Remove ads
דרוויניוס (שם מדעי: Darwinius) הוא סוג בתת-הסדרה אדפיפורמס, קבוצה של פרימטים בעלי אף לח מתקופת האאוקן האמצעית. המין היחיד הידוע שלו, Darwinius masillae, חי לפני כ-47 מיליון שנה (שלב לוטטיאני) בהתבסס על תיארוך של אתר המאובנים. [1]
המאובן היחיד הידוע, אידה (Ida), התגלה בשנת 1983 [2] בבור מסל, מחצבה שיצאה משימוש ליד הכפר מסל, כ-35 ק"מ דרום מזרחית לפרנקפורט, גרמניה. המאובן, שחולק ללוח וללוח נגדי חלקי לאחר החפירה החובבנית ונמכר בנפרד, הורכב מחדש רק ב-2007. המאובן הוא של נקבה צעירה, באורך 58 ס"מ, אורך הראש והגוף למעט הזנב הוא כ-24 ס"מ. לפי הערכה, אידה מתה כשאורכה הוא 80%–85% מאורך הגוף והגפה הבוגר המשוער.[3]
הסוג דרוויניוס נקרא כך לציון יום השנה המאתיים להולדתו של צ'ארלס דרווין, ושם המין masillae מכבד את מסל, שם נמצאה הדגימה. היצור נראה דומה באופן שטחי ללמור מודרני.[3][4]
מחברי המאמר המתאר את דרוויניוס סיווגו אותו כבן למשפחת הפרימטים נוטארקטידה (Notharctidae), ולתת-משפחת הסרקמונינה (Cercamoniinae),[3] שאולי הוא מאובן מעבר משמעותי בין הקיפופים והאנתרופואידים, שושלות הפרימטים.[5] קיימת אי הסכמה לגבי המיון.[6][7][8]
קיימת מחלוקת לגבי חשיבותו של המאובן והושמעו השגות לגבי פרסום המאובן לפני שמידע הולם היה זמין לבדיקה של הקהילה האקדמית.[4] ביולוגים מובילים בנורווגיה, בהם נילס כריסטיאן סטנסת, כינו את המאובן "תרמית" וקבעו כי הצגתו והפצתו בציבור "מפירות באופן יסודי עקרונות ואתיקה מדעיים".[9][10]
Remove ads
פראנזן ואח' (2009) ממקמים את הסוג דרוויניוס בתת-משפחת הסרקמונינה (Cercamoniinae) במשפחת הנוטארקטידה (Notharctidae) בתוך האדפיפורמס הנכחד מתת-סדרה של פרימטים מוקדמים.[3]
דרוויניוס הוא זן הפרימטים השלישי שהתגלה ביישוב מסל השייך לסרקמונינה, בנוסף ל-Europolemur koenigswaldi ו-Europolemur kelleri. דרוויניוס דומה – אך אינו קשור ישירות – לגודינוטיה מעמק גייסל (Geiseltal) בגרמניה.
האדפיפורמס הם פרימטים מוקדמים המוכרים רק מתעוד המאובנים, ולא ברור אם הם יוצרים קבוצה מונופילטית או פרפילטית. הם מקובצים בדרך כלל תחת בעלי אף לח – כולל למורים, איי איי ולוריסים – וככאלה לא היו אבות קדמונים של בעלי אף יבש, קבוצה הכוללת טרסיוסים ואנתרופואידים[11] (סימיאנים) שכוללים קופים והומינואידים, ואלה כוללים בני אדם.
פראנזן ואח' במאמרם משנת 2009 ממקמים את דרוויניוס ב"קבוצת האדפיים של הפרימטים המוקדמים המייצגים את מגוון בעלי האף היבש (Haplorhine) המוקדם". לפי מאמר זה, האדפיפורמים לא שייכים לשושלת בעלי האף הלח (Strepsirrhini) כפי ששוער עד אז, אלא הם מאובן מעבר ("חוליה חסרה") בין בעלי האף הלח והיבש, ולכן יכולים להיות אבות לבני האדם. הם גם טוענים שהטרסיוסיים מוקמו באופן שגוי בתת-סדרה של בעלי אף יבש ויש לראות בהם בעלי אף לח. כדי לתמוך בדעה זו, הם מראים ששש תכונות מורפולוגיות שנמצאו בדרוויניוס נובעות משושלת בעלי האף היבש אך נעדרות בשושלת בעלי האף הלח, מצב אותו הם מפרשים כסינפומורפיות (synapomorphy). תכונות אלה כוללות, בין היתר, גולגולת עם חלק קדמי (rostrum) קצר, לסת תחתונה עמוקה, ואובדן של כל טפרי הטיפוח. הם מציינים "שדארוויניוס מאסילה ואדפיים בני זמננו עם טרסיוסיים מוקדמים עשויים לייצג קבוצה שממנה התפתחו פרימטים אנתרופואידים מאוחרים יותר, אבל אנחנו לא טוענים זאת כאן, וגם לא רואים את דרוויניוס או אדפיים כאנתרופואידים."[3]
השגות לגבי ניתוח קלדיסטי
פלאונטולוגים הביעו דאגה מכך שהניתוח הקלדיסטי השווה רק 30 תכונות כאשר מקובל לנתח 200 עד 400 תכונות ולכלול מאובנים כמו אנתרופואידים ממצרים וסוג הפרימטים Eosimias שלא נכללו בניתוח. זתא בניגוד למניע שהצהירו על ידי המחברים, שהיה לפרט 30 מאפיינים אנטומיים ומורפולוגיים "שנעשה בהם שימוש נפוץ" כדי להבחין בין פרימטים בעלי אף לח ויבש.[3] הפלאונטולוג ריצ'רד קיי מאוניברסיטת דיוק חשב שייתכן שזה צ'רי פיקינג. הפלאונטולוג קאלום רוס מאוניברסיטת שיקגו סבר שהטענה שדרוויניוס הוא בעל אף יבש "אינה נתמכת בשיטות הסיווג המודרניות".[12] כריס בירד, אוצר פלאונטולוגיה של בעלי חוליות במוזיאון קרנגי להיסטוריה של הטבע, סבר שדרוויניוס לא היה "חוליה חסרה" בין אנתרופואידים לפרימטים פרימיטיביים יותר, ושמחקר נוסף של דגימה שלמה להפליא זו יהיה אינפורמטיבי ויוכל לחשוף מערכות יחסים בין "הפרימטים הראשונים והפחות דמויי אדם מכל הפרימטים הידועים, האדפיפורמס מהאאוקן".[13] בריאיון שפורסם ב-27 במאי 2009, הצהיר ג'ורן הורום כי הוא שומר על פתיחות לגבי האפשרות שהמאובן עשוי להתברר כלמור, וכי מאמר על סיסטמטיקה שיתפרסם תוך כשנה יתמקד בעיקר בלוח נגדי חלקי המכיל את האוזן הפנימית ואת עצמות כף הרגל.[14]
רוב המומחים גורסים שהפרימטים הגבוהים יותר (סימיאנים, או אנתרופואידים) התפתחו מטרסיוסיים והסתעפו מבעלי האף הלח לפני הופעת האדפיפורמס. קבוצה קטנה יותר מסכימה עם פראנזן ואח' שהפרימטים הגבוהים יותר התפצלו מאדפיפורמס. הפלאונטולוג טים וייט סבור שדארוויניוס לא יסיים את הוויכוח.[15]
פיליפ ד' גינגריץ' טוען כי שבע משפחות העל של הפרימטים מקושרות בדרך כלל בקבוצות הטקסונומיות הגבוהות של תת-הסדרות אנתרופואידים וקיפופים כחלופה לבעלי אף יבש ולח, בהתאם למיקום של אדפיפורמס וטרסיוסיים. הוא מציג פילוגניה שבה הפרימטים הגבוהים התפתחו מדרוויניוס, שאותו הוא מקבץ עם אדפיפורמס אחרים. הוא מראה את האדפיים יחד עם הקופיפים כמייצגים גיוון מוקדם של תת-הסדרה של בעלי האף היבש ומראה את בעלי האף הלח כמי שהסתעפו מהפרימטים הקדומים ביותר.[16] אתר Revealing the Link משתמש בקיבוץ טקסונומי זה ומציין שדרוויניוס הוא מקבוצה מוקדמת של פרימטים לפני ההתגוונות לאנתרופואידים (קופים, קופי אדם ובני אדם) ולקיפופים (פרוסימיאנים) למורים, לוריסים וטרסיוסיים.[17]
אריק זייפרט ועמיתיו באוניברסיטת סטוני ברוק טוענים שדרוויניוס נמצא במסעף הפילוגנטי של בעלי האף הלח ואינו "חוליה חסרה" באבולוציה של האנתרופואידים.[18] ניתוח פילוגנטי של 360 דמויות מורפולוגיות ב-117 פרימטים נכחדים ומודרניים מציב את דרוויניוס בקבוצה שנכחדה של בעלי אף לח יחד עם פרימט מצרי בן 37 מיליון שנה, אפרדאפיס (Afradapis). זייפרט סבור שמאפיינים שנראו קשורים לבעלי אף יבש נובעים מאבולוציה מתכנסת[19] ואמר כי "יחסי הציבור סביב התיאור של דרוויניוס היו מבלבלים".[20]
Remove ads
לדגימה חסרה הרגל האחורית השמאלית. היא קיבלה את השם אידה,[4] על שם בתו של יורן הורום, פליאונטולוג החולייתנים הנורווגי ממוזיאון הטבע באוניברסיטת אוסלו, שהשיג קטע מהמאובן מבעלים אנונימי והוביל את המחקר.[21] בנוסף לעצמות נראים שרידי הרקמה הרכה וקווי הפרווה של אידה יחד עם שאריות של ארוחת הפירות והעלים האחרונה שלה. החיה כבת 58 סנטימטרים (23 אינץ') מאף לזנב, בגודל חתול קטן וארוך זנב.
השלד דמוי הלמור של המאובן מציג מאפיינים פרימטיים של אחיזת ידיים עם אגודלים מנוגדים במקום טפרים. אלה סיפקו אחיזה מדויקת שעבור אידה הייתה שימושית לטיפוס ולאיסוף פירות. לאידה היו ידיים גמישות וגפיים קצרות יחסית.[22] למאובן חסרים שני מאפיינים אנטומיים שנמצאו בלמורים מודרניים: טופר טיפוח על כף הרגל ושורת שיניים שהתמזגה, חלת שיניים או מסרק שיניים, בלסת התחתונה. [23]
שחזורים דיגיטליים של שיניה של אידה חושפים שיש לה שיניים טוחנות בלסת, מה שמעיד, בהשוואה לקופי סנאי מודרניים, שהיא הייתה בת 9–10 חודשים והייתה מגיעה לבגרות בגיל 36 חודשים. צורת השיניים של אידה מספקת רמזים לגבי התזונה שלה; שיניים טוחנות משוננות היו מאפשרות לה לחתוך מזון, מה שרומז שהיא אכלה עלים וזרעים. להשערה זו יש חיזוק על ידי השימור המדהים של תוכן הבטן שלה. היעדר עצם הפין שנמצאת בכל הפרימטים התחתונים אומר שהמאובן היה נקבה.[3] צילומי רנטגן גילו כי פרק כף יד ימין שלה החלים משבר שאולי תרם למותה. אולי הוכנעה על ידי אדי פחמן דו-חמצני בזמן שתייה מאגם מסל. פרק כף היד השבור שלה הגביל אותה, היא החליקה לחוסר הכרה, נשטפה לאגם ושקעה לקרקעית, שם תנאי ההתאבנות הייחודיים שמרו עליה במשך 47 מיליון שנה.[22][24]
Remove ads
המאובן המקורי נמצא בבור מסל בשנת 1983, מחצבת פצלים שיצאה משימוש, הידועה בשימור המאובנים שלה, ליד הכפר מסל, בערך 35 ק"מ דרומית מזרחית לפרנקפורט בגרמניה. המאובן הגיע כלוח ולוח נגדי חלקי והוכן במומחיות על ידי עטיפה של כל לוח בשרף בטכניקת ההעברה הדרושה לשימור מאובני מסל. בשלב מסוים, הלוח והלוח הנגדי עברו דרכים נפרדות. הלוח הנגדי שולב ברכיב של חלקים שהושלמו באופן מלאכותי כדי לייצג דגימה שלמה, והגיע למוזיאון פרטי בוויומינג ב-1991. ניתוח של ינס פראנזן ממוזיאון הטבע של בזל, שווייץ, חשף שהלוח אינו אותנטי במלואו, ושחלקו הושלם באופן מלאכותי.[25] השוואה בין שני הלוחות מצביעה על כך שלזייפן, שהשלים את הלוח באופן לא אותנטי, הייתה גישה לכל המאובן.
הלוח הראשי נשאר בגרמניה ברשות אספן פרטי שלאחר עשרים שנה מכר אותו בעילום שם באמצעות סוחר מאובנים גרמני.[26] שני מוזיאונים גרמניים דחו זאת בשל מחיר גבוה. לאחר שנה, ביריד המאובנים והמינרלים של המבורג בדצמבר 2006, הסוחר הראה לפליאונטולוג בעלי החוליות הנורווגי יורן הורום, שעשה עמו עסקאות קודמות, שלושה תצלומים צבעוניים ברזולוציה גבוהה של המאובן ואמר לו שהמחיר הוא מיליון דולר. הורום ידע שזהו פרימט ולפי ספרו של טודג' (Tudge) "הבין מהר שהדגימה שראה יכולה להיות אחד הגביעים הקדושים של המדע – 'החוליה החסרה' מתקופת הזמן המכריעה". הוא ביקש זמן עד לאחר חג המולד כדי לארגן מימון לתשלום עבור הדגימה ולהבטיח שהיא נאספה באופן חוקי, שהיא בעלת אישור ייצוא ושהיא תהיה זמינה באופן לגיטימי למחקר. הבחירה הראשונה שלו הייתה מוזיאון הטבע של אוסלו, אבל זה היה מעבר ליכולתם הכספית, והוא החל לחשוב על מוזיאונים אחרים עם נותני חסות זמינים. הוא שכנע את מוזיאון אוסלו להעמיד מחצית מהמימון והשאר ישולם רק לאחר שסריקות רנטגן יוכיחו סופית שלא מדובר בזיוף, תהליך שנמשך מספר חודשים. הוא הרכיב צוות הכולל מומחים גרמנים מובילים למאובני מסל, מה שהבטיח בעלות בין-לאומית על המאובן.[27][28]
לאחר רכישתו נחקר המאובן בחשאי במשך שנתיים על ידי צוות מדענים בראשות הורום, אליו הצטרפו המומחה לאבולוציה של הפרימטים פיליפ גינגריץ' מאוניברסיטת מישיגן והפליאונטולוגים ינס פראנזן, שחקר את לוח הנגד, ויירג הברזצר (Habersetzer) ממכון המחקר של מוזיאון הטבע זנקנברג.
Remove ads
תוך כדי המחקרים התנהל משא ומתן על פרסום ספר וכן משא ומתן עם גופי שידור שונים לתוכניות דוקומנטריות, שכולם הסכימו לשמור על הפרויקט בסוד. עסקה בוצעה בקיץ 2008 עם ערוץ ההיסטוריה, שדווח כי שילם על כך יותר מאשר על כל סרט תיעודי אחר.[29] הצוות החליט לפרסם את הממצאים באינטרנט ב-PLoS ONE, כתב עת עם גישה פתוחה (Open Journal Systems) של הספרייה הציבורית למדע. המאמר התקבל לבחינה על ידי PLoS ONE ב-19 במרץ 2009 והתקבל לפרסום ב-12 במאי 2009.[3]
ב-15 במאי פרסם וול סטריט ג'ורנל דיווח עם ראיונות עם גינגריץ' וטים וייט, שהזהיר כי "תומכי הלמורים ישמחו, אבל תומכי הטרסיוסיים יהיו מבולבלים".[30] הודעה לעיתונות שכותרתה "מדענים בעלי שם עולמי חושפים ממצא מדעי מהפכני שישנה הכל" הודיעה כי הממצא "זכה לשבחים בתור התגלית המדעית המשמעותית ביותר בתקופה האחרונה". [31][32]
ב-19 במאי 2009 חשף הצוות את ממצאיו במסיבת עיתונאים במקביל לפרסום המקוון של העיתון PLoS ONE (לצורכי קרדיט, העיתון פורסם רשמית בדפוס ב-21 במאי 2009).[3] המאמר כלל הצהרה כי המחברים אינם דוגלים באפשרות שהמין יכול להיות קדום לפרימטים אנתרופואידים מאוחרים יותר. פרופסור ג'ון פליגל מאוניברסיטת סטוני ברוק בניו יורק, טען כי הוא אחד מהסוקרים המדעיים האנונימיים של המאמר וכי הוא ביקש במפורש לפני הפרסום שהמחברים ימתנו את הטענות המקוריות כי המאובן היה על קו האבולוציה האנושית.[33] במסיבת העיתונאים תואר המאובן כ"חוליה החסרה" באבולוציה האנושית. הורום אמר כי "המאובן הזה משכתב את ההבנה שלנו לגבי התפתחות הפרימטים... הוא כנראה יופיע בכל ספרי הלימוד במשך 100 השנים הבאות" והשווה את חשיבותו למונה ליזה.[34] הוא אמר שדרוויניוס היה "הדבר הכי קרוב שאנחנו יכולים להגיע לאב קדמון ישיר" וכי למצוא אותו הוא "הגשמת חלום". חבר הצוות ינס פראנזן אמר שמצב השימור הוא "כמו הפלא השמיני של העולם", עם מידע ש"פליאונטולוגים יכולים בדרך כלל רק לחלום עליו". יש "דמיון רב לעצמנו", כלומר לאדם, בהיבטים מסוימים, אך לפי מאפיינים אחרים זה לא היה אב קדמון ישיר.[4]
מומחים בלתי תלויים מיהרו להטיל ספק בטענות. הנרי גי (Gee), עורך בכיר ב-Nature, אמר כי המונח "חוליה חסרה" מטעה וכי הקהילה המדעית תצטרך להעריך את משמעותו, שלא סביר שתתאים לזו של הומו פלורסיינסיס או דינוזאורים מנוצים. כריס בירד, אוצר מוזיאון קרנגי להיסטוריה של הטבע, אמר שהוא "יהיה המום לחלוטין אם יתברר ש[דרוויניוס] הוא אב קדמון פוטנציאלי לבני אדם".[4]
Remove ads
לאחר שחווה בעבר כיצד הבלוגוספירה עסקה בעבודתו, וראה שהדינוזאור הסיני מתואר באופן גרוע, תכנן הורום את השקת המאובן באירוע משולב – מדעי וציבורי. Atlantic Productions, ששיתפה פעולה עם הורום בתוכנית על פיוזאורוס, פליוזאור ענק מסבאלברד, הוכנסה לפרויקט כדי "לקחת את הסיפור ישר להמונים באופן שיפנה לאדם הממוצע, במיוחד לילדים".[35] מסיבת העיתונאים והמאמר על המאובן לוו בהשקת אתר אינטרנט, [36] פרסום ספר שהופץ לחנויות ספרים, "החוליה: גילוי האב הקדמון המוקדם ביותר שלנו" (The Link: Uncovering Our Earliest Ancestor) מאת קולין טאדג' (Tudge),[28] והכרזה על סרט דוקומנטרי באותו שם, בהפקת Atlantic Productions בבריטניה, בבימויו של טים ווקר ובהפקת Lucie Ridout, שהוקרן לאחר שישה ימים בערוץ ההיסטוריה (ארצות הברית), BBC One (בריטניה),[29] ותחנות בגרמניה ובנורווגיה. הניו יורק דיילי ניוז ציין כי "חשיפת המאובן באה כחלק ממסע פרסום מתוזמר יוצא דופן לתגליות מדעיות".[37]
אחד מהשותפים לכתיבת המאמר, הפליאונטולוג פיליפ גינגריץ', הביע חוסר שביעות רצון מהקמפיין התקשורתי, ואמר לוול סטריט ג'ורנל שהם בחרו לפרסם ב-PLoS ONE כי הייתה מעורבת חברת טלוויזיה והיה לחץ זמן לסיים את המחקר. "לא כך אני אוהב לעשות מדע", סיכם גינגריץ'.[15] בריאיון אמר הורום כי PLoS ONE נבחר כי הוא מאפשר גישה פתוחה והמחקר מומן על ידי משלמי מיסים נורווגיים שייהנו מגישה חופשית, כי הוא לא הגביל את אורך כתב היד או מספר האיורים, וכי הוא הדרך המהירה ביותר לפרסם יצירה גדולה בעולם."[35]
גילויו הוכרז בעיתונות המדעית[3] והפופולרית.[38] המאובן אופיין כ"פרימט המאובנים השלם ביותר שהתגלה אי פעם"; סר דייוויד אטנבורו תיאר זאת כ"יוצא דופן".[39] גוגל ציינה את החשיפה עם לוגו נושא ב-20 במאי 2009.[40] במהלך טקס במוזיאון האמריקני לתולדות הטבע אמר הורום כי "הדגימה הזו היא כמו למצוא את ארון הברית האבוד עבור ארכאולוגים" ו"היא המקבילה המדעית של הגביע הקדוש. המאובן הזה כנראה יופיע בכל ספרי הלימוד במשך 100 השנים הבאות."[37] מאט קרטמיל, אנתרופולוג מאוניברסיטת דיוק, אמר: "קמפיין יחסי הציבור של המאובן הזה הוא לדעתי יותר סיפור מאשר המאובן עצמו".[41]
מומחים בלתי תלויים העלו דאגה לגבי פרסום שמגזים בחשיבות הממצא לפני שהמידע זמין לבדיקה. כריס בירד, אוצר מוזיאון קרנגי להיסטוריה של הטבע, "נדהם" ממכונת הפרסום, אך חשש שאם ההייפ יהיה מוגזם, הפופולריזציה של המדע תיפגע, אם היצור אינו כפי שההייפ תיאר אותו.[4] הפלאונתרופולוג אלווין סימונס מאוניברסיטת דיוק קבע כי מדובר בדגימה נפלאה אך רוב המידע היה ידוע קודם לכן, והפלאונתרופולוג פיטר בראון מאוניברסיטת ניו אינגלנד אמר כי במאמר אין מספיק ראיות לכך שדרוויניוס היה מאבות הסימיאנים.[15] אחרים מתחו ביקורת על טענות לפיהן המאובן מייצג את "החוליה החסרה באבולוציה האנושית", וטענו שאין דבר כזה אלא אם האבולוציה מוצגת כשרשרת שכן יש מספר עצום של ענפים חסרים, וכי בעוד המאובן הוא אכן פרימט, אין ראיות המצביעות על כך שהמין שלו הוא אב קדמון ישיר של בני אדם.[6][42] בלוגר המדע בריאן סוויטק הטיל ספק בסיקור הסנסציוני של טענות על היותו של המאובן אב קדמון, טענות שנעשו לפני ניתוח קלדיסטי מלא,[43] ובטור ב"טיימס" הצהיר שאבדה הזדמנות ייחודית לתקשורת המדע, עם הודעות לעיתונות שמונעות את הגילוי הנדרש והוויכוח שצריכים להתקיים.[44]
הורום סבר שהסיכון בקניית המאובן השתלם, ואמר כי "צריך אייקון או שניים במוזיאון כדי לגרור אנשים פנימה. זו המונה ליזה שלנו והיא תהיה המונה ליזה שלנו ל-100 השנים הבאות".[26] הוא תואר כ"מדען בעידן המודרני, בעל ידע בתקשורת, עם המידות הנכונות של ראווה, הבנה לפופוליזם והתעלמות מהדרכים הנורמליות של יוקרה מדעית הנדרשת כדי לעשות את ה[פרויקט] הזה". הופעת הבכורה ב"חבילת מדיה חלקה להדהים, מרובת רכיבים" דרשה תיאום יוצא דופן בין רשתות, מוזיאונים, מפיקים ומדענים תוך שמירה על רמת סודיות שקשה להגיע אליה בנסיבות מודרניות.[29] בראיונות שפורסמו ב-27 במאי, הצהיר הורום כי טוב שהם הוציאו את המסר שהפרימטים נטועים עמוק בזמן, אבל חלק מהסיסמאות היו מוגזמות והפרסום יצא מכלל שליטה.[14] הוא חשף כי שילם כמעט 750,000 דולר (465,000 ליש"ט) עבור הדגימה, אך הרגיש שכדאי להעמיד את המאובן כזמין לחקירה מדעית במקום שהוא ייקנה על ידי אספן פרטי ויוסתר. אחרים, כולל כריס בירד, היו מודאגים מכך שהמחיר והפרסום עלולים להוביל לתשוקה לרווחים מצד אספנים חובבים, ולהקשות על רכישת דגימות למטרות מחקר.[45] הליך הגילוי והפרסום עלולים להביא לזיופים, כמו זיוף איש פילטדאון שנחשף על ידי מדענים.
Remove ads
גרסה אמריקאית של סרט טלוויזיה על אידה זמינה ב-DVD.[46]
- חשיפת האב הקדום שלנו: הקישור, BBC, בריטניה, שודר ב-26 במאי 2009.
- The Link, ערוץ ההיסטוריה, ארצות הברית, שודר ב-25 במאי 2009.
- Terra X: Die geheime Entdeckung, שודר מספר פעמים במספר ערוצי טלוויזיה גרמניים, בפעם האחרונה ב-14 במרץ 2013 ב־ZDF Neo.
- דרוויניוס, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- דרוויניוס, באתר GBIF (באנגלית)
- שחזור חיים של Darwinius masillae על ידי פליאוארטיסט ג'וליוס T. Csotonyi (אורכב 23.05.2009 בארכיון Wayback Machine)
- New Darwinius masillae / Ida תמונות גילוי מאובנים תמונות תמונות סיפור רקע
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads