היפה והחיה

היפה והחיה (בצרפתית: La Belle et la Bête) הוא שמה של מעשייה עממית צרפתית אודות צעירה יפה המתאהבת בחיה בודדה שנמצאת תחת קללה, הכולאת אותה בטירתה.

ערך זה עוסק במעשייה עממית. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו היפה והחיה (פירושונים).

היפה והחיה, ציור מאת וולטר קריין, 1874

היפה והמוות משתקפים כבלט בדואט, הרברט לאוטמן, אקריליק, 1990

היסטוריה של המעשייה

במאה השנייה לספירה כתב לוקיוס אפוליוס נוסח לסיפור על ארוס ופסייכה. נוסח זה נחשב לגרסה המוקדמת ביותר של סיפור היפה והחיה. במאה ה-16 פרסם ג'ובאני פרנצ'סקו סטרפרולה את הסיפור "מלך חזיר", הדומה מאוד לעלילת "היפה והחיה". בעת החדשה פורסמה האגדה בדפוס בגרסאות שונות, כשהראשונה בהן הייתה של גבריאל סוזן ברבו דה ווילנוו (Gabrielle-Suzanne Barbot) בשנת 1740. את פרסומה הנרחב קנתה המעשייה עם יציאתה בשנת 1756 בנוסח מקוצר אשר פורסם על ידי הסופרת הצרפתייה ז'אן מארי לפרינס דה בומון (Jeanne Marie Leprince de Beaumont) בעיתון לילדים. גרסאות שונות של המעשייה נפוצו ברחבי אירופה וזכו לחשיפה רבה.

בשנת 1946 עוּבד הסיפור לסרט בשחור-לבן הנושא אותו השם על ידי ז'אן קוקטו.^[1]

בשנת 1987 עובד הסיפור לסדרת טלוויזיה בשם "היפה והחיה בניו יורק" על ידי CBS. בעיבוד הטלוויזיוני בכיכובם של לינדה המילטון ורון פרלמן, הסיפור מתרחש בניו יורק במנהרות תת-קרקעיות. הסופר ג'ורג' ר. ר. מרטין ("שיר של אש ושל קרח") שימש כתסריטאי בסדרה.

בשנת 1991 יצרה חברת וולט דיסני סרט אנימציה בשם "היפה והחיה" על פי המעשייה, אשר זכה להצלחה רבה ברחבי העולם והיה סרט האנימציה הראשון שהיה מועמד לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר. בעקבות ההצלחה הפיקה החברה ב-1994 מחזמר על פי הסרט שהוצג בברודוויי.

ב-2017 ראתה אור גרסת הלייב אקשן של סרט האנימציה מ-1991 - היפה והחיה עם אמה ווטסון ודן סטיבנס בתפקידים הראשיים.

עלילה

סוחר עשיר גר באחוזה עם שלוש בנותיו, כולן יפות מאוד. הצעירה היא ילדה טובת לב בת ארבע עשרה ושמה בל ("יופי" בצרפתית); אחיותיה, לעומת זאת, מוצגות כרעות ואנוכיות. לאחר זמן, מאבד הסוחר את הונו בסערה בים, והוא נאלץ לחיות עם בנותיו בחווה קטנה כדי להתפרנס. כעבור כמה שנים, הסוחר שומע שאחת מספינותיו הגיעה בחזרה לנמל, לאחר שניצלה מהרס רכושו, ולכן הוא חוזר אל העיר כדי לגלות אם נשאר משהו מרכושו. לפני שהוא עוזב, הוא שואל את בנותיו אם הן רוצות שיביא להן מתנה כלשהי עם שובו. שתי בנותיו הבכורות מבקשות תכשיטים ושמלות, בחושבן כי הונו חזר; בל הסתפקה בוורד. הסוחר, לאימתו, מגלה כי מטען הספינה שלו כבר הוחרם כדי לשלם חובות שהותיר, והוא נותר בלי כסף שיאפשר לקנות לבנותיו את מתנותיהן.

בדרכו חזרה לביתו, הוא הולך לאיבוד ביער. כשהוא מחפש מחסה, הוא נכנס לארמון מפואר ומוצא שולחנות עמוסי מזון ושתייה, שהושארו כנראה על ידי הבעלים הסמויים של הארמון. הסוחר מקבל זאת כמתנה ומבלה שם את הלילה. למחרת בבוקר, כשהוא עומד לעזוב, הוא רואה גן ורדים ונזכר בבתו בל, שביקשה ורד. לאחר שהוא קוטף את הוורד היפה ביותר, הוא מוצא את עצמו מול חיה מאיימת, שמספרת לו כי על שום כוונתו לגזול את הנכס היקר ביותר לאחר שהתארח אצלו, הסוחר חייב למות. הסוחר מתחנן לצאת לחופשי, בטענה שהוא הרים רק עלה כמתנה לבתו הצעירה. החיה מסכימה לתת לו את העלה עבור בל, רק אם הסוחר יחזור לטירה, או שבתו תלך לטירה במקומו.

הסוחר כועס, אך מקבל זאת. החיה שולחת אותו לדרכו, עם תכשיטים ובגדים יפים עבור בנותיו, ומדגישה כי בל חייבת לבוא לטירה מרצונה. הסוחר, בהגיעו הביתה, מנסה להסתיר את הסוד מבל, אך היא מחלצת זאת ממנו ומחליטה ללכת מרצון לטירה. החיה מקבלת אותה באדיבות ומודיעה לה כי היא גבירת הטירה, והחיה משרתת אותה. היא נותנת לה בגדים מפוארים ומזון, ומנהלת איתה שיחות ארוכות. כל לילה, החיה מבקשת מבל להינשא לה, אך זו מסרבת בכל פעם. אחרי כל סירוב, בל חולמת על נסיך יפה תואר שמתחנן כי תיענה לו. החיה תוהה מדוע היא ממשיכה לסרב לו, ובל עונה שהיא לא יכולה להתחתן כי היא אוהבת אותו רק כחבר קרוב. בל לא מקשרת בין הנסיך היפה לחיה וחושבת כי החיה מחזיקה בשבי נסיך אי שם בטירה. היא מחפשת אותו ומגלה חדרים קסומים רבים, אך לא את נסיך חלומותיה.

במשך מספר חודשים, חיה בל חיי מותרות בארמון החיה, וזוכה לשירות אדיב על ידי עובדי הטירה הבלתי נראים. עם זאת, בסופו של דבר, היא מתגעגעת לבני משפחתה ומתחננת כי החיה תאפשר לה ללכת לראות אותם. הוא מאפשר זאת, בתנאי שבל תחזור בדיוק שבוע לאחר מכן. בל מסכימה ויוצאת לביתה עם מראה וטבעת קסומות: המראה מאפשרת לה לראות מה קורה בטירה, והטבעת מאפשרת לה לשוב אל הטירה כהרף עין כאשר תסתובב שלוש פעמים סביב האצבע. בביתה, אחיותיה הגדולות מופתעות לגלות כי בל חיה בפאר והן מקנאות על חייה המאושרים בטירה, וכשהן שומעות כי היא חייבת לחזור אל החיה ביום מסוים, הן מבקשות ממנה להישאר עוד יום, ואף שמות בצל בעיניהן כדי להיראות כאילו הן בוכות. הן עושות זאת כדי שהחיה תכעס על בל על הפרת ההבטחה ותעניש אותה. בל משתכנעת ומסכימה להישאר.

בל מרגישה אשמה על הפרת הבטחתה לחיה ומשתמשת במראה כדי לראות אותה בטירה. היא מזועזעת לגלות כי החיה שוכבת שבורת לב ליד שיחי הוורדים שאביה גנב מהם, והיא משתמשת מיד בטבעת כדי לחזור לחיה.

עם שובה, מוצאת בל את החיה גוססת והיא בוכה עליה, וממלמלת כי היא אוהבת אותה. כאשר הדמעות נוטפות עליה, הופכת החיה לנסיך יפה תואר. הנסיך מספר לבל כי לפני זמן רב פיה הפכה אותו לחיה אימתנית לאחר שסירב לתת לה מחסה, וכי רק אם ימצא אהבה אמיתית, למרות כיעורו, יוכל לשבור את הקללה. הוא ובל נישאים והם חיים יחדיו באושר ועושר.

עיבודים לבמה בישראל

המחזה עלה לבמות בישראל מספר פעמים, בין היתר במסגרת מופעי חנוכה לילדים.

• בשנת 1998 עלה המחזמר בבימויו של מנחם גולן בו שיחקו ששי קשת בתפקיד החיה, רינת גבאי (שדיבבה קודם לכן את בל בעיבוד של דיסני) בתפקיד היפה, אלי גורנשטיין בתפקיד האבא ג'ון, גיא ליכטנטל בתפקיד גסטון, צחי נוי בתפקיד ז'אקו בעל הפונדק ואילנה אביטל.
• ב-2006 עלתה הגרסה הישראלית של המחזמר "היפה והחיה" של דיסני בה שיחקו יעל בר זוהר בתפקיד בל, יגאל שדה בתפקיד החיה, חני נחמיאס בתפקיד גברת תיון, איתי לוי בתפקיד גסטון אלון אופיר (שדיבב בעבר לה-פו בעיבוד של דיסני) בתפקיד לה-פו,ורן בכור.
• ב-2016 עלתה גרסה נוספת לאגדה מאת אורי אוריין ובביומיו של אלדר גרויסמן בהשתתפות אניה בוקשטיין ועוז זהבי בתפקיד היפה והחיה (בהתאמה) ובהשתתפות אריה מוסקונה בתור אביה של בל, אמיר הלל בתפקיד גאסטון ובהשתתפות הילה סורג'ון פישר ואבי קורניק.
• ב-2021 עלתה גרסה מיוחדת של "היפה והחיה" בדיסני לייב אקשן,
• ב-2021 עלתה גרסה חדשה של "היפה והחיה" לעיבוד ובימוי של רענן ניסים פררה ומשה בן שושן וכוריאוגרפיה של יורם כרמי בתיאטרון אורנה פורת לילדים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היפה והחיה בוויקישיתוף

היפה והחיה, באתר ויקיטקסט

• אווה אילוז, האם לנשים יש משיכה נסתרת ל"חיות"?, באתר הארץ, 1 במרץ 2017
• מור חנני, היפה והחיה - הסיפור המלא, ברשת שימו לב, דצמבר 2021
• הרב אברהם סתיו, אחריות של גבר - על היפה והחיה, באתר כיפה, 21 באפריל 2017

הערות שוליים

1. אורי קליין, המלצת השבוע: היפה והחיה, באתר הארץ, 5 ביולי 2005