Loading AI tools
החברה ביוון העתיקה אופיינה בהבחנה בין עבדים לבני חורין, הבחנה בין תפקידי גברים לתפקידי נשים, חוסר משמעות יחסי למוצאו של האדם ומרכזיותה של הדת. סגנון החיים האתונאי אפיין את העולם היווני העתיק, בניגוד למערכת החברתית של ספרטה, שהייתה ייחודית לה.
אזרחים
הזכות העיקרית ממנה נהנו האזרחים הייתה ההשתתפות בפולחן הציבורי. זכות זו הגדירה את היותו של אדם כאזרח. מעבר לזכות זו, ובהבדלים רבים בין פולייס שונות, היו לאזרחים זכויות וחובות נוספות: בתחום השירות הצבאי (מחובת הגיוס ועד לזכות הפיקוד), בתחום השלטון (מזכות ההצבעה באספת העם ועד הזכות לכהן בתפקידים), בתחום מערכת המשפט (מהזכות להיות מוגן על ידי המערכת ועד הזכות לכהן כשופט), בתחום הדתי (הזכות לשמש ככהן) ועוד. באתונה שלאחר הרפורמה של סולון, למשל, היו זכויות אזרחיות שהיו תלויות בשומת הרכוש של האזרח, ואילו לאחר פריקלס נהנה כל אזרח מכל הזכויות האפשריות ללא תלות במעמדו הכלכלי או מוצאו.
אזרח היה גבר בלבד (גיל המינימום השתנה מפוליס לפוליס), אשר נולד לאזרח ו"אזרחית" (ראו להלן). יחד עם זאת, היו לפעמים דרכים שאיפשרו צירוף של אדם זר לגוף האזרחים, דרכים אלה השתנו מפוליס לפוליס. הידועה שבהן היא אימוץ על ידי אזרח, בית אב או שבט של הפוליס. היו מקרים מסוימים של מתן אזרחות על ידי חקיקה גורפת, כפרס על השתתפות בקרב או התנהגות רצויה כזו או אחרת.
נשים וילדים
למעט יוצאי דופן, לנשים וילדים לא היו זכויות פוליטיות. הנשים והילדים נחשבו לחלק מרכושו של הגבר, אך אשתו של אזרח נחשבה כשותפה לו בניהול הבית - במובהק, שותפה זוטרה. תפקידי האישה היו ללדת ילדים, לגדלם ולחנכם, וניהול משק הבית. "אזרחיות", קרי מי שהיו בנות לאזרח ואזרחית, היו שייכות בהגדרתן לרובד החברתי העליון ועליהן חלו כללי התנהגות נוקשים, ביניהם אף איסור כמעט מוחלט על היציאה מהבית[1].
עבדים
ערך מורחב – עבדות ביוון העתיקה
הזכות לאזרחות ולמלוא הגנת החוק בפוליס (ערי מדינה) הייתה שמורה לבני החורין בלבד. ברוב ערי המדינה, שלא כמו ברומא, מעמדו החברתי של אדם לא העניק לו זכויות יתר. כך למשל, עובדת היותו של אדם צאצא למשפחה מסוימת לא נשאה עימה זכויות יתר. משפחות מסוימות שלטו במשרות דתיות ציבוריות אך בדרך כלל הדבר לא תרם לכוחן בממשל. האוכלוסייה באתונה נחלקה לארבעה מעמדות כלכליים. מי שהתעשר היה יכול לפיכך לשנות את מעמדו. בספרטה כל האזרחים הגברים קיבלו את התואר "שווה" עם סיום חינוכם. למרות זאת, מלכי ספרטה, ששלטו בה הן כמנהיגים הצבאיים והן כדתיים, היו בני שתי משפחות.
לעבדים לא היה כל כוח או סטטוס חברתי. הייתה להם הזכות להקים משפחה והזכות להיות בעלי רכוש, אך לא היו להם זכויות פוליטיות כלל. עד 600 לפנה"ס פשטה העבדות ביוון. עד המאה ה-5 לפנה"ס היוו העבדים עד שליש מתושבי ערי מדינה מסוימות. העבדים כמעט ולא התמרדו (מלבד בספרטה), כיוון שהיו בני אומות שונות ורבות וכיוון שפיזורם מנע התארגנות.
לרוב המשפחות היו עבדים ששימשו בעבודות משק בית וכעובדי כפיים, אף משפחות עניות היו עשויות להיות בעלות עבד או שניים. הבעלים לא הורשו להכות או להרוג את עבדיהם. לעיתים קרובות הבעלים הבטיחו לשחרר את העבד בעתיד, על מנת לתמרץ אותו לעבוד קשה. שלא כמו ברומא, עבדים ששוחררו לא הפכו לאזרחים. במקום זאת, הם נכללו במטויקים - תושבים ממדינות זרות או מערי מדינה אחרות, שהורשו באופן רשמי להתגורר בעיר.
גם הפוליס הייתה בעלים של עבדים. לעבדים ציבוריים אלו היה חופש רב יחסית מזה של עבדי המשפחות - הם לא חיו עם בעלים והתמחו במטלות ספציפיות. עבדים ציבוריים באתונה אומנו לאתר מטבעות מזויפים ועבדי המקדש שימשו כמשרתי האל של המקדש.
בספרטה היה סוג מיוחד של עבדים - ההלוטים - שבויי מלחמה יוונים שהיו בבעלות המדינה והוצבו אצל משפחות. ההלוטים גידלו את המזון וטיפלו במשק הבית, כך שהנשים יכלו להתרכז בגידול ילדים חזקים והגברים יכלו להקדיש את זמנם לאימון כהופליטים. אדוניהם נהגו בם בקשיחות וההלוטים התמרדו לעיתים קרובות.
סגנון החיים בערי המדינה היווניות כמעט לא השתנה בתקופת קיומן. העירוניים חיו בבתי דירות נמוכים או בבתים חד משפחתיים, על פי יכולתם הכלכלית. בתי המגורים, בנייני הציבור והמקדשים מוקמו סביב האגורה. אזרחים גרו גם בכפרים ובבתי חווה פזורים באזורי הכפר. באתונה גרו רבים יותר מחוץ לחומות העיר מאשר בתוכן (מעריכים ש-160,000 איש מתוך סך של 400,000 תושביה חיו בתוך העיר, שיעור גבוה של עיור, יחסית לחברה הקדם-תעשייתית).
הבית הרגיל היה פשוט בהשוואה לימינו, הוא כלל חדרי שינה, חדרי אחסון ומטבח הממוקם סביב חצר פנימית קטנה. גודלו הממוצע, כ-230 מטר רבוע במאה הרביעית, היה גדול הרבה יותר מהבתים בתרבויות עתיקות אחרות.
בכל משק בית חיו זוג הורים וילדיהם, ללא בני המשפחה המורחבת. הגברים היו אחראים לפרנסת המשפחה על ידי עבודה או השקעה באדמות או מסחר. הנשים היו אחראיות על ניהול משק הבית ופיקוח על העבדים אשר הביאו מים בכדים ממזרקות ציבוריות, בישלו, ניקו וטיפלו בתינוקות. לגברים היו חדרים נפרדים לאירוח, שכן אורחים גברים לא הורשו להגיע לחדרים בהם הנשים והילדים בילו את מרבית זמנם. גברים עשירים הזמינו לעיתים אורחים לסימפוזיון. מנורות שמן זית סיפקו את המאור ומחתות פחמים את החימום. הרהיטים היו מעטים, כללו כסאות, שולחנות ומיטות עץ.
רוב היוונים בעת בעתיקה עסקו בחקלאות, כ-80% מכלל האוכלוסייה, כמו בחברות קדם-תעשייתיות אחרות. האדמה ביוון דלה והגשם בלתי ניתן לחיזוי. על פי מחקרים האקלים השתנה רק במעט מאז העת העתיקה, כך שעישוב והיפוך של האדמה נדרשו בתכיפות. ייתכן ששוורים עזרו בחרישה, אך רוב המטלות בוצעו ידנית. באופן אידיאלי תכנן האיכר שייוותרו עודפי יבול שישמשו במשתאות ועל מנת לקנות כלי חרס, דגים, מלח ומתכות.
גם המזון ביוון העתיקה היה פשוט. העניים אכלו בעיקר דייסת שעורה בתוספת בצל, ירקות, גבינה או שמן זית. מעטים אכלו בשר בקביעות, מלבד בהזדמנויות בהן חולק בשר בחינם לאחר הקרבת קרבנות בפסטיבלים לאומיים. כשאכלו בשר צאן נאכלו כבשים ולא טלאים. אופים מכרו לחם טרי יום-יום וחטיפים נמכרו בדוכנים קטנים. יין מדולל במים היה המשקה המועדף.
הביגוד השתנה אך מעט במהלך התקופה. גברים ונשים כאחד לבשו פפלוס רפוי וכיתון. לטוניקות היו לרוב דוגמאות צבעוניות והן נקשרו על ידי חגורה. במזג אוויר קר לבשו מעילים וכובעים, במזג אוויר חם הסנדלים החליפו את מגפי העור. נשים ענדו תכשיטים והשתמשו באיפור - בעיקר אבקת עופרת שהעניקה להן גוון עור חיוור. הגברים גידלו זקן עד שאלכסנדר הגדול הפך את הגילוח לאופנתי.
הרפואה הייתה מוגבלת ביוון העתיקה. היפוקרטס מקוס תרם להבחנה בין אמונות טפלות לטיפול הרפואי במאה ה-5 לפנה"ס. השתמשו בתרופות צימחיות להקלה על כאבים, ורופאים אף ביצעו מספר סוגי ניתוחים. אולם לא היו להם תרופות לזיהומים, כך שאפילו אנשים בריאים עלולים היו למות במהרה ממחלה בכל גיל.
הגברים התאמנו יום-יום לשם הכושר והמוכנות לשירות הצבאי. כמעט לכל עיר מדינה היה לפחות גימנסיון אחד שכלל מבנה אימונים, מסלול ריצה, מתקני מרחץ, אולם הרצאות ופארק. ברוב הערים (מלבד ספרטה) מוסדות אלו נועדו לגברים בלבד, והאימון התבצע בעירום.
פסטיבליים לאומיים היוו מוקד בידור. תחרויות מוזיקה, דרמה וקדרות נערכו לכבוד האלים. האתונאים התגאו בכך שבעירם נערך פסטיבל כמעט מדי יום. פסטיבלים פאן-הלניים גדולים נערכו באולימפיה, דלפי, נמאה ואיסתמיה. אתלטים ומוזיקאים שניצחו בתחרויות זכו בעושר ותהילה. התחרות האהודה והיקרה ביותר הייתה מרוץ מרכבות.
החינוך ביוון העתיקה היה לרוב פרטי, להוציא את ספרטה. בתקופה ההלניסטית יסדו כמה ערי מדינה בתי ספר ציבוריים. רק משפחות עשירות יכלו להרשות לעצמן מורה. בנים למדו קרוא וכתוב ושיננו ספרות. כמו כן למדו לשיר ולנגן בכלי נגינה ואומנו באתלטיקה למען השרות הצבאי. מטרת לימודיהם לא הייתה רכישת מקצוע אלא להיות לאזרחים מועילים. בנות למדו קרוא וכתוב וחשבון פשוט שיאפשר להן לנהל את משק הבית. לרוב הן לא זכו לחינוך לאחר ילדותן.
חינוכם של בנים מעטים נמשך לאחר הילדות, כך היה למשל אצל הספרטנים שהעניקו לבנים חינוך צבאי. חלק מהותי בחינוכו של בן נוער הייתה מערכת יחסים של אהבה והדרכה עם בגיר. הצעיר למד כשצפה במדריכו מנהל שיחות פוליטיות באגורה או בסטואה, כשעזר לו למלא את חובותיו הציבוריים, כשהתאמן עמו בגימנסיון, וכשנלווה אליו לסימפוזיונים. בני העשירים המשיכו ללימודים גבוהים ולמדו באוניברסיטה בעיר גדולה. אוניברסיטאות אלו אורגנו על ידי מורים מפורסמים. בין האוניברסיטאות הדגולות של אתונה היו הליקיאון והאקדמיה.
- ערך מורחב – נישואים ביוון העתיקה
החברה ביוון הייתה פטריארכלית, ומכאן היחס לנשים. בדרך כלל מקומה של האישה נשמר בבית (באויקוס) בתחום שהוקצה לה - הבית היה מחולק למספר אזורים ביניהם: מגורים, בישול, חצר, מחסנים. החדר המרכזי בבית היה חדר הגברים - האנדרון - שבו ישבו הגברים ואורחיהם, וגם סעדו בו. לנשים לא התירו את הכניסה אליו. הנשים ישבו במקום נפרד, קרוב לאזור הבישול, וגם אכלו בנפרד מבעליהן. בדרך כלל חדרי הנשים (gunaikeion) נמצאו בקומה העליונה, והן ישנו שם ביחד עם הילדים. הגבלת מקומן של הנשים לא הצטמצם לתחום הבית אלא גם לתחום הציבורי והחברתי. לנשים אסור היה לצאת מהבית אלא לאירועים מיוחדים כמו הלוויות, טקסים דתיים (החג לאתנה פוליאס-פאנאתנאיה, חג התסמופוריה שנועד לנשים בלבד, והמיסטריות באלאוסיס עם הפולחן לדמטר ופרספונה) וכן ירידה לבית המעיין לשאוב מים, אבל גם במקרים אלה התלווה אליהן בדרך כלל אחד מהגברים במשפחה. כמו כן, לנשים אסור היה להשתתף או להיות נוכחות באירועים פוליטיים כמו אסיפות העם וההצבעות שנערכו שם, ובאירועים חברתיים כמו הצגות תיאטרון. לנשים לא הייתה זכות לתבוע במשפט, ואם תבעו או נתבעו היו חייבות להיות מיוצגות על ידי גבר. נישואים ואימהות נחשבו כנושאים העיקריים בחייה של האישה. מטרת הנישואים הייתה בראש ובראשונה הולדת ילדים. בחיי הנישואים הייתה חלוקה ברורה - האישה דאגה לכל הכרוך בניהול משק הבית - בישול, אריגה בנול, ייצור הבגדים עבור בני הבית, השגחה על המשרתים, וכן גידול הילדים, ואיפשרה בכך לגברים את החופש לפעול מחוץ לבית, בפוליס. נשים לא יכלו לעמוד ברשות עצמן בשום שלב משלבי חייהן. מיום הולדתן ועד יום מותן הן היו שייכות לגבר - לאביהן (או לאחיהן, אם האב נפטר), ואחרי כן לבעליהן. אם האישה התגרשה או התאלמנה, היא חזרה אל בית אביה. בדרך כלל לנשים לא היה רכוש פרטי משלהן ותלותן הכלכלית בגבר הייתה רבה מאוד. עם נישואיה קיבלה הכלה את הנדוניה מאביה, אבל הנדוניה נשארה בשליטתו של הבעל. הגיל האידיאלי לנישואים של הנשים ביוון היה 15 ואילו הגיל האידיאלי עבור הבעל היה 35[2]. הנשים היחידות שהיו להן תפקידים ציבוריים במסגרת הפוליס היו הכהנות במקדשים. הן נבחרו לתפקיד בגיל מאוחר, ונחשבו חכמות ובעלות ניסיון. גם המיילדות נחשבו כבעלות סטטוס גבוה. מעמד מיוחד היה לנשים ששימשו כהטיירות, ונועדו לשעשע את הגברים. הן קיבלו השכלה רחבה, למדו שירה, מוזיקה ופילוסופיה והשתתפו בסימפוזיונים עם הגברים. חלקן אף עלה לגדולה והמוכרת ביניהן היא אספסיה, בת זוגו של פריקלס, שמאוחר יותר גם נישא לה, אף על פי שעניין זה לא נתקבל יפה בעיני האתונאים.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
