Loading AI tools
מושל מדינת ניו יורק, סנאטור ומזכיר המדינה של ארצות הברית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויליאם הנרי סיוארד האב (באנגלית: William Henry Seward; 16 במאי 1801 – 10 באוקטובר 1872) היה פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כמזכיר המדינה של ארצות הברית בין השנים 1861 ל-1869, ולפני כן כיהן כמושל ניו יורק וכסנאטור מטעמה. סיוארד התנגד נחרצות להתפשטות העבדות בארצות הברית בשנים שקדמו למלחמת האזרחים האמריקנית, והיה דמות בולטת במפלגה הרפובליקנית בשנות התפתחותה, וזכה לשבחים על פועלו למען האיחוד כמזכיר המדינה של ארצות הברית. סיוארד ניהל משא ומתן על אמנת ארצות הברית לרכישת טריטוריית אלסקה.
 | |||||||
| ויליאם סיוארד | |||||||
| לידה |
16 במאי 1801 פלורידה, ניו יורק, ארצות הברית  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
10 באוקטובר 1872 (בגיל 71) אובורן, ניו יורק, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | ויליאם הנרי סיוארד האב | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות פורט היל, אובורן, ניו יורק, ארצות הברית | ||||||
| השכלה |
יוניון קולג' (1820) | ||||||
| מפלגה |
המפלגה האנטי-מאסונית, המפלגה הרפובליקנית | ||||||
| בן או בת זוג |
פרנסס אדלין סיוארד | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| חתימה |
 | ||||||
  | |||||||
סיוארד נולד בשנת 1801 בעיירה פלורידה שבמחוז אורנג' (אנ') שבניו יורק, שם אביו עבד כחקלאי ובעלים של עבדים. סיוארד הוסמך כעורך דין ועבר להתגורר בעיר אובורן שבמרכז ניו יורק (אנ'). ב-1830 נבחר לסנאט של ניו יורק (אנ') מטעם המפלגה האנטי-מאסונית. ארבע שנים אחר כך, הפך למועמד לתפקיד מושל ניו יורק מטעם המפלגה הוויגית. סיוארד נכשל בכך, אך ב-1838 נבחר לתפקיד, וב-1840 נבחר לקדנציה שנייה של שנתיים. במהלך כהונתו כמושל חתם על מספר חוקים שקידמו את זכויות האפרו-אמריקאים, והבטיח להקים חבר מושבעים משפטי לעבדים נמלטים במדינה. החקיקה הגנה על התנועה לביטול העבדות, וסיוארד ניצל את עמדתו כדי להתערב במקרים של אפרו-אמריקאים משוחררים ששועבדו בדרום ארצות הברית.
לאחר שנים רבות בהן עסק בעריכת דין באובורן, נבחר על ידי בית המחוקקים של ניו יורק לסנאט של ארצות הברית ב-1849. עמדותיו והתבטאויותיו הפרובוקטיביות של סיוארד נגד העבדות גרמו לשנאתו בדרום ארצות הברית. סיוארד נבחר מחדש לסנאט ב-1855, הצטרף למפלגה הרפובליקנית, והיה לאחת מהדמויות המובילות בה. כשהתקרבו הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860, נחשב סיוארד למועמדה המוביל של המפלגה לנשיאות. אך כמה גורמים, כולל התנגדותו הקולנית לעבדות, תמיכתו במהגרים ובקתולים וקשריו עם ת'רלו ויד (אנ'), גרמו לכך שאברהם לינקולן זכה להיות מועמד המפלגה לנשיאות. אף על פי שהיה פגוע קשות מהפסדו, הוא פעל למען לינקולן, שמינה אותו למזכיר המדינה של ארצות הברית.
סיוארד עשה כמיטב יכולתו כדי למנוע ממדינות דרום ארצות הברית לעזוב אותה. על אף שנכשל, הוא פעל בכל לבו לטובת האיחוד במהלך מלחמת האזרחים. עמדתו הנחרצת נגד התערבותן של מעצמות זרות במהלך המלחמה סייעה, בין השאר, למנוע מהממלכה המאוחדת ומצרפת להכיר הכרה דיפלומטית בקונפדרציה. סיוארד נכח באירוע של רצח לינקולן, ובנס הצליח להימנע מפגיעה על ידי שותפו של ג'ון וילקס בות'. סיוארד המשיך לכהן כמזכיר המדינה במהלך תקופת נשיאותו של אנדרו ג'קסון, שהחליף את לינוקלן בתפקידו. באותה העת הוא סייע לג'קסון להינצל ממשפט ההדחה שלו, וכן ניהל את מרבית המשא ומתן באשר לרכישת אלסקה, שאף נקראה על שמו. קארל שורץ תיאר את סיוארד כ"מי שמתעלם מדעת הקהל במקום להתנהל לפיה ללא עוררין".[1]
סיוארד נולד ב-16 במאי 1801, לקהילה קטנה בעיירה פלורידה שבמחוז אורנג' (אנ') במדינת ניו יורק.[2] סיוארד היה הבן הרביעי של סמואל סיוארד ושל רעייתו מארי סיוארד.[3] אביו היה בעל אדמות עשיר ובעל עבדים במדינת ניו יורק; העבדות לא בוטלה במלואה במדינה עד שנת 1827. הכפר פלורידה, הממוקם במרחק של כ-100 קילומטר מניו יורק ומערבית לנהר הדסון, היה כפר פרוורי קטן ומיושב בדלילות. באותו הכפר רכש סיוארד הצעיר את השכלתו, ובנוסף לכך הוא פקד את בית הספר שבעיר המחוז גושן.
בגיל 15 נשלח סיוארד ליוניון קולג' (אנ') בסקנקטדי שבניו יורק. סיוארד הצטיין בלימודיו ונבחר לפי בטא קפא. חברו ללימודים של סיוארד היה ריצ'רד בלטצ'פורד (אנ'), לימים שגריר ארצות הברית בקריית הוותיקן ושותפו המשפטי והפוליטי לכל חייו. סיוארד חזר לסקנקטדי, אך עד מהרה עזב את היוניון קולג' יחד עם סטודנט נוסף בשם אלווה וילסון. השניים עלו על ספינה שהפליגה לג'ורג'יה, שם הוצע לוילסון לעבוד כרקטור או כמנהל אקדמיה באזור הכפרי של מחוז פוטנאם (אנ') במדינה. לבסוף, בחר וילסון לעבוד בבית ספר אחר, ועזב את סיוארד. כשהיה בן 17 רואיין סיוארד, וכישוריו הוגדרו סבירים.
הוא הפך למתנגד חריף לעבדות בארצות הברית, לאחר שראה את התנאים הקשים בהם עבדו העבדים בג'ורג'יה. לאחר סיום לימודיו עבד כעורך כדין, אך חדל מכך כשנבחר לסנאט של ניו יורק ולבסוף נבחר למושל המדינה. כמושל, הוביל סיוארד מדיניות מתקדמת יחסית לתקופה, שכללה שיקום אסירים והשקעה מורחבת בחינוך, שכללה את הרעיון של הקמת בתי ספר למהגרים בהם ילמדו התלמידים בשפתם.
אחרי שסיים את לימודיו, סיוארד בילה את שתי השנים הבאות שלו בגושן ובעיר ניו יורק. ב-1822 עבר סיוארד את הבחינה המסמיכה אותו כעורך דין. סיוארד יכול היה להמשיך את עבודתו בעיר גושן, אך הוא החליט במקום זאת לעבוד במזרח מדינת ניו יורק. סיוארד התיישב במחוז קיוגה שבמדינת ניו יורק, הנמצאת במרחק של כ-300 קילומטר מגושן. מי שסייע לו בלימודי המשפטים היה השופט בדימוס אלייג'ה מילר. בתו של אלייג'ה מילר, פרנסס אדלין מילר, למדה באותה כיתה עם אחותו של סיוארד בבית הספר להשכלת נשים שייסדה אמה וילארד. השניים הכירו ונישאו ב-20 באוקטובר 1824.[4] לזוג היו שישה ילדים: אוגוסטוס הנרי סיוארד (1826–1876); פרדריק ויליאם סיוארד (1830–1915), שהיה סגן מזכיר המדינה בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית; קורנליה סיוארד (1836–1837); ויליאם הנרי סיוארד הבן (1839–1920), שהיה מפקד בצבא בזמן מלחמת האזרחים; אוליב רייזלי סיוארד (1841–1908), שאומצה; ופרנסס אדליין סיוארד (1844–1866).
בשנת נישואיו, ב-1824, בטיילו יחד עם אשתו למפלי ניאגרה עבר סיוארד ברוצ'סטר, שם נפגע אחד מגלגלי הכרכרה שלו. למרבה מזלו, הלה פגש במו"ל העיתונים המקומי תורלו ויד, שבא לעזור לו ולתקן את התקלה בגלגל. ויד וסיוארד החלו להתיידד והתקרבו זה לזה בשנים הבאות. דבר שתרם להתיידדות שלהם הייתה העובדה שהם החזיקו בדעות משותפות באשר לשיפור התשתיות במדינת ניו יורק, לרבות תעלות וכבישים.[5] ויד הפך לבעל ברית של סיוארד בזירה הפוליטית. חרף הסיוע של ויד לקריירה הפוליטית של סיוארד, הטענות שלפיהן סיוארד נשלט יותר מדי על ידי ויד הזיקו בהמשך למועמדותו של סיוארד בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1860.
מיד עם התיישבותו בעיירה אוברון שבמחוז קיוגרה, החל סיוארד להיות מעורב בפוליטיקה. בעת ההיא, המערכת הפוליטית הושפעה עקב היווצרותן של מפלגות רבות חדשות. במדינת ניו יורק היו שני מחנות פוליטיים עיקריים, האחד - של תומכי הנשיא מרטין ואן ביורן, והשני של המתנגדים לו. קודם להיבחרו לתפקיד הנשיא, החזיק ואן ביורן במשרות ציבוריות רבות.
תחילה תמך סיוארד בעוצרות שהוחלה בבריטניה, אך החל מ-1824 הוא הביע את התנגדותו כלפיה, בנמקו כי העוצרות הפכה את בריטניה למדינה מושחתת. ב-1826 הוא חבר למתנגדיהם של קבוצת הבונים החופשיים, לאחר שבאותה שנה נמצא מת אחד מחברי האגודה, שהתכוון, לכאורה, להדליף את סודותיה. עקב רדיפתם של הבונים החופשיים אחרי מתנגדיהם, לרבות נשיא ארצות הברית לשעבר אנדרו ג'קסון, כשזה נבחר לנשיאות ב-1828 הלה החל להתנגד להם באופן פעיל.
בשלהי 1827 מינה דוויט קלינטון, מושל ניו יורק, את סיוארד לתפקיד שופט בניו יורק. עם זאת, עקב התנגדותו של סיוארד לנשיא ג'קסון, הלה לא נבחר כחבר בסנאט של ניו יורק. במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1828 הביע סיוארד תמיכה בהיבחרו מחדש של הנשיא ג'ון קווינסי אדמס. סיוארד נבחר לבית הנבחרים מטעם מחנה המתנגדים לבונים החופשיים, אך פרש שעה שראה כי הקרב מול יריביו הפוליטיים חסר סיכוי. ב-1829 ניסה סיוארד את מזלו שנית בהתמודדותו בבחירות לאספת הנבחרים של מדינת ניו יורק. עם זאת, גם בפעם זו הוא לא הצליח לקבל את התפקיד. ב-1830, בעזרת תמיכתו של ויד, הצליח סיוארד לקבל משרה נוספת באחד מבתי המשפט במדינת ניו יורק שבעיר אלבני. הוא זכה בתפקיד בהפרש של כאלפיים קולות.
בינואר 1831 הושבע סיוארד כסנאטור בסנאט של ניו יורק. ויליאם סיוארד נפרד מאשתו פרנסס ומילדיהם, שנותרו במחוז קיוגה. סיוארד המשיך להיות עמם בקשר באמצעות שליחת מכתבים. סיוארד סיפר להם, בין השאר, על פגישותיו עם סגן נשיא ארצות הברית לשעבר ארון בר, שחזר לעסוק בעריכת דין בניו יורק עקב הדו-קרב שלו עם אלכסנדר המילטון והריגתו של המילטון על ידי בר. בעת כהונתו של סיוארד כסנאטור, החזיקה המפלגה הדמוקרטית ברוב המושבים בסנאט. סיוארד ומפלגתו התחברו עם המפלגה הדמוקרטית כדי לבצע רפורמה בחוקי העונשין.[6]
במהלך כהונתו כסנאטור, סיוארד נסע רבות, וביקר מנהיגים רבים שהתנגדו לנשיא ארצות הברית בימים ההם אנדרו ג'קסון, כולל נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ון קווינסי אדמס. הוא גם ליווה את אביו למסעו באירופה, שם נפגשו עם פוליטיקאים. סיוארד קיווה שחברי המפלגה האנטי-מאסונית יבחרו בשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית ג'ון מקלין כמועמד המפלגה לנשיאות נגד ג'קסון בבחירות לנשיאות ב-1832, אך התובע הכללי של ארצות הברית לשעבר ויליאם וירט נבחר כמועמד המפלגה לנשיאות. לאחר ניצחונו של ג'קסון, רבים ממתנגדיו האמינו כי נחוצה חזית מאוחדת כדי להביס את המפלגה הדמוקרטית, והמפלגה הוויגית נוצרה בהדרגה. אנשי המפלגה הוויגית האמינו כי דרושה חקיקה לפיתוח ארצות הברית, והתנגדו לפעולותיו החד-צדדיות של ג'קסון כנשיא, שאותן ראו כאימפריאליות. רבים מאנשי המפלגה האנטי-מאסונית, כולל ויד וסיוארד, הצטרפו למפלגה הוויגית.[7]
כהכנה לבחירות ב-1834, נפגשו אנשי המפלגה הוויגית של ניו יורק ביוטיקה כדי לקבוע את מועמד המפלגה לתפקיד מושל ניו יורק. המושל מטעם המפלגה הדמוקרטית, ויליאם מרסי, זכה לסיכויים גבוהים יותר להיבחר מחדש, ומעטים מאנשי המפלגה הוויגית הבולטים היו להוטים לנהל קמפיין שככל הנראה יאבד. אשתו ואביו של סיוארד רצו שיפרוש מהפוליטיקה כדי להגדיל את הכנסתו מעיסוקו בעריכת דין. ויד דחק בו להיבחר מחדש לסנאט בניו יורק. אף על פי כן, חוסר הרצון של אחרים להתמודד על תפקיד המושל גרמה לסיוארד להופיע כמועמד מרכזי. ויד השיג את ניצחונו של סיוארד בוועידת יוטיקה. הבחירות נסובו בנושאים לאומיים, ובעיקר מדיניותו של הנשיא ג'קסון. סיוארד הובס בבחירות בכ-11,000 קולות. ויד כתב שאנשי המפלגה הוויגית הוכרעו על ידי הצבעות בלתי חוקיות.
לאחר שהובס בבחירות לתפקיד המושל בניו יורק וכהונתו בסנאט בניו יורק הסתיימה, חזר סיוארד לאובורן ועסק שנית במשפטים בתחילת 1835. באותה שנה, יצאו סיוארד ורעייתו למסע ממושך, והרחיקו דרומה עד לווירג'יניה. שם הם התקבלו בסבר פנים יפות על ידי התושבים המקומיים. בשנה שלאחר מכן, מונה סיוארד לסוכן של הבעלים החדשים של חברת הולנד לנד (אנ'), שהחזיקה בשטחי אדמה גדולים במערב ניו יורק. הבעלים החדשים נתפסו כפחות סלחניים מהקודמים, מה שעלול היה ליצור אי שקט בחברה. כאשר זה אכן קרה, הם שכרו את סיוארד, שהיה פופולרי במערב ניו יורק, בתקווה לפתור את המחלוקת. סיוארד הצליח, וכשהחל המשבר הפיננסי של 1837 (אנ'), הוא שכנע את הבעלים להימנע מעיקולים במידת האפשר.
ב-1836 נבחר מרטין ואן ביורן לתפקיד נשיא ארצות הברית. סיוארד התנגד למינוי זה. מיד לאחר השבעתו נוצר משבר כלכלי בארצות הברית. סיוארד החליט שלא לרוץ לתפקיד המושל ב-1836, אלא לעשות זאת שנתיים מאוחר יותר, ב-1838. זאת, מתוך אמונה שלפיה עקב המשבר הכלכלי תתערער הפופולריות של הדמוקרטים. כך הוא תכנן לזכות בתפקיד המושל מטעם המפלגה היריבה. חברים אחרים במפלגה הוויגית תמכו במינוי הזה אף הם. ויד הצליח לשכנע פעילים במפלגה הוויגית כך שיתמכו במינויו של סיוארד כנציגה של מפלגתם בבחירות לתפקיד המושל. בבחירות, יריבו העיקר של סיוארד היה ויליאם מרסי, והנושא העיקרי שעמד בבסיס הבחירות היה המשבר הכלכלי. הוויגים טענו כי הדמוקרטים הם אלה שאחראים למשבר. כיוון שלא היה זה מקובל שמועמדים ינהלו את מסע הבחירות שלהם בעצמם, הותיר סיוארד לוויד את ניהול מרביתו של הקמפיין. בסופו של דבר, ניצח סיוארד בבחירות בהפרש של כעשרת אלפים קולות. ניצחונו של סיוארד היה ציון דרך עבור המפלגה הוויגית,[8] כיוון שזו הצליחה להשתלט על משרת המושל במדינת ניו יורק.
ב-1 בינואר 1839 הושבע ויליאם סיוארד לתפקיד המושל במדינת ניו יורק. במסגרת כהונתו כמושל, הביע סיוארד את תמיכתו בהגירה לאזורים לא מיושבים בארצות הברית כדי לנצל את המשאבים המקומיים המצויים שם. הוא תמך אף בהענקת חופש דת למהגרים החדשים שפקדו את חופי ניו יורק באותן שנים. באותה העת, בתי הספר הציבוריים במדינת ניו יורק נוהלו על ידי פרוטסטנטים והשתמשו בכתבי קודש פרוטסטנטיים, לרבות תרגום המלך ג'יימס. סיוארד טען כי מערכת החינוך היוותה מחסום עבור בני המהגרים שביקשו לרכוש השכלה, ולפיכך הוא פעל כדי לשנותה. לדבריו, חינוך ”מבטל את ההבדלים העתיקים בין אדם לאדם, כגון אלו שבין עניים לעשירים ובין אדונים לעבדים. בנוסף, החינוך מסייע למאבק בבורות ובפשיעה”. באופן זה רכש סיוארד את אהדתם של המהגרים כלפיו, אך עורר טינה בקרב תושבי הארץ הוותיקים. מתנגדיו היו אלה שהובילו, בסופו של דבר, להפסדו בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות ב-1860.
על אף שרוב החברים באספת הנבחרים בניו יורק הגיעו מהמפלגה הוויגית, שבה היה חבר סיוארד, לא היה לה רוב בסנאט של ניו יורק. הדמוקרטים סירבו לשתף פעולה עם סיוארד ועם מפלגתו ברוב התחומים שבהם הוא ביקש לפעול. לפיכך, התקשה סיוארד לממש את רצונותיו כמושל. משום כך, סיוארד קיווה שמפלגתו תזכה בבחירות הפרלמנטריות במדינת ניו יורק ב-1839 ותוכל להשיג רוב בשני הבתים, כדי שתינתן לו יד חופשית לפעול במדינה. הנשיא ואן ביורן, שהגיע מהמפלגה הדמוקרטית היריבה, פעל כדי למנוע מסיוארד לממש את רצונותיו. חרף מאמציו של ביורן, הוויגים זכו בבחירות אלה ברוב בשני בתי הנבחרים. במהלך מסע הבחירות ב-1839 נפגש סיוארד לראשונה עם הנרי קליי, פגישה שהייתה תחילתה של הקשר ארוך השנים בין שני האישים.
מיד לאחר הבחירות, אירעה במזרח מדינת ניו יורק התקוממות של איכרים אריסים נגד הפטרונים שלהם. האיכרים טענו כי הפטרונים לא שילמו להם די הצורך. סיוארד שלח כוחות חמושים כדי לדכא את המרידה, תוך שהוא מבטיח למתיישבים כי אם אלה יניחו את נשקם, הוא יוכל לחוקק בבית הנבחרים חוקים שיטיבו איתם. האיכרים נרגעו וחייליו של סיוארד חזרו על עקבותיהם, אך הלה כשל בניסיונתיו לחוקק את החוקים המדוברים.
בספטמבר 1839 נתפסה ספינה שהגיעה מווירג'יניה לחופי ניו יורק ובה עבד אפרו-אמריקאי נמלט. וירג'ינה דרשה את החזרתו של העבד לבעליו, וכן היא דרשה את מאסרם של שלושה אפרו-אמריקאיים חופשיים שהיו על סיפון הספינה, שלטענתה, סייעו לעבד להימלט. סיוארד סירב לבקשתה זו של וירג'יניה, ובתגובה, וירג'יניה אסרה על כל סחר בינה לבין ניו יורק. בתמיכתו של סיוארד, העבירה ניו יורק חוקים המגינים על עבדים נמלטים. אחד החוקים הבטיח לעבדים נמלטים את הזכות למשפט הוגן, כדי לדון בשאלה האם הם היו עבדים. חוק נוסף סייע לאפרו-אמריקאים חופשיים שנחטפו ונעשו לעבדים.
סיוארד וואן ביורן הועמדו מחדש בבחירות ב-1840 - סיוארד לתפקיד המושל בניו יורק וואן ביורן לתפקיד נשיא ארצות הברית. סיוארד לא השתתף בוועידה הלאומית של המפלגה הוויגית בדצמבר 1839 שנערכה בהאריסברג, פנסילבניה, אך ויד הציג את מועמדותו של סיוארד בשמו. הם היו נחושים לתמוך בגנרל וינפילד סקוט בבחירות לנשיאות, אך כאשר ויד הגיע למסקנה שסקוט לא יוכל לנצח בבחירות, העביר את תמיכת ניו יורק למועמד ויליאם הנרי הריסון. בסופו של דבר, הלה זכה בבחירות. פעולה זו עוררה סערה בקרב תומכיו של הנרי קליי. אחד התומכים של סקוט, שהגיע ממדינת קנטקי, כתב ב-1847 שהוא מצפה לראות את סיוארד ושותפיו נענשים על הונאת קנטקי ב-1840.[9]
במהלך כהונתו השנייה כמושל, סיוארד התעסק במשפטו של אלכסנדר מקלאויד, שהיה מעורב בפרשיית הספינה קרוליין. במסגרת פרשה זו, חצו מספר קנדים את נהר הניאגרה למדינת ניו יורק והטביעו את הספינה קרוליין. בספינה זו עשה שימוש המהפכן ויליאם ליון מקנזי, שמרד באותם הימים בממשלה הקנדית. מקלאויד נעצר עקב מעורבותו בפרשה, אך הנרי טמפל, שר החוץ הבריטי, דרש את שחרורו. מקלאויד, ששירת בצבא הקנדי, לא יכול היה להיות אחראי על פעולות שבוצעו בעקבות פקודה שהוטלה על החיילים. על אף שממשל ואן ביורן הסכים כי מקלאויד צריך להישפט על הפשעים שביצע, יורשו בתפקיד ג'ון טיילר התנגד לכך, ודרבן להסיר את האישומים שהוטלו נגדו. סדרת מכתבים הועברו בין המושל סיוארד לבין מזכיר המדינה האמריקאי דניאל ובסטר כדי לקבוע את עונשו של מקלאויד. לבסוף זוכה מקלאויד מאישומיו.
סיוארד המשיך לתמוך באפרו-אמריקאים. עד 1841, עבדים שישהו במדינת ניו יורק למעלה מתשעה חודשים יוכרו כאנשים חופשיים. באותה שנה חתם סיוארד על צו שלפיו עבד שיגיע למדינת ניו יורק יוכר כחופשי באופן אוטומטי. סיוארד חתם אף על צו שלפיו לילדים במדינת ניו יורק יתאפשר לקבל חינוך ציבורי, אך לרשויות המקומיות יתאפשר לקבוע בעצמן את התכנים בבתי הספר.
כמושל, נקלע סיוארד לחובות כספיים רבים כיוון שהוא לא היה יכול לפרוע את התחייבותו מרכישת חברת הקרקע. בעת שעזב את תפקידו כמושל, הוא חויב לשלם 200 אלף דולר דולר.[10] סיוארד לא נטש את הפוליטיקה ואירח את הנשיא לשעבר ג'ון קווינסי אדמס בביתו ב-1843.
באותה העת התמודדו של אישים מרכזיים על הנהגתה של המפלגה הדמוקרטית. האחד היה הנשיא לשעבר ג'ון טיילר, שהיה חבר במפלגה הוויגית. השני היה הסנאטור הנרי קליי. הנושאים שעמדו על הפרק במהלך מערכת הבחירות לראשות המפלגה הוויגית היו, בין השאר, השאלה האם להקים מחדש את הבנק הלאומי האמריקאי. ב-1840 נקרא סיוארד להיות מועמדה לנשיאות של מפלגת החירות האמריקאית קיצרת היומין. סיוארד סירב להצעה והודיע על תמיכתו בבחירות לנשיאות בהנרי קליי, ראשה החדש של המפלגה הוויגית. הלה הובס על ידי המועמד הדמוקרטי באותן בחירות, ג'יימס פולק. במהלך כהונתו של פולק כנשיא ארצות הברית אירעה מלחמת ארצות הברית-מקסיקו. סיוארד התנגד למלחמה, בטענה שמחיר הדמים לא הצדיק את השטח שקיבלה ארצות הברית ממקסיקו לאחר המלחמה. כמתנגד לעבדות, הוא אף הוסיף וטען כי כל מטרתה של המלחמה היא הרחבתה של העבדות לאותם השטחים שהשיגה ארצות הברית.
סיוארד כיהן בסנאט של ארצות הברית מטעם ניו יורק מ-1849 עד 1861. ב-1849 זכה במושב מטעם המפלגה הוויגית והפך למנהיג הוויגים שהתנגדו לעבדות. כמו כן היה חברו של הנשיא זאכרי טיילור ונמנה עם תומכיו כאשר האחרון רץ לנשיאות, ואף אמר עליו שהוא "האצילי והנעים באדם". כחלק מאמונתו, התנגד סיוארד לחוק העבד הנמלט 1850, ואף הגן בבית המשפט על עבדים שנמלטו. הוא האמין כי קיים "חוק עליון", חזק מחוקת ארצות הברית, שגורס כי העבדות אינה צודקת מבחינה מוסרית, והשתמש בחוק זה כהצדקה לכך שהגן על נמלטים ולתמיכתו בחוק חירות הפרט. ב-1850 הצביע סיוארד נגד פשרת 1850 וטען בנאומו כי אם העבדות לא תבוטל, אמריקה תיסחף למלחמת אזרחים.
עם ירידת קרנה של המפלגה הוויגית, הצטרף סיוארד למפלגה הרפובליקנית ונבחר פעם נוספת לכהן כסנאטור מטעם ניו יורק. בתקופה זו התמתנו דעותיו והוא הפך מזוהה פחות מבעבר עם הקבוצה בקונגרס שנודעה כ"רפובליקנים רדיקלים". ב-1856, הפסיד סיוארד בבחירות הפנימיות הראשונות שנערכו במפלגה הרפובליקנית למועמד מטעמם לנשיאות לג'ון פרימונט, שבסופו של דבר לא זכה בבחירות לנשיאות. הוא ציפה להיות מועמד המפלגה ב-1860, אך רבים מחבריה חששו שעברו הרדיקלי ימנע ממנו לזכות בבחירות. בנוסף לאלו, רדיקלים כמו הוראס גרילי התנגדו למועמדותו בגלל השינוי בעמדותיו. אף על פי כן, כשנבחר אברהם לינקולן למועמד לנשיאות, תמך בו סיוארד נאמנה.
לינקולן זכה בבחירות לנשיאות ומינה את סיוארד למזכיר המדינה של ארצות הברית, תפקיד אותו מילא עד 1869. למרות חשש ראשוני כי לינקולן וסיוארד לא יסתדרו עקב יריבות העבר ביניהם, סיוארד הפך יועצו הקרוב ביותר של לינקולן, ובפועל האדם השני בחשיבותו בממשל לינקולן. יתרה מכך, השניים אף פיתחו יחסי חברות עמוקים כאשר לינקולן היה מבלה ערבים שלמים בביתו של סיוארד בו היו מנסים לנוח ולהירגע על רקע הלחצים של ניהול המלחמה.
בזמן מלחמת האזרחים הקים סיוארד כוח משטרה חשאית, אשר עצר אלפי אזרחים באשמת חוסר נאמנות. רוב העצורים היו פעילים בחבלה, ריגול או התססה למרד. אחדים מהם היו אסירים פוליטיים, שברוב המקרים נעצרו בהוראת מפקדים שהיו נלהבים יתר על המידה. הממשל לא רצה לערער את מעמדם של אותם מפקדים, ועל כן לא פעל נגדם, על אף שסוגיית האסירים הפוליטיים גרמה בממשל למבוכה. אזרחים שנעצרו לא זכו לשמוע את סיבת מעצרם, לא התנהלה שום חקירה כנגד המעשה שבגינו עברו על החוק והם לא הועמדו לדין. סיוארד אף התרברב בפני שגריר בריטניה, לורד לייונס, על כך שבהבל פיו הוא יכול לעצור כל אדם בכל מדינה בארצות הברית.
כמזכיר המדינה יזם סיוארד את רכישת אלסקה, שלבסוף יצאה לפועל עם תשלום $7,200,000 לרוסיה ב-30 במרץ 1867. אחת הסיבות לרכישה הייתה טענתו שארצות הברית חייבת לנוע מערבה. לאחר הרכישה, כונו אלסקה ורכישתה "קוביית הקרח של סיוארד", "השטות של סיוארד" ובפי אנדרו ג'ונסון "גינת דובי קוטב". נכון לראשית המאה ה-21, רכישת אלסקה נחגגת ב"יום סיווארד" שחל ביום שני האחרון של חודש מרץ.
בנוסף לרכישת אלסקה, תכנן סיוארד גם את סיפוח איי הבתולה, מפרץ סמנה והשליטה האמריקאית בפנמה, אך את אלו לא אישר הסנאט.
ב-14 באפריל 1865 ניסה לואיס פאוול, שותפו של רוצח לינקולן ג'ון וילקס בות', להתנקש בחייו של סיוארד, באותו הזמן בדיוק בו נורה הנשיא אברהם לינקולן בידי בות'. פאוול חדר לביתו של סיוארד בטענה שהציג למשרת, ויליאם בל, כי נשלח להביא לסיוארד תרופה. לאחר שנכנס לבית עלה פאוול במדרגות, שם נתקל בבנו של סיוארד, פרדריק. הבן אמר לפורץ כי אביו ישן. פאוול הסתובב והחל לרדת במדרגות, ולפתע הסתובב בחזרה, כיוון את אקדחו לכיוון פרדריק, והחל להכותו בראשו באקדח.
לאחר מכן נכנס פאוול לחדרו של סיוארד ודקר אותו מספר פעמים בפניו ובצווארו. בנוסף, תקף ופצע את המטפלת, את סמל ג'ורג' רובינסון, שניים נוספים מילדיו של סיוארד, פאני ואוגוסטוס, ושליח, אמריק האנסל, שהגיע בזמן שפאוול נמלט.
בזמן שהותקף, ענד סיוארד משען על צווארו, בשל תאונה שעבר כחודש לפני המקרה. ככל הנראה, הציל המשען את חייו. אף על פי כן, נשא סיוארד צלקות על פניו למשך שאר חייו.
ניסיון ההתנקשות הכניס את אשתו ובתו של סיוארד להלם מוחלט וממושך, ולבסוף מתו כתוצאה ממנו. אשתו, פרנסס, מתה ביוני 1865, ואילו בתו, פאני, מתה באוקטובר 1866.
המתנקש, לואיס פאוול, נתפס והוצא להורג ב-7 ביולי 1865, יחד עם דייוויד הרולד, ג'ורג' אצרודט ומרי סוראט, מעורבים נוספים ברצח לינקולן.
לאחר בחירתו של יוליסס גרנט לנשיא, החליט סיוארד לפרוש. את שנותיו האחרונות בילה בטיולים ובכתיבה. הוא נסע מסביב לעולם במשך ארבעה עשר חודשים ויומיים, מיולי 1870 עד ספטמבר 1871.
ב-10 באוקטובר 1872 נפטר ויליאם סיוארד בביתו שבאובורן, ניו יורק, לאחר שסבל מקשיי נשימה. מילותיו האחרונות הופנו לילדיו והיו: "אהבו זה את זה". הוא נקבר בבית הקברות פורט היל שבאובורן, לצד אשתו וילדיו. על מצבתו נכתב "הוא היה נאמן".
בנו, פרדריק, ערך ופרסם את זכרונותיו.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
