הפארק הלאומי הרי גוואדלופה
פארק לאומי בצפון-מערב טקסס מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פארק לאומי בצפון-מערב טקסס מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפארק הלאומי הרי גוואדלופה (באנגלית: Guadalupe Mountains National Park) הוא פארק לאומי המשתרע על שטח בן 349.5 קילומטרים רבועים בצפון-מערב מדינת טקסס בדרום-מערב ארצות הברית.
השלט בכניסה לפארק | |
מידע כללי | |
---|---|
על שם | Guadalupe Mountains |
תאריך הקמה | 30 בספטמבר 1972 |
מבקרים בשנה | 181,839[1] (נכון ל־2016) |
גוף מנהל | שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית |
נתונים ומידות | |
שטח | 349.5[2] קמ"ר |
מיקום | |
מדינה | טקסס בארצות הברית |
מיקום | טקסס |
קואורדינטות | 31°55′00″N 104°52′00″W |
Guadalupe Mountains National Park | |
ההתיישבות האנושית בשטח הפארק היא בת לפחות 10,000 שנים, כאשר המתיישבים הראשונים, פלאו-אינדיאנים, ציידים-לקטים התקיימו על ציד בעלי חיים וליקוט צמחים ופירות בר. הספרדים הגיעו לאזור החל מאמצע המאה ה-16, והאפאצ'ים בני שבט המסקלרו הגיעו באותה תקופה ונהגו לנוע באזור בחיפוש אחר חיות ציד ולקצור את צמח האגבה (מסקל בספרדית) שנתן להם את כינויים. מתיישבים ממוצא אירופי החל להתיישב באזור באמצע המאה ה-19, ובעקבות עימותים אלימים בינם לבין האפאצ'ים, גרש צבא ארצות הברית את האפאצ'ים לשמורות.
הפארק הוכרז ב-30 בספטמבר 1972, בתקופת נשיאותו של ריצ'רד ניקסון. הפארק מנוהל על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, סוכנות ממשלתית שמטרתה להגן על משאבי הטבע והמשאבים התרבותיים. הפארק הוא משכן ליותר מ-1,000 מינים של צמחים ולמעלה מ-400 מינים של בעלי חוליות.
הפארק הלאומי הרי גוואדלופה משתרע על שטח בן 349.5 קילומטרים רבועים בצפון-מערב מדינת טקסס בדרום-מערב ארצות הברית. הפארק כולל את החלק הדרומי של הרי גוואדלופה שבתחומי מדינת טקסס ואת האגן הצחיח שמערבית להם. הפארק שוכן 180 קילומטרים מזרחית לעיר אל פאסו בטקסס ו-90 קילומטרים דרומית-מערבית לקרלסבד בניו מקסיקו.
גובה הפארק נע בין המדבר למרגלות רכס הרי גוואדלופה מ-1,200 מטרים (במערב הפארק) ל-1,500 מטרים (במזרח הפארק) ועד פסגת גוודאלופה (Guadalupe Peak) בגובה 2,667 מטרים מעל פני הים, הנקודה הגבוהה ביותר בטקסס.[3]
את הטריטוריה של הפארק הלאומי אפשר לחלק לשלוש צורות נוף: רכסי הרים, עמקים ומדבר.
רכס הרי גוואדלופה שוכן דרומית-מזרחית להרי סקרמנטו (Sacramento Mountains), ומזרחית להרי ברוקוף (Brokeoff Mountains), והוא מתמשך מפסגת גוואדלופה לצפון-מערב ולצפון-מזרח לתוך ניו מקסיקו. השלוחה הצפון-מזרחית מסתיימת כ-15 קילומטרים דרומית-מערבית לעיר קרלסבד, סמוך לפארק הלאומי מערות קרלסבד. השלוחה הצפון-מערבית, המסתיימת במתלול דרמטי המכונה "השוליים" (The Rim), משתרעת למרחק רב יותר לניו מקסיקו, עד קרוב להרי סקרמנטו. השלוחה הדרומית ביותר של הרי גוואדלופה היא פסגת אל קפיטן (El Capitan peak), שבגובה 2,458 מטרים מתנשאת כ-1,000 מטרים מעל מדבר צ'יוואווה שסביבה. הרכס מסתיים בצפון בקניון ארבעת המיילים (Four Mile Canyon); במזרח על ידי עמק הנהר פקוס; ובמערב על ידי ערוץ פיניון (Piñon Creek), קניון ביג דוג (Big Dog Canyon), קניון ואלי (Valley Canyon), קניון מידל דוג (Middle Dog Canyon) וקניון וסט דוג (West Dog Canyon). מרבית המסלע של הרכס הוא שונית קפיטן (Capitán Reef) שנוצרה בשולי ים רדוד בתור הפרם. מכיוון שהרכס בנוי כמעט לגמרי מאבן גיר שבו המים מחלחלים לתוך הסדקים, אין כמעט מים זורמים על פני השטח. מקור המים הזורמים המשמעותי היחיד הוא בערוץ מקקיטריק (McKittrick Creek) בקניון מקקיטריק, שפתחו מהצד המזרחי של המסיב.
באזור הגבוה בפארק הלאומי הרי גוואדלופה משגשג יער עבות של אורנים, אשוחים וצפצפות. היער התפתח לפני 15,000 כשהאקלים היה גשום ונוח יותר. מרבית היערות נעלמו כשהאקלים התחמם, אבל חלקים מהם נותרו במקומות הגבוהים. היער עשיר בעצים ובעלי חיים במיוחד באזור המכונה "הקערה" (Bowl), רמה בגובה של 2,100 מטרים מעל פני הים וברוחב של 4 קילומטרים.
הרכס כולל מערכות גדולות רבות של מערות, כולל מערות קרלסבד ומערת לצ'וגייה (Lechuguilla Cave). במסגרת הפארק עצמו נתגלו 113 מערות שרובן סגורות לקהל הרחב.[4]
טמפרטורות נוחות, צללים ורוחות ממורדות ההרים מאפשרים עולם עשיר של בעלי חיים וצמחייה בעמקים החודרים לרכס ההרים. דוגמה מייצגת לעולם זה מהווה קניון מקקיטריק שהוא תערובת של האזור הגבוה, הבינוני והמדבר. באזור צומחים קקטוסים, עצי ערבה, עצי אגוז ואורנים, וחיים בו ארנבות, זאבי ערבה ואיילים.
הפארק הלאומי הרי גוואדלופה מוקף באזורים המיושבים בדלילות של מדבר צ'יוואווה. אזור צחיח ברובו זה משתרע מאות קילומטרים דרומה לתוך מקסיקו. באזור זה יורדים בין 250 ל-500 מילימטרים גשם בשנה, והטמפרטורות מטפסות מעל ל-35°C. עם זאת, יש מגוון של בעלי חיים וצמחייה: אגבה, קקטוסים, זאבי ערבות, לטאות ונחשים.
מערבית להרי גוואדלופה משתרע מצפון לדרום בשטח של 8 קילומטרים רבועים אזור של דיונות לבנות המכונה "דיונות חול הגבס" (Gypsum sand dunes) או "אגן המלח" (Salt Basin). האגן הוא גראבן, גוש סלע של קרום כדור הארץ שקוע בין שני העתקים מקבילים, תוצאה של תהליכים טקטוניים מהמיוקן לפני 26 מיליון שנים שגרמו גם להתרוממות פסגת גוואדלופה. פלגי מים התנקזו לאגן חסר המוצא. ככל שהמים התאדו, הושקעו באגן מלח וגבס, תהליך המתרחש גם בימינו. בפליסטוקן (בין לפני 1.8 מיליון שנים ועד לפני 10,000 שנים) הייתה כמות המשקעים גדולה הרבה יותר מבימינו ולכן נוצר אגם נרחב בחלק הנמוך של האגן, שעומקו נע בין 3 ל-13 מטרים. כשהאקלים נעשה צחיח האגם התייבש והרוחות הפכו לכוח המניע העיקרי ביצירת הדיונות. אזור זה הוא אגם יבש משום שבתקופות מסוימות בקיץ, כשיש כמות גדולה של משקעים, נוצר אגם בעומק של כמה סנטימטרים בלבד. גרגירי גבס יוצרים את הדיונות הלבנות הבוהקות המכוסות צמחייה שגובהן נע החל ממטר בקצה הדרומי ועד 20 מטרים של דיונות עקרות בקצה הצפוני.[5]
מזג האוויר משתנה עם הגובה כשהטמפרטורה ביום בפסגות הגבוהות יכולה להיות נמוכה בכ-10°C מעלות מהטמפרטורה במדבר למרגלות ההרים. הקיץ בפארק הלאומי גוואדלופה חם, הסתיו שקט ונוח והחורף ותחילת האביב קרירים עד קרים. רוחות עזות, סופות שלג, גשם קפוא או ערפל עשויים להתחולל בחורף או בתחילת האביב. המונסון של אמריקה הצפונית עשוי לחולל סופות רעמים בקיץ. הלילות קרים, אפילו בקיץ.
אקלים בפארק הלאומי הרי גוואדלופה | |||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 12.1 | 13.3 | 17.1 | 21.2 | 25.8 | 30.6 | 30.1 | 29.9 | 26.1 | 22.2 | 16.1 | 11.8 | 21.3 |
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | -0.2 | 1.5 | 3.9 | 7.9 | 13.1 | 16.9 | 17.4 | 16.9 | 14.2 | 9.4 | 3.9 | -0.5 | 8.7 |
משקעים ממוצעים (מ"מ) | 17.5 | 20.3 | 16.5 | 16.8 | 26.7 | 41.1 | 82.6 | 91.9 | 67.3 | 40.1 | 18.8 | 24.6 | 464 |
מקור: PINE SPRINGS, TEXAS (417044) |
בתור הפרם, בין לפני 299 ל-251 מיליון שנים, היו כל הלוחות הטקטוניים מאוחדים ליבשת-העל פנגיאה. מרבית אזורי טקסס וניו מקסיקו של ימינו שכנו בחלק המערבי של גוש יבשה גדול זה בסמוך לקו המשווה. את פנגיאה הקיף אוקיינוס נרחב, אבל לשון ים צרה, תעלת הובי (Hovey Channel), קישרה בין האוקיינוס לאגן פרם (Permian Basin), ים פנים-יבשתי שכיסה חלקים מהאזורים שהם כיום צפון מקסיקו ודרום-מערב ארצות הברית. לים פנימי זה היו שלוש זרועות, כשהזרוע המרכזית, המכונה אגן דלאוור (Delaware Basin), הייתה ים פנימי באורך 240 קילומטרים ורוחב 120 קילומטרים, שהשתרע על אזור שהוא כיום מערב טקסס ודרום-מזרח ניו מקסיקו.
באמצע תור הפרם התפתחה שונית, המכונה שונית קפיטן (Capitán Reef), לאורך שולי ים דלאוור. השונית שגשגה והתרחבה במשך מיליוני שנים עד שלפני כ-260 מיליון שנים לערך הצטמצמה תעלת הובי שקישרה בין ים דלאוור לאוקיינוס. המים בים דלאוור התאדו מהר יותר מאשר המים שהתחדשו, ועקב כך החלו מינרלים לשקוע מתוך המים לקרקעית הים ויצרו רצועות מתחלפות של מלחים ובוץ. בהדרגה מילאו משקעים אלו את האגן וכיסו את השונית.
לפני כ-80 מיליון שנים גרם לחץ טקטוני על השוליים המערביים של אמריקה הצפונית להתרוממות איטית של האזור הכולל את טקסס וניו מקסיקו. שינוי בתנועה הטקטונית לפני 20–30 מיליון שנים גרמו ליצירת העתקים תלולים בצד המערבי של אגן דלאוור. לפני 20 מיליון שנים גרמה תנועה לאורך העתקים אלו להתרוממות שונית קפיטן, שהייתה קבורה מתחת למשקעים, אלפי מטרים ממקומה המקורי מתחת לפני הים. הגוש המורם נחשף לרוחות וגשמים והמשקעים הרכים שכיסו את השונית נסחפו, וחשפו את השונית המאובנת העמידה יותר לסחיפה תוך יצירת הרי גוואדלופה.[6]
הסלעים הנחשפים בפארק הלאומי הרי גוואדלופה בנויים ממשקעים של השונית, עורף השונית, קדמת השונית והאגן.[6]
ים דלאוור שימש משכן למגוון נרחב של בעלי חיים מתור הפרם. על קרקעית הים הסלעית חיו קיפודי ים, צדפות דוּ-קְשָׂווֹתִיות וחבצלות ים. היו גם "אלמוגי הקרן" וטרילוביטים, אך הם היו נדירים יותר. אמוניטים ונאוטילוסאים, קבוצה מגוונת גדולה של סילוניות, קרובה לתמנונים ולדיונונים, נעו במים בחיפוש אחר טרף. עמוק על השונית התקבצו יחדיו ברכיופודים דמויי הצדפות, כשהם מעוגנים לקרקעית הים באמצעות האיבר השרירי המכונה רגלית. חיטחבים זעירים התקבצו למושבות שדמו למניפות תחרה עדינות. מרבית צורות החיים לא היו מסוגלות לחיות במים המלוחים מאוד של עורף השונית, אבל כפי שניתן ללמוד ממאובנים שנחשפו, היו כאלו שהסתגלו היטב. אלו כללו כחוליות, מקבצים של חוריריות מסדרת Fusulinida, דמויי הסיגר וצדפונאים.
בסוף תור הפרם היא אירוע ההכחדה ההמונית המכונה הכחדת פרם-טריאס, ההכחדה הנרחבת ביותר שהתרחשה אי-פעם על פני כדור הארץ. אלמוגי הקרן והטרילוביטים נכחדו כליל, יחד עם משפחות שלמות של ברכיופודים, חבצלות ים, חיטחבים, אמוניטים, נאוטילוסים, ספוגים ואצות. בעלי החיים המגוונים שחיו בשונית קפיטן נותרו ייחודיים בהיסטוריה של כדור הארץ.[6]
המסלע במתלול של השלוחה הצפון-מערבית של הרי גוואדלופה המכונה "המתלול המערבי" (Western Escarpment) מייצג מעברים בין סלעים שנוצרו בים רדוד לסלעים שנוצרו בעומק הים של תקופת הפרם. המתלול המערבי משתרע מפסגת ברטלט (Bartlett Peak) עד אל קפיטן, כשביניהם מתנשאים פסגת שומרד (Shumard Peak) ופסגת גוואדלופה, הפסגה הגבוהה ביותר בטקסס. פני הצוק בנויים ממכלול השונית (reef complex) הבנוי בחלקו העליון מ"אבן גיר קפיטן" (Capitan limestone), ובחלקו התחתון מ"אבן גיר גואוט סיפ" (Goat Seep limestone). המדרונות מתחת לצוקים של פסגת ברטלט ופסגת שומרד בנויים מאבן גיר פסגת ויקטוריו (Victorio Peak Limestone), תצורת קטאוף (Cuttoff Formation) ואבן גיר בון ספרינג (Bone Spring Limestone) הקרויים יחד "מכלול חוף-כבש" (bank-ramp complex), שנוצרו ממשקעים קרבונטיים שלא עברו מילוט על החופים. חופים אלו השתרעו לאורך שבין 15 ל-30 קילומטרים ויצרו כבש המשתפל רק מעלה או שתיים כלפי האגן. במים רדודים אלו לא חיו האורגניזמים שאיגדו את המשקעים במכלול השונית.
מתחת לצוקים של פסגת גוואדלופה ואל קפיטן שוכנות שכבות אבן החול דקת-הגרגיר ואבן הטין של תצורות קניון צ'רי (Cherry Canyon Formation) וקניון בראשי (Brushy Canyon Formation). שכבות אלו נוצרו כשמשקעים של חול וטין מילאו ערוצים תת-ימיים באגן.[6][7]
הפארק הלאומי הרי גוואדלופה כולל שלוש מערכות אקולוגיות עיקריות:[8]
בסך הכול יש בפארק מעל ל-1,000 מינים של צמחים.[9] הפארק הוא גם משכן לקרוב ל-400 מינים של דו-חיים, זוחלים ויונקים.[10]
במשך אלפי שנים הייתה להרי גוואדלופה היסטוריה סוערת. עדויות ארכאולוגיות הראו כי אנשים חיו במקום לפני למעלה מ-10,000 שנה בתוך המערות הרבות, מחסות הסלעים וסביבותיהן. האוכלוסייה של ציידים-לקטים המכונה פלאו-אינדיאנים עקבו אחר חיות הציד הגדולות ואספו צמחים ופירות בר למאכל. מסקנה זו נתמכת על ידי גילוי של ראשי חניתות, סלים, קדרות, ואמנות סלע.[18]
הספרדים הגיעו לאזור החל מאמצע המאה ה-16, אבל לא ניסו להתיישב באזור. הספרדים הביאו איתם סוסים. שבטי אינדיאנים נוודים כדוגמת האפאצ'ים גילו במהרה את ערכם בזמן ציד או בזמן נדידה. האפאצ'ים בני שבט המסקלרו הגיעו לאזור זמן קצר אחרי הספרדים ונהגו לנוע באזור בחיפוש אחר חיות ציד הגדולות כדוגמת אייל פרדי שחור-זנב, אייל קנדי וכבש גדול-קרניים ולקצור את צמח האגבה (מסקל בספרדית) שנתן לבני השבט את כינויים, כמו גם צמחי מאכל אחרים. בנוסף לאספקת סיבים לחבלים, שמיכות וסנדלים, נהגו המסקלרו לצלות לבבות אגבה בבורות בישול גדולים ואכלו אותם או הכינו אותם לצריכה מאוחרת יותר. בשטח הפארק אותרו בורות צליית אגבה וחפצים אחרים של תרבות המסקלרו.[19]
אף על פי שהמסקלרו למדו להסתגל לסביבה קשה זו, הם לא יכלו להתמודד עם התקדמותם המהירה והבלתי רצויה של המתיישבים ממוצא אירופי לאזור. במהלך שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19 חצו מהגרים רבים את האזור בדרכם מערבה. ב-1858 הוקמה תחנת פיינרי (Pinery Station) בסמוך למעיינות פיין (Pine Springs), תחנת דיליז'נסים שנועדה לשרת את שירות הדואר הפרטי דואר בטרפילד אוורלנד (Butterfield Overland Mail). הדיליז'נסים של השירות חצו את ההרים במעבר גוואדלופה בגובה 1,687 מטרים. המתיישבים החדשים השתלטו על שטחים שלמים ועל מקורות המים היקרים. המסקלרו הגיבו באמצעות פשיטות על חוות וכרכרות. בתגובה שלח צבא ארצות הברית אלפי חיילים ופרשים שהקימו מצודות שנועדו להגן על נוסעים ומתיישבים מתקיפות האינדיאנים.
במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית הקים צבא האיחוד (צבא הצפון) יחידות על טהרת חיילים אפרו-אמריקאים. יחידות אלו, בפיקודם של קצינים לבנים, קיבלו בעקביות חלק מן החובות הגרועות ביותר שהיו בידי הצבא להציע. בתום המלחמה נשלחו כמה מיחידות אלה, כולל רגימנט הפרשים התשיעי ורגימנט הפרשים העשירי למישורים הגדולים במרכז אמריקה על מנת להתמודד עם מעשי האיבה מצד האינדיאנים.
בני שבט השאיין כינו את החיילים השחורים "חיילי הביזון" (Buffalo Soldiers) בשל עורם הכהה, השיער המתולתל ורוח הלחימה העזה. תנאי החיים של חיילים אלה היו קשים והם סבלו מדעות קדומות. במשך עשרים שנה בערך, הם ניהלו מלחמה נגד האינדיאנים במערב. חיילי הביזון יצאו למסעות רבים בהרי גוואדלופה. הסיורים הצבאיים בהרים תלולים וטרשיים אלו היו ארוכים ומתישים כשהחיילים נושאים עמם כמות מוגבלת של מזון ומים. מלבד העימותים הצבאיים עם לוחמי המסקלרו היו חיילי הביזון אחראים לחקור ולמפות את מרבית האזור שהידע עליו היה מועט.[20] בחורף 1869 נשלח רגימנט הפרשים התשיעי בפיקודו של לוטננט קושינג להרי גוואדלופה על מנת לעצור את פשיטות האינדיאנים על מרכבות הדואר והיישובים. הרגימנט איתר והרס שני מחנות של המסקלרו. בשלהי המאה ה-19 גורשו כמעט כל המסקלרו מהרי גוואדלופה והועברו לשמורות.[18]
גם לאחר גירוש המסקלרו מהאזור לא קמו בו חוות קבועות. עבור מרבית המתיישבים היה האזור טרשי וצחיח מדי. פליקס מקקיטריק (Felix McKittrick) היה אחד מהמתיישבים האירופיים הראשונים בהרי גוואדלופה. הוא גידל בקר במהלך שנות ה-70 של המאה ה-19. קניון מקקיטריק קרוי ככל הנראה על שמו. חוות פריחולה (Frijole Ranch) היה בית החווה הקבוע הראשון באזור. הוא נבנה בשנת 1876 על ידי האחים ריידר (Rader), והיה הבניין הגדול היחיד באזור. הוא שימש כמרכז קהילתי ומשרד דואר אזורי משנת 1916 עד 1942. בית חוות פריחולה שוחזר ומשמש מוזיאון תרבותי. בשנת 1908 נבנה בית חוות ויליאמס (Williams Ranch House), והוא נקרא על שמו של אחד ממקימיה, ג 'יימס אדולפוס ויליאמס. השופט ג'יי. סי. האנטר (J.C. Hunter) מוואן הורן בטקסס איחד את רוב החוות הקטנות באזור לתוך חוות הר גוואדלופה (Guadalupe Mountain Ranch). ב-1921 התרשם וולאס פראט (Wallace Pratt), גאולוג של חברת הנפט "Humble Oil and Refining Company", מיופיו של קניון מקקיטריק ולכן הוא רכש את הקרקע כדי לבנות שם שני בתים. שניהם שימשו כבתי קיץ עבור פראט ומשפחתו עד 1960. וולאס פראט תרם כ-24 קילומטרים רבועים מקניון מקקיטריק למדינה, שרכשה ממנו אחר-כך 323 קילומטרים רבועים נוספים. רכישות אלו היוו את הבסיס לפארק הלאומי הרי גוואדלופה שנפתח באופן רשמי לציבור בספטמבר 1972.[18]
קרוב ל-200,000 תיירים מבקרים בממוצע בפארק מדי שנה. עיקר הפעילות היא סיור בשבילים. הפארק מציע 120 קילומטרים של שבילים ברמות קושי שונות. פעילויות נוספות הן צפרות, רכיבה על סוסים וצפייה בכוכבים באזור שבו יש מעט מאוד זיהום אור. למבקרים מוצעים כ-20 אתרי מחנאות לרכבי נופש ואוהלים.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.