ויליאם גלאדסטון

ויליאם יוארט גלאדסטון (באנגלית: William Ewart Gladstone;‏ 29 בדצמבר 1809 – 19 במאי 1898) היה מדינאי בריטי ליברלי, שכיהן ארבע פעמים כראש ממשלת בריטניה הגדולה. רפורמיסט פוליטי, הידוע כיריבו של בנג'מין דיזראלי. כראש ממשלה הגיע לעיתים לעימותים עם המלכה ויקטוריה אשר התלוננה "הוא תמיד מתייחס אלי כאילו היינו באספה פומבית". גלאדסטון כונה בידי תומכיו "הזקן הגדול" או "ויליאם של העם".

ויליאם יוארט גלאדסטון
William Ewart Gladstone

לידה	29 בדצמבר 1809 ליברפול, הממלכה המאוחדת
פטירה	19 במאי 1898 (בגיל 88) האוורדן (אנ'), הממלכה המאוחדת
מדינה	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
מקום קבורה	הממלכה המאוחדת מנזר וסטמינסטר, לונדון
השכלה	איטון קולג' (1827) כרייסט צ'רץ'
מפלגה	המפלגה הליברלית
בת זוג	קת'רין גלין
ראש ממשלת בריטניה ה־30 3 בדצמבר 1868 – 17 בפברואר 1874 (5 שנים) מונרך בתקופה ויקטוריה → בנג'מין דיזראלי בנג'מין דיזראלי ←
23 באפריל 1880 – 9 ביוני 1885 (5 שנים) מונרך בתקופה ויקטוריה → בנג'מין דיזראלי רוברט גסקוין ססיל ←
1 בפברואר 1886 – 20 ביולי 1886 (170 ימים) מונרך בתקופה ויקטוריה → רוברט גסקוין ססיל רוברט גסקוין ססיל ←
15 באוגוסט 1892 – 2 במרץ 1894 (שנה) מונרך בתקופה ויקטוריה → רוברט גסקוין ססיל הרוזן מרוסברי ←
שר האוצר של בריטניה 28 באפריל 1880 – 16 בדצמבר 1882 (שנתיים)
11 באוגוסט 1873 – 17 בפברואר 1874 (191 ימים)
18 ביוני 1859 – 26 ביוני 1866 (7 שנים)
28 בדצמבר 1852 – 28 בפברואר 1855 (שנתיים)
פרסים והוקרה
עמית החברה המלכותית (1881)
חתימה

חייו

קריירה מוקדמת

גלאדסטון נולד בליברפול בשנת 1809 כבן הרביעי לסוחר ג'ון גלאדסטונס (הס' הסופית הושמטה מן השם על מנת לעשותו קל להיגוי). מוצאו של גלאדסטון היה סקוטי משני הצדדים. הוא חונך בבית הספר איטון קולג', ולאחר מכן למד בקולג' כרייסט צ'רץ', באוקספורד, והתמחה בלימודים קלאסיים ובמתמטיקה. בתחילה ייעד את עצמו לכמורה, אך לבסוף החליט להשתמש בכישרונו לדיבור בפני קהל בשדה הפוליטי. באוניברסיטה הביע תמיכה בעמדות המפלגה הטורית, וגינה את ההצעות לרפורמה פרלמנטרית.

לראשונה נבחר לפרלמנט בשנת 1832 מטעם המפלגה השמרנית עבור מחוז ניוארק. בתחילה היה בעל דעות שמרניות קיצוניות, התנגד לביטול העבדות ולחקיקה המסדירה את תנאי העבודה במפעלים. ב-1838 פרסם ספר בדבר יחסי המדינה והכנסייה. הוא נישא לקת'רין גלין בשנת 1839. לזוג נולדו שמונה ילדים, אחד מבניו היה הרברט גלאדסטון, הוויקונט גלאדסטון הראשון.

גלאדסטון בשנות ה-30 של המאה ה-19

ב-1840 החל במסע להצלת הפרוצות בלונדון. הוא היה מהלך ברחובות לונדון ומשדל פרוצות להיטיב את דרכיהן.

הוא נבחר מחדש בשנת 1841. שימש כנשיא לשכת המסחר בזמן כהונת ראש הממשלה רוברט פיל אך התפטר בשנת 1845 לאחר ויכוח על עניין עקרוני. בדצמבר שב לכהונת שר המושבות בממשלה. בתפקיד זה פעל למען מסחר חופשי ולמען הפחתת ההוצאה הציבורית. הוא נקט עמדה מוסרית בעניינים שנגעו לדת ולאידיאלים, אך באופן מתקדם שזכה לכינוי "ליברליזם של גלאדסטון". הוא נבחר מחדש בשנת 1847 והיה באופוזיציה לראש הממשלה הלורד פלמרסטון.

ב-1848 ייסד את האגודה הכנסייתית לשיקום נשים שסטו מדרכן. במאי 1849 הקדיש את רוב זמנו לעבודה זו, ופגש פרוצות בשעות לילה מאוחרות בביתן או ברחוב, ועסק בשיקומן, ובמציאת מקומות עבודה לאלו שהסכימו לעזוב את העיסוק בזנות.

במהלך ביקור בנאפולי בשנת 1850 החל תומך בהתנגדות הנפוליטנית לשלטון בית בורבון הצרפתי. בשנת 1852 כאשר הפך הלורד אברדין לראש הממשלה, הצטרף גלאדסטון לממשלה כשר האוצר, ובתפקיד זה ניסה ללא הצלחה לבטל את מס ההכנסה. לבסוף נאלץ להעלות את המס בשל מלחמת קרים. ב-1855, זמן קצר לאחר כינונה של ממשלה ברשות פלמרסטון, עזב את הממשלה, ועד 1859 כיהן באופוזיציה. בשנת 1858 מונה הלורד סטנלי לראש ממשלה, וגלאדסטון סירב לשרת בממשלתו, מכיוון שסירב לעבוד עם בנג'מין דיזראלי ששימש בעמדה בכירה בממשלה זו.

את שנותיו באופוזיציה ניצל גלאדסטון כדי להשלים חיבור על כתבי הומרוס, שהעריץ עוד מימי לימודיו באיטון. בניגוד לרוח הספקנית ששררה בקרב המלומדים בני הזמן, גלאדסטון סבר שהכתבים המיוחסים להומרוס אכן נכתבו בידי משורר יחיד, ואכן משקפים אירועים היסטוריים. בהיותו נאמן להשקפתו הדתית, עשה גלאדסטון מאמץ להראות סימנים של ההתגלות האלוהית, ברוח נוצרית, בכתבי הומרוס. טענה מקורית אחרת שהעלה בספרו היא שתפיסת הצבע אצל היוונים הקדומים הייתה שונה במהותה מתפיסת הצבע המודרנית, והם לא השכילו להבחין בין הצבעים השונים, אלא בעיקר בין דרגות של בהירות. הספר עורר עניין רב, אך מרבית המבקרים דחו את השקפותיו של גלאדסטון.^[1]

בשנת 1859 קיבל שוב פאלמרסטון את השלטון לידיו וגלאדסטון קיבל שוב את תיק האוצר. הוא עזב את המפלגה השמרנית והצטרף אל הליברלים. בתפקיד זה נשא נאום שנוי במחלוקת ממנו עולה תמיכה במדינות הדרום במלחמת האזרחים האמריקנית. בנאום שנשא בעיר ניוקאסל הכריז כי "יכול להיות שנהיה בעד הדרום, או נגדו. אבל אין ספק כי ג'פרסון דייוויס ואנשיו הקימו צבא. הם הקימו צי. ויתרה מכך – נראה שהקימו אומה". נאום זה נישא בעת שאנגליה הכריזה על נייטרליות במאבק. בשנים שלאחר מכן ניחם גלאדסטון על נאום זה.

בשנת 1864 החל תומך בהורדת המגבלות על הזכות להיבחר לפרלמנט, ובזאת הכעיס הן את פלמרסטון והן את המלכה ויקטוריה. בשל כך איבד את מושבו בפרלמנט בשנת 1865 אך הצליח להיבחר מחדש עבור מחוז אחר, דרום לנקשייר.

הכהונה הראשונה כראש הממשלה

גלאדסטון יצא למסע בחירות ונאם בפני ציבורים רחבים, דבר שמעולם לא קרה באנגליה ואף זכה להערות של ליגלוג על "ההמוניות" של הפעילות הפוליטית שלו. בפרלמנט האנגלי שלטו בפועל מעמד האצילים ואנשים עשירים מאוד. עד הרפורמה של גלדסטון אחוז המצביעים באנגליה היה 2% ולפעמים במחוזות קטנים כמה עשרות אצילים היו בעלי זכות הבחירה היחידים. ^[2]

עם פרישתו של הלורד ראסל בשנת 1867 הפך גלאדסטון למנהיג המפלגה הליברלית. בשנת 1868 הובס בבחירות בלנקשייר, אך נבחר כנציג גריניץ'. אז הפך לראשונה לראש ממשלה, והחזיק במשרה זו עד שנת 1874. בעיני העם היה שר אוצר יעיל שהפך לרפורמיסט מתון. אך מתחת לתדמית זו הסתתר מתקן עולם, בעל להט מוסרי, אשר התיימר לשנות מן היסוד את מה שנראה בעיניו בלתי צודק או בלתי מוסרי. בשנים הבאות יפלג את העם, ואת מפלגתו, בנושאים שנראו בעיניו הרי גורל, כ"שלטון בית" לאירלנד. טענתו, אותה טען בכל פעם שהביא נושא מסוג זה אל הבית, הייתה כי בעניינים אלה יש לקבוע את ההחלטות המדיניות על פי צו המצפון, ולא על פי התועלת הפוליטית.

הליברליזם הגלאדסטוני התאפיין בשנים אלו במדיניות שנועדה לשפר את החירות האישית ולהסיר מגבלות פוליטיות וכלכליות. הוא פעל על מנת להפחית את ההוצאה הממשלתית, בטענה שהכלכלה והמדינה ירוויחו אם אנשים יורשו להוציא את כספם כרצונם. הוא טען כי מדיניות של שלום עולמי תסייע בהפחתת ההוצאה הממשלתית, תפחית את המיסוי ותסייע לסחר. הוא תמך בכל רפורמה ממשלתית שתסייע לאנשים לפעול באופן חופשי להשגת מטרותיהם האישיות.

בשנותיו הראשונות כראש הממשלה ערך רפורמות בצבא, בשירות המדינה, ובשלטון המקומי. הוא אסר על קניית דרגות צבאיות, וקניית תפקידי שיפוט. הלקאה נאסרה בצבא בעת שלום.

גלדסטון תקף במרץ את שרידיה האחרונים של ממשלת בעלי האחוזות מן המאה ה-18, בשם אידיאלים של חירות אישית ומסחר חופשי. בשנת 1870 החל ברפורמה של מערכת החינוך. הביא להקמת רשת בתי ספר יסודיים, ופתח את שערי האוניברסיטאות בפני בני כל הדתות (כאשר עד עתה האוניברסיטאות המובילות היו פתוחות בפני פרוטסטנטים בלבד). ערך רפורמה במערכת בתי המשפט.

גלדסטון הוביל לשינוי מקיף במפלגתו, המפלגה הליברלית, כאשר בעקבות חוק הרפורמה משנת 1867 ניתנה זכות הצבעה לכל בעל בית זכר בוגר, ולכל דייר המשלם למעלה מעשרה פאונד שכר דירה. כן בוטלו מחוזות שבהם פחות מ 10,000 מצביעים (דבר שגרם לשחיתות ולקניית מושבים בפרלמנט). חוק זה תוקן ב-1884 כך שמספר המצביעים הגיע לשישה מיליון נפש.

במדיניות החוץ היו אלו שנים סוערות, שראו את עלייתה של גרמניה המאוחדת במלחמת צרפת–פרוסיה, אותה ניסה למנוע ונכשל. הוא מנע מלחמה עם ארצות הברית בשאלת אלבמה, כאשר הסכים לשלם פיצויים לממשלת ארצות הברית בשל סיועה של בריטניה למדינות הדרום בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית^{[דרוש מקור]}.

ב-1869 פירק את הכנסייה של אירלנד, בניסיון להביא שלום למדינה זו, ופעל לחקיקת חוק שיגן על חוכרי קרקע מפני פינוי בלתי הוגן.

כישלון, פרישה, ובחירה מחדש

גלאדסטון, 1873

שנות כהונתו האחרונות בקדנציה זו, הראשונה, הגיעו לסיומן באקורד צורם מבחינת גלאדסטון. כאיש עקרונות ניסה להעביר חקיקה כנגד משקאות חריפים, דוגמת זו שתתקבל בתחילת המאה ה-20 בארצות הברית, אך נכשל. הדבר הביא לגל של מחאה כנגדו. אל מול התקפות אישיות קשות של בנג'מין דיזראלי, נאלץ לפזר את הפרלמנט. הוא ניהל את הבחירות בהצעה לבטל את מס ההכנסה, וספג כישלון צורב. מכיוון שלא היה יכול לראות את ד'יזראלי כראש ממשלה, הודיע על פרישתו מן הממשלה ומן המפלגה הליברלית, אך שמר על מקומו בפרלמנט.

בשנת 1876 מצא מטרה נעלה להילחם עליה. הוא פרסם עלון בו גינה במילים קשות את התנהגות האימפריה העות'מאנית כלפי הבולגרים. ד'יזראלי, אשר ענה על שאילתא בפרלמנט בנושא זה השיב תשובה ממנה השתמע כי הבולגרים רגילים לכך שיענו אותם. גלאדסטון הסתער עליו בחמת זעם צדקנית, בטענה כי "אפילו קניבל באיי הדרום היה מתרתח לשמע הזוועות". ד'יזראלי השיב כי גלאדסטון "איום מכל זוועה בולגרית". בשנת 1879 החל במסע בחירות, בו תקף את ד'יזרעאלי במילים בוטות בשל מדיניות החוץ שלו. חוסר מזל הביא תוך שבועות ספורים להשמדת גדוד בריטי בידי שבט הזולו בדרום אפריקה ולטבח בשגרירות הבריטית בקאבול בירת אפגניסטן. בסדרת נאומים במחוז מיד-לותיאן התקיף גלאדסטון את מדיניות הממשלה כבלתי מוסרית, ומתעלמת מכך שקדושת החיים של אנשי הזולו ושל האפגנים היא כקדושת החיים של הבריטים. היה זה מסע בחירות מודרני, אשר פנה ישירות אל העם. המלכה ויקטוריה הזדעזעה לשמע הידיעה כי גלאדסטון נשא נאום מתוך חלון של רכבת, אך היא ייצגה דור שהרכבת שלו כבר חלפה. הרחבת זכות הבחירה, שגלאדסטון עוד יפעל להרחיבה להיקף רחב יותר בטרם יסיים את תפקידיו, הביאה לצורך לפניה ישירה אל העם. הבחירות לא היו עתה דרך לחלוקת תפקידים בין בני אצולה, הקונים את כיסאם בפרלמנט במחוזות בחירה מושחתים בהם מספר מאות מצביעים, אלא משאל עם על נושאים שעל סדר היום. גלאדסטון היה הראשון שהבין זאת, ואכן היה "ויליאם של העם".

הכהונה השנייה בראשות הממשלה

גלאדסטון בקריקטורה מאת פיל מיי

המלל הנמרץ של גלאדסטון בדבר מוסריות במדיניות החוץ עמד בסתירה למדיניות האימפריאליסטית של ד'יזראלי, אך אל מול משבר פוליטי מחוץ, ושפל כלכלי מבית, נאלץ ד'יזראלי לפזר את הפרלמנט ולהתפטר. גלאדסטון זכה בבחירות, למורת רוחה של המלכה ויקטוריה, אשר סברה כי הוא "מצית דליקות מטורף למחצה". שני בניו נבחרו אף הם לפרלמנט. עתה שימש הן כראש ממשלה והן כשר האוצר.

הוא הביא לסיומה של המלחמה באפגניסטן, מלחמת הבורים הראשונה והקרבות כנגד המהדי בסודאן. הוא פעל להרחבה משמעותית של זכות הבחירה, ושינוי שיטת החלוקה למחוזות בחירה כך שתתאים לתנאים החדשים.

מותו של הגנרל צ'ארלס גורדון בח'רטום ב-26 בינואר 1885 הביא להבאשת ריחו של גלאדסטון בעיני הבוחרים מהמעמד הגבוה. גורדון נשלח לסודאן כשנה לפני כן על מנת לפקד על פינוי הכוחות המצריים מחבל ארץ זה, אשר היה נתון למרידות. גורדון החליט להישאר על מנת שלא להפקיר את הארץ למורדים הדרווישים. הוא הושם תחת מצור, וגלאדסטון לא מיהר לשלוח לו סיוע. כוחות שנשלחו לבסוף הגיעו מאוחר מדי. גורדון מת, כשהוא בודד למעשה, וממתין לסיוע שאחר לבוא. רבים מבני העם, וביניהם המלכה, ראו את גלאדסטון אחראי למצב זה. גלאדסטון נאלץ להתפטר, וסירב להצעת ויקטוריה לתואר אצולה.

הכהונה השלישית והרביעית בראשות הממשלה – שלטון בית לאירלנד

גלאדסטון נואם בפרלמנט בשאלת שלטון הבית לאירלנד

בשנת 1886 איחד את הכוחות עם הלאומנים האירים בראשות צ'ארלס סטיוארט פרנל וזכה בבחירות. הוא שב לתפקיד ראש הממשלה (ואיחד אותו, למשך כהונתו, עם תפקיד הלורד שומר החותם), כאשר מטרתו המוצהרת חקיקת חוק "שלטון בית" לאירלנד. היה זה האחרון (והכושל) מבין מסעי הצלב הגדולים של איש זה. אירלנד הייתה עד אז חלק בלתי נפרד מבריטניה הגדולה. חוק איחוד הפרלמנטים משנת 1800 הביא לכך שמאה חברי פרלמנט אירים יצטרפו לפרלמנט בארמון וסטמינסטר, אך לא הביא לכך שהאירים יקבלו את השלטון האנגלי. ניגודי הדת (קתולים לעומת פרוטסטנטים) והתרבות, מרידות בלתי פוסקות, ורעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה, שהביא לטינה מרה של האירים כלפי שליטיהם האנגלים, גרמו להעלאת דרישות ל"שלטון בית", שהיה למעשה ייסודו של פרלמנט אירי, שידון בענייניה של אירלנד, תוך שמירת המסגרת של המונרכיה הבריטית. בתחילה הועלה הרעיון בצורה מתונה מפי המנהיג הפרלמנטרי אייזיק באט, אך לאחר מכן באופן נמרץ ואגרסיבי בידי "המלך הבלתי מוכתר של אירלנד", צ'ארלס סטיוארט פרנל. גלאדסטון, אשר בתחילה התנגד לשלטון הבית, מצא עתה מטרה חדשה להילחם עליה, וכהרגלו, הקנה לה אופי של מאבק מוסרי, בין חירות האדם ובין אלו השואפים לכבלו.

באפריל 1886 העלה בפני הפרלמנט את הצעת החוק ל"שלטון בית" לאירלנד. בנאום בן שלוש שעות וחצי טען כי בכך יהיה צדק היסטורי לאומה זו. הצעתו פילגה את מפלגתו הליברלית, והחוק נכשל בעת הקריאה השנייה. גלאדסטון נאלץ לפזר את הפרלמנט, והכריז על בחירות, אשר הנושא היחיד בהן היה "שלטון הבית". הוא נכשל בבחירות אלו, והמפלגה השמרנית, בראשות הלורד סולסברי, תפסה שוב את השלטון.

ב-1892 נבחר גלאדסטון לכהונה רביעית. בפברואר 1893 הציע מחדש את הצעת חוק שלטון הבית. זו הפעם התקבלה ההצעה בפרלמנט, אך נדחתה בבית הלורדים. ב-1 במרץ 1894 נשא גלאדסטון את נאומו האחרון בפרלמנט. הוא דרש מעמיתיו כי יבטלו את הוטו של בית הלורדים, והתפטר יומיים לאחר מכן, אם כי המשיך בכהונתו כחבר פרלמנט עד שנת 1895 – כהונה שנמשכה בסך הכול מעל 62 שנים.

אחרית ימיו

בשנת 1896 עוד נאם בציבור וגינה את טבח הארמנים בידי הטורקים. באותה שנה גם פרסם מכתב תמיכה בספר מדינת היהודים של בנימין זאב הרצל ובו כתב "מובן שאני מאוד נגד אנטישמיות".

בשנת 1898 מת מסרטן, ונקבר בכנסיית וסטמינסטר, שם טומנת האומה האנגלית את טובי בניה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם גלאדסטון בוויקישיתוף

• ויליאם גלאדסטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ויליאם גלאדסטון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• ויליאם גלאדסטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

1. גיא דויטשר, בראי השפה, הוצאת חרגול, 2011, עמ' 35–50
2. Gladstone, A Biography, (Roy Jenkins, Random House, 1995