה תחילה ל-9 בדצמבר 1941 ואחר כך הוזזה ל-20 בינואר 1942. היידריך היה מעוניין באווירה שתקל עליו לקבל החלטות, ובחר לפיכך בבית ההארחה המפואר שבווילה ואנזה. האורחים הוזמנו קודם לארוחת בוקר בשעה 9, והדיונים עצמם נקבעו לשעה 12.
.JPG)
על פי הזמנתו של היידריך, התכנסו ארבעה עשר נציגים בכירים מה-אס אס, מהמפלגה הנאצית, וממשרדי ממשלה שונים. הנושא היה "הפתרון הסופי של הבעיה היהודית". המשתתפים היו בכירים בדרג הביצועי-מנהלי. הם לא היו מקבלי ההחלטות או ראשי המדינה הגרמנית. ההחלטה על ביצוע הפתרון הסופי כבר התקבלה, והדיון נועד לתאם דרכי ביצוע. היידריך רצה להשיג שתי מטרות בוועידה: לקבל הכרה במעמדו כאחראי ראשי בנושא גירוש יהודי אירופה (קרי, השמדתם) ובנוסף, לשתף את משרדי הממשלה והמפלגה בביצוע הרצח המתוכנן. המשתתפים הבטיחו את שיתוף הפעולה המלא של המשרדים והמחלקות שעמדו בראשם. בעשותם כך, הפכו את כל הנהגת המשטר לשותפה לפשע.
המשתתפים דנו בנושאים מיוחדים בלבד, והחשוב שבהם היה השאלה סביב גירושם של "בני התערובת". בני תערובת הוגדרו כאנשים להם הורה לא-יהודי והורה יהודי או סב יהודי, וכן כבני זוג שאחד מהם לא-יהודי. לא נתקבלה החלטה בנושא, והוא נדחה לכינוסים עתידיים.
כחלק מההכנה של הוועידה, ערך אדולף אייכמן רשימה של מספר כל היהודים במדינות אירופה השונות (אשר חלקן היו חלק משטח הכיבוש הנאצי). הרשימה כללה שני סוגי מדינות: סוג A - מדינות תחת שלטון הרייך, וסוג B - מדינות שותפות או יריבות לרייך.
| מדינה | הערות | מספר היהודים |
|---|---|---|
| מדינות A | ||
| גרמניה | גבולות מקוריים | 131,800 |
| אוסטמארק | אוסטריה- המחוז שנכבש על ידי הרייך | 43,700 |
| פולין | טריטוריות מזרחיות שסופחו על ידי הרייך | 420,000 |
| פולין | טריטוריות בשליטת הגנרלגוברנמן - שלטון חסות | 2,284,000 |
| ביאליסטוק | מחוז מזרח פולני בניהול אדמיניסטרטיבי אזרחי | 400,000 |
| בוהמיה ומורביה | השלטון הצבאי באזורים צ'כיים | 74,200 |
| אסטוניה | "נקייה מיהודים" | |
| לטביה | 3,500 | |
| ליטא | 34,000 | |
| בלגיה | 43,000 | |
| דנמרק | 5,600 | |
| צרפת | אזורים כבושים | 165,000 |
| צרפת | אזורים לא כבושים | 700,000[3] |
| יוון | 69,600 | |
| הולנד | 160,800 | |
| נורווגיה | 1,300 | |
| מדינות B | ||
| בולגריה | 48,000 | |
| בריטניה | 330,000 | |
| פינלנד | 2,300 | |
| אירלנד | 4,000 | |
| איטליה | כולל סרדיניה | 58,000 |
| אלבניה | 200 | |
| קרואטיה | 40,000 | |
| פורטוגל | 3,000 | |
| רומניה | כולל בסרביה | 342,000 |
| שוודיה | 8,000 | |
| שווייץ | 18,000 | |
| סרביה | 10,000 | |
| סלובקיה | 88,000 | |
| ספרד | 6,000 | |
| טורקיה | חלק אירופאי | 55,500 |
| הונגריה | 742,800 | |
| ברית המועצות | כולל חלקים | 5,000,000 |
| בלארוס | לא כולל ביאליסטוק (חלק מברית המועצות) | 446,484 |
| אוקראינה | (חלק מברית המועצות) | 2,994,684 |
סך הכל 11,000,000.
ניתן גם להשוות את המספרים למסמך קורהר.
עוד צוין בפרוטוקול כי החלוקה המקצועית של היהודים היושבים בתחום האירופי של ברית המועצות הייתה כלהלן, לערך :
אדולף אייכמן ערך את פרוטוקול הישיבה, ועל פיו היידריך אמר למשתתפים כי על בסיס "אישור קודם" שניתן על ידי היטלר, יש להתחיל מיד בגירוש כל יהודי אירופה למזרח אירופה. הפרוטוקול אינו מדבר בגלוי על השמדה אלא על "עבודת כפייה שבה, יש לקוות, ימותו הרוב", אבל רומז שאסור להשאיר בחיים את הנותרים משום שיהוו גרעין להתחדשות. הפרוטוקול שוכפל לכל המשתתפים, והם השמידו את העותקים שבידיהם לקראת סוף המלחמה. אף על פי כן נמצא עותק בארכיון משרד החוץ בשנת 1947, משום שבעליו מרטין לותר היה כלוא בסוף המלחמה (ראו להלן).
הוועידה הייתה דיון משותף מוקדם בין כל הגורמים לגבי התוכנית לפתרון הסופי למען תיאום קווי הפעולה. האחריות העליונה נמצאת בידי הימלר.
היידריך סקר בקצרה את המדיניות הנאצית עד אז: המרכיבים העיקריים היו דחיקת היהודים מתחומי החיים ומרחב המחיה של העם הגרמני. לביצוע שאיפות אלו הוחשה ההגירה של היהודים מהרייך. לשם כך הוקמה ב-1939 הלשכה המרכזית להגירת יהודים על ידי גרינג בפיקוד היידריך שתפקידיה להכין, לכוון ולהחיש את ההגירה. המשימה נועדה לטהר מיהודים את מרחב המחיה על בסיס חוקי. המגרעות היו ברורות, אך בהיעדר אלטרנטיבות השלימו עמן.
הוצגו הבעיות הטכניות שבפעולות ההגירה: קשיים כספיים, חוסר מקום באוניות וצמצום קבלת יהודים של מדינות שונות. הוצגו מספרי המהגרים היהודים שעזבו (סך הכל 537,000). נאמר שמימון ההגירה נעשה על ידי יהודים או הארגונים הפוליטיים שלהם, והדבר פורט. כמו כן נאמר שהימלר אסר את ההגירה היהודית לאור הסכנות שבכך בימי מלחמה, והאפשרויות במזרח.
הצגת הפתרון החדש במקום ההגירה - פינוי היהודים למזרח (זהו למעשה שם קוד להשמדה), "לאחר הסכמה מוקדמת מתאימה של הפיהרר". מדובר על 11 מיליון יהודים בארצותיהם השונות ומצורפת סקירה מספרית לפי ארצות, כולל ארצות שטרם נכבשו על ידי הנאצים. יש לגייס את היהודים לעבודה במזרח. במהלך העבודה יתרחש "תהליך התמעטות טבעי" שבסופו יישארו החזקים, שלהם "יינתן טיפול מתאים". "תוך כדי הביצוע המעשי של הפתרון הסופי, אירופה תיסרק ממערב למזרח. יש להתחיל בשטח הרייך". היהודים יפונו ברכבות לגטאות-מעבר, ומשם למזרח.
בסיכומו, ס"ס אוברגרופנפיהרר היידריך, הרחיב רבות את חוג האנשים הבא בחשבון. הכוונה היא לא לפנות יהודים בגיל 65 ומעלה, אלא להעבירם לגיטו זקנים המיועד לכך – טרזיינשטט (Theresienstadt). מלבד גילאים אלה – מכלל 280,000 היהודים הנמצאים ברייך הישן ובאוסטמארק ב-31.10.1941, כ-30% הם בני 65 ומעלה – יתקבלו בגטאות היהודיים לזקנים גם יהודים נכי מלחמה בעלי נכות גבוהה ויהודים בעלי אותות הצטיינות במלחמה (EK I (צלב הברזל דרגה I)), שכן יהודים בעלי אותות הצטיינות היו "חסינים" מפינוי מכח חוקי נירנברג, עד אותה עת.
חוקי נירנברג ישמשו חלקית כבסיס לתהליך הפתרון הסופי, אך יש לפתור את שאלת נישואי התערובת ובני התערובת. מרבית בני התערובת מדרגה ראשונה ייחשבו כיהודים, ויטופלו בהתאם. השאר יעוקרו ולאחר מכן יהיו חופשיים מהגבלות. פינוי יהודים המועסקים במפעלים החיוניים למאמץ המלחמתי הוא בלתי אפשרי כל עוד אין להם תחליף, כך שהוא לא יתבצע. נאמר שהגנרלגוברנמן (הממשל הנאצי בפולין הכבושה) רוצה שהפתרון הסופי יתחיל שם ובמהירות גדולה, מכמה נימוקים - אין בעיית הובלה, רוב היהודים אינם מתאימים לעבודה, היהודים הם סכנה בתור נושאי מגפות, היהודים גורמים לנזק כלכלי (על ידי מסחרם בשוק השחור).
ב-31 בינואר 1942 שלח אדולף אייכמן מכתבים דחופים לכל דרגי הפיקוד של המשטרה, המשטרה החשאית ושירות הביטחון (SD), ובהם הוראות להכין את גירוש יהודי גרמניה, אוסטריה והשטחים הכבושים בצ'כיה. אייכמן פירט בדקדקנות את סוגי האנשים שיש לגרש, ואלו מקרים נחשבים יוצאי דופן. עם ביצוע הוראות אלו המבוססות על הדיונים שהתנהלו בוועידת ואנזה, החל הגירוש השיטתי והשמדתם של יהודי אירופה.
בראשיתם שימשו מחנות הריכוז למעצרם של מתנגדי המשטר הנאצי, ועמם יהודים רבים, שנאסרו במסגרת המדיניות הנאצית האנטי-יהודית. עם פרוץ המלחמה הוקמו מחנות ריכוז נוספים, ובהם נכלאו מיליוני יהודים. בפולין הוקמו 300 מחנות עבודה ליהודים בלבד, במטרה לנצל את כוח עבודתם ועל מנת להחיש את מותם. קצת לפני הוועידה הוקם מחנה ההשמדה הראשון ואחריו הוקמו חמישה מחנות נוספים - כולם על אדמת פולין וכולם מיועדים להשמדה תעשייתית של בני אדם.
החל מאביב 1941 החלו הנאצים בחיסול הגטאות, ויושביהם היהודים נשלחו למחנות ריכוז או למחנות השמדה. חיסול הגטאות נעשה באמצעות "אקציה", קרי, פעולה שהגרמנים היו נוקטים בגטו לריכוז תושבי רובע כלשהו או קבוצת גיל אקראית, ושליחתם להשמדה ללא הודעה מוקדמת. באמצע 1942 קיבל החיסול קידום רציני והפך לפעולה מרוכזת בשם "מבצע ריינהרד". כך חיסלו הגרמנים את רוב גטאות פולין, ועד 1943 חוסלו כמעט כל הגטאות באירופה.
עד ועידת ואנזה היה מצבם של יהודי מערב אירופה טוב מזה של יהודי מזרח אירופה. רובם לא כונסו לגטאות, אם כי נערך רישום מדויק של מיקומם לצורך גירוש בעתיד. מעטים בלבד גויסו לעבודות כפייה. בקיץ 1942, בהתאם להחלטות ועידת ואנזה, גורשו יהודי מערב אירופה אף הם למזרח היבשת להשמדה.
ב-26 במרץ וב-27 באוקטובר 1942 התקיימו החלקים השני והשלישי של "ועידת ואנזה", בהם דנו הנאצים שוב ביחס לנישואים בין יהודים לבין בני הגזע הארי וכן לצאצאיהם של הנשואים, בני המוצא ה"מעורב" (Mischlinge). ההצעות כללו גירוש למזרח ועיקור בכפייה. לבסוף לא התקבלה החלטה מחשש שכל אחת מהאפשרויות שנידונו תפגע בקרוביהם הגרמניים הרבים של "בני התערובת".
.jpg)
.jpg)
אגם ואן הגדול (Grosser Wannsee) שלחופו שוכנת הווילה בה נערכה הוועידה, נמצא דרומית מערבית לברלין. האגם משמש עד היום את הברלינאים כאתר נופש וספורט. על שפת האגם לאורך הרחוב הנושא את שמו נבנו על ידי עשירי העיר ווילות ששמשו בעיקר לסופי שבוע.
הווילה והגן נבנו בשנים 1915-1914 עבור איש העסקים ארנסט מרליה. בשנת 1921 מרליה מכר את האחוזה לפרידריך מינו, מנכ"ל הקונצרן התעשייתי סטינס. בשנת 1923, שנת משבר קשה (אינפלציה, כיבוש חבל הרוהר על ידי הצרפתים), הציע מינו למטכ"ל הגרמני שיתוף פעולה כשר בממשלה בעלת אופי רודני שתחליף את רפובליקת ויימר. פגישות חשאיות עם הקושרים התקיימו בווילה ואנזה.
בין השנים 1924–1938, כחבר בדירקטוריון של מפעלי הגז של ברלין מעל מינו בהיקף של 12 מיליון מרקים. הוא נאסר בשל כך בשנת 1940, ובזמן המאסר מכר את האחוזה ל"קרן נורדהאב" שניהלה את הנכסים של שרות הביטחון של האס אס, ה-אס דה.
משנת 1939 ה-אס דה (SD) התמזג עם הגסטפו על מנת ליצור את "המשרד הראשי לביטחון הרייך" (RSHA). מנהיגי ה-אס דה והגסטפו היו מעתה הבעלים החדשים של הווילה והם הפכו אותה לבית הארחה[4], קזינו ומשכן לוועידות. בשנים 1940–1943 טיפלו בגנים עובדי כפייה יהודים, עד אשר ב-27 בפברואר 1943 גורשו לאושוויץ.
הווילה שימשה כבית הארחה ל-SD עד 1945. בסוף המלחמה שימש הבניין תחילה את הצבא האדום ואחר כך את הצבא האמריקני. תקופה מסוימת היה הבניין ריק וכל הרהיטים בו נשדדו. בשנת 1947 הוקם בבניין מכון אוגוסט בבל של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. משנת 1952 שימש הבניין כאכסניה לתלמידי בתי ספר מאזור ברלין. משנת 1988 החל שיפוץ הבניין והגנים לקראת הפיכת המקום לאתר הנצחה.
ההיסטוריון ולוחם החירות היהודי יוסף וולף ששרד את אושוויץ פרסם בגרמניה את התעוד המקיף הראשון על המשטר הנאצי. בשנת 1965 הוא הציע להקים מרכז לתיעוד בווילה. וולף זכה בתמיכה נרחבת, אבל הסנט בברלין לא היה מוכן לוותר על הבניין. וולף התאבד בשנת 1974, אבל רעיונותיו נקלטו ובשנות ה-80 קבל גרהרד שוננברנר מינוי מסנאט ברלין להכין את אתר ההנצחה והתערוכה הקבועה.
"אתר ההנצחה והחינוך בבית ועידת ואנזה" נפתח ב-1992 ביום השנה ה-50 לוועידה על "הפתרון הסופי לבעיה היהודית".
כיום הבניין מתפקד כמוזיאון, אתר הנצחה ומרכז תיעוד לשואה[5]. הבניין והאנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו שליד שער ברנדנבורג הם האתרים החשובים ביותר בנושא השואה באזור ברלין. במוזיאון יש תערוכה קבועה המוקדשת לרדיפת היהודים ולשואה. התצוגה בנושא ועידת ואנזה מתקיימת באולם ששימש כחדר האוכל של הוילה ושבו התנהלה הוועידה. בנוסף יש בבניין ספרייה ומחלקת חינוך המארגנת סמינרים בנושא.
במסדרון הכניסה קבועים על הקיר תמונות וציטוטים של אנשים מהדור השני לשואה כמו יעקב גלעד, יהודה פוליקר ואתגר קרת.
אירועי הוועידה הומחזו במספר סרטים
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
